שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עכשיו זה מדעי: מחשבות שליליות מקצרות לנו את החיים
    אם עד היום הדפתם בגיחוך את ההטפה לחשיבה חיובית, חכו עד שתקראו מה דפוסי חשיבה שליליים מעוללים לגוף שלכם. ספר מדעי חדש העוסק בהשפעת החשיבה והרגשות על ההזדקנות והבריאות, מגלה: חשיבה חיובית היא לא סתם עצה מעצימה אלא עשויה למנוע מחלות ואפילו להאריך חיים

    מכירים את הקלישאה שאומרת שמרמור גורם לקמטים? ובכן, תצחקו אבל מתברר שהיא נכונה - ולא רק ביחס לעור הפנים שלנו. העובדה שרגשות שליליים כמו מרמור וחשדנות מעודדים תחלואה ידועה כבר שנים רבות, ואולם המנגנונים הביולוגיים המקשרים בין רגשות אלה למצב הבריאותי שלנו לא היו ברורים עד כה ברמה המדעית.

     

    כעת מחקרים חדשים מצביעים על כך שאחד המנגנונים המרכזיים למהלכם של רגשות שליליים הוא פגיעה בתאי הגוף שגורמת להאצה בקצב ההזדקנות שלהם - וכתוצאה מכך לתחלואה מוגברת ולתמותה מוקדמת.

     

    איך בדיוק זה קורה? התשובה נמצאת בקצות הכרומוזומים שלנו. הכרומוזומים, הנושאים את הגנים ובהם המידע התורשתי שלנו, שוכנים בתוך גרעין התא. בקצה של כל אחד מ-‭23‬ זוגות הכרומוזומים יש מולקולה מיוחדת שנקראת טלומר.

     

    המולקולה הזאת יוצרת מעין "כובעון" בקצה הכרומוזום השומר על החומר הגנטי מפני פירוק, ממש כפי שציפוי הפלסטיק הקטן שבקצות שרוכי הנעליים שלכם מגן על השרוכים. בכל פעם שהתאים מתחלקים לשניים, הטלומרים שבקצות הכרומוזומים מתקצרים מעט, עד שהם כבר נעשים קצרים מדי. בשלב זה התא אינו יכול להתחלק עוד.

     

    שליליות ופסימיות מקצרת את הטלומרים וגורמת להזדקנות (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    שליליות ופסימיות מקצרת את הטלומרים וגורמת להזדקנות(צילום: shutterstock)

     

    ובמילים פשוטות: לטלומרים יש חשיבות עצומה בקביעת קצב ההזדקנות שלנו, שכן מספר הפעמים שבהן תאי הגוף שלנו יכולים להתחלק תלוי באורכם. ואכן, מחקרים מראים שאורך הטלומרים מנבא באופן מהימן התפרצות מוקדמת של מחלות הקשורות להזדקנות ותמותה מוקדמת. אבל מתברר שהטלומרים אינם רק דרג ביצועי שממלא את הפקודות המועברות אליו מה-‭- DNA ‬ הם גם מושפעים במידה רבה ממגוון גורמים הקשורים באורח החיים שלנו, בהם תזונה ופעילות גופנית. גורמים אלה קובעים במידה רבה באיזו מהירות יתקצרו הטלומרים שלנו, ומכאן עד כמה מהר נזדקן ונחלה.

     

    התחום המרתק הזה נחקר רבות בשנים האחרונות בהקשרים רבים, כשמחקרים שונים מצביעים על מגוון גורמים הקשורים לאורח החיים שיכולים להשפיע על אורך הטלומרים. אבל ספר חדש שיצא לאור לאחרונה בארצות הברית‭The Telomere Effect:ARevolutionary ‬

     

    ‭Approach to Living Younger, Healthier, Longer ‬ ("אפקט הטלומרים: גישה מהפכנית לחיים צעירים, בריאים וארוכים יותר", בתרגום חופשי) מצביע על עובדה ידועה פחות ומרתקת אפילו יותר: הטלומרים, תאמינו או לא, "מאזינים" למחשבות שלנו ומושפעים מהן. ונחשו איזה סוג של מחשבות לא עושה להם טוב? נכון מאוד - מחשבות שליליות.

     

     ( )

    מחברות הספר, פרופ' אליזבת בלקבורן, ביולוגית, ופרופ' אליסה אפל, פסיכולוגית העומדת בראש המעבדה להזדקנות, מטבוליזם ורגשות באוניברסיטת קליפורניה, הקדישו את רוב שנות הקריירה שלהן לחקר הטלומרים, ובין היתר להשפעה של רגשות ומחשבות שליליות עליהם ובאמצעותם על בריאותנו. כבר ב-‭1984‬ גילתה פרופ' בלקבורן ביחד עם חוקר נוסף, פרופ' קרול גריידר, שהטלומרים, למרבה ההפתעה, יכולים לא רק להתקצר אלא גם להתארך וכי האנזים שיודע להאריך אותם הוא הטלומראז, שנמצא בתאי הגוף שלנו.

     

    על הגילוי הזה, ועל הממצאים על הקשר בין הטלומרים והטלומראז לבין תהליכי ההזדקנות של התאים קיבלו השניים, יחד עם חוקר נוסף בשם פרופ' ג'ק שוסטר, פרס נובל בשנת ‭.2009‬ פרופ' אפל חוקרת אף היא כבר יותר מ-‭15‬ שנה את ההשפעה של סטרס מנטלי על הבריאות, ובעשר השנים האחרונות הן עובדות יחד על מחקרים בתחום.

     

    "כולנו כבר יודעים שלהרגלים בריאים כמו תזונה, פעילות גופנית, שינה, יש השפעה רבה על הזדקנות ועל מחלות הקשורות לגיל, אבל מעטים מבינים שגם תגובות הסטרס היומיומיות שלנו הן קריטיות", מסבירה פרופ' אפל בריאיון בלעדי למגזין מנטה.

     

    "לתאים שלנו יש חיישנים רבים שאוספים אותות כימיים מכל הגוף. סטרס חריף שולח את האות החזק ביותר, משום שלצורך הישרדות האיתות חייב להיות עוצמתי, חד משמעי, ברור ומיידי. ההתפרצות קצרת הטווח של הורמוני סטרס מעלה את רמות הטלומראז, כך שהתאים שלנו יהיו מוכנים לסכנה ויוכלו להילחם בסטרס החמצוני ולהגן על הטלומרים ועל הגנים שלנו. אך לרוע המזל, תגובת סטרס שנמשכת לאורך זמן אינה טובה לבריאות הטלומרים. סטרס כרוני פוגע בטלומרים בדרכים רבות שכמה מהן אנחנו מכירים היטב - למשל הוא גורם להרס במערכת ההורמונלית, מוביל לרמות גבוהות של אינסולין, לתהליכי דלקת וסטרס חמצוני ולרמות גבוהות או נמוכות מדי של הורמון הסטרס קורטיזול".

     

     ( )

    איך בדיוק פוגע הסטרס בטלומרים שלנו ואילו דפוסים של חשיבה שלילית גורמים לכך? בספר, שמדורג גבוה ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", מסכמות פרופ' בלקבורן ופרופ' אפל את המידע ממחקריהן ומעבודות של חוקרים נוספים בתחום, ומצביעות על חמישה דפוסי חשיבה שליליים המקצרים את הטלומרים ומאיצים הזדקנות ומחלות.

     

    1. למה דווקא לי: אנשי העוינות הצינית

    מכירים את האנשים הכעוסים תמיד, שבטוחים שכולם עושים להם "דווקא"? האנשים האלה מאופיינים בדפוס חשיבה שפרופ' בלקבורן ופרופ' אפל מכנות "עוינות צינית"המוגדר על ידי כעס וחשדנות מוגברים. כשאדם עם דפוס חשיבה כזה נאלץ לדוגמה לעמוד בתור ארוך בסופרמרקט, הוא לא רק חושב "אני שונא לעמוד בתור הארוך הזה", אלא חושב: "הקונים האחרים עוקפים אותי בכוונה!".

     

    אנשים המאופיינים בעוינות נוטים לעתים תכופות לחוות איום בחיי היומיום שלהם, מדווחים על רמות גבוהות יותר של קונפליקטים בינאישיים ועל תמיכה חברתית נמוכה יותר, ומאמצים אסטרטגיות התמודדות בלתי יעילות כשהם מתמודדים עם מצבי לחץ. לפיכך, הם מציגים לעתים קרובות תגובות פיזיולוגיות מוגברות וממושכות יותר ללחצים רגשיים חריפים.

     

    באחד המחקרים שסוקרות השתיים בספרן נמצא שגברים שקיבלו דירוג גבוה במדידת עוינות צינית היו בעלי טלומרים קצרים יותר לעומת גברים עם ניקוד נמוך יותר. עוד נמצא שלגברים עם דפוס החשיבה הזה היה סיכוי גבוה יותר ב-%‭30‬ להיות לא רק בעלי טלומרים קצרים אלא גם בעלי רמות גבוהות של טלומראז. לכאורה היה אפשר לצפות שרמותיו של האנזים הזה בגברים האלה יהיו נמוכות, אבל לדברי החוקרות, שילוב זה משקף ככל הנראה את הניסיונות הבלתי מוצלחים של הטלומראז להגן על הטלומרים כשהם מתקצרים יתר על המידה.

     

    ויש ממצא מפתיע נוסף ולא שוויוני: הקשרים בין העוינות לבין אורך הטלומרים נמצאו רק בגברים. לדברי החוקרות, ככל הנראה הסיבה לכך, כפי שנמצא גם במחקרים קודמים, היא שנשים נוטות להיות בעלות רמה נמוכה יותר של עוינות צינית לעומת הגברים. כמו כן, מחקרים קודמים הצביעו על כך שכשאנשים עוינים נחשפים לסטרס חריף, הם מפגינים רמות גבוהות של סמנים דלקתיים בדם, שבתורם מעוררים תגובה שפוגעת בטלומרים וגורמת לקיצורם.

     

    ציניים יותר? מזדקנים מהר יותר ()
    ציניים יותר? מזדקנים מהר יותר

     

    2. אפשר את חצי הכוס הריקה: הפסימיסטים

    פסימיות היא דפוס המחשבה השני שהוכח שיש לו השפעות שליליות על הטלומרים. במחקר שפרסמו שתי החוקרות ואנשי הצוות שלהן ב-‭2009‬ בכתב העת ‭,Brain, Behavior, and Immunity‬ הן מצאו שנשים בעלות דירוג גבוה של פסימיות היו גם בעלות טלומרים קצרים יותר. זה היה אמנם מחקר קטן, שבו השתתפו‭ 36 ‬נשים לאחר גיל המעבר, אבל תוצאות דומות עלו גם במחקרים אחרים, כולל מחקר על ‭490‬ גברים שפורסם ב-‭2014‬ בכתב העת

    ‭.Psychoneuroendocrinology ‬

     

    ממצאים אלה גם עולים בקנה אחד עם גוף גדול של ראיות המצביע על כך שפסימיות היא גורם סיכון לבריאות לקויה. כמו כן, נמצא שכאשר אנשים פסימיים מפתחים מחלה הקשורה להזדקנות, כמו סרטן או מחלת לב, היא נוטה להתקדם מהר יותר. בדומה לאנשים המאופיינים בעוינות צינית - ולאנשים עם טלומרים קצרים באופן כללי - גם תוחלת החיים שלהם קצרה יותר.

     

    3. איזה סרט רע: מנתחי הבעיות

    הרהורים בלתי פוסקים על הבעיות שלנו ועל חוויות שליליות שחווינו הם דפוס החשיבה ההרסני השלישי. בעוד שקיעה בחשיבה רפלקטיבית (שבה מתבוננים בבעיות, מנתחים אותן ובוחנים את הסיבות לכך שדברים מתרחשים בדרך מסוימת) היא אפקטיבית ואינה מובילה להרגשה רעה-שקיעה בהרהורים חוזרים על הבעיה אינה מובילה לפתרון אלא רק לעוד הרהורים על הבעיה, והיא גורמת לנו להרגיש נורא.

     

    אבל הבעיה הגדולה בשקיעה בהרהורים בלתי פוסקים על בעיות היא בהשפעה שלה על המצב הפיזי שלנו. היא גורמת לכך שהשפעת הסטרס על הגוף נמשכת זמן רב אחרי שגורם הסטרס עצמו נעלם ומובילה ליתר לחץ דם ממושך, לקצב לב מוגבר ולרמות מוגברות של קורטיזול.

     

    במחקר שערכו החוקרות בקרב נשים בריאות שטיפלו בבני משפחה חולים, הן מצאו שככל שהנשים שקעו יותר בהרהורים בלתי פוסקים לאחר אירוע סטרס חריף, כך רמות הטלומראז בגופן היו נמוכות יותר. כמו כן, במחקרים אחרים נמצא שאנשים שנוטים לשקוע בהרהורים על בעיות וחוויות שליליות חווים יותר דיכאון וחרדה, שבתורם קשורים גם להתקצרות הטלומרים.

     

    תפסיקו לחשוב על דברים יותר מדי (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    תפסיקו לחשוב על דברים יותר מדי(צילום: shutterstock)

     

    4. אל תחשבו על דוב קוטב: המדחיקנים

    מחשבות בלתי פוסקות על בעיות מזיקות לטלומרים שלנו כאמור, אבל מתברר שגם הניסיון להדחיק או לדכא מחשבות ורגשות לא רצויים גרוע לא פחות. הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי כתב פעם: "נסו להציב לעצמכם את המשימה הבאה - לא לחשוב על דוב קוטב, ותראו שהדבר הארור יופיע במחשבותיכם מדי דקה".

     

    פרופ' דניאל ווגנר המנוח, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת הרווארד, החליט להעמיד את האימרה הזאת של דוסטויבסקי במבחן. הוא ביצע סדרת ניסויים שבה ביקש מהמשתתפים לספר במשך חמש דקות על כל מה שהם חושבים ולנסות לא לחשוב בכלל על דובים לבנים. ואם בכל זאת הם חושבים על דוב לבן, ללחוץ על פעמון. התברר שדוסטויבסקי צדק אבל לא דייק - הנבדקים צלצלו בקצב מהיר יותר מאשר אחת לדקה.

     

    בספרות המחקרית מכונה התופעה הזאת "שגיאה אירונית" - ככל שאנחנו מנסים להדחיק את המחשבות שלנו בכוח רב יותר, כך הן מעירות את תשומת לבנו אליהן בקול רם יותר, וכך במקום להפחית את הסטרס אנחנו דווקא מגבירים אותו. לכך, מזהירות פרופ' בלקבורן ופרופ' אפל, עלול להיות מחיר כבד. במחקר שפורסם בכתב העת ‭Mindfulness‬ ב-‭ ,2016 ‬הן מצאו שניסיונות עקשניים להימנע מרגשות וממחשבות שליליים קשורים לטלומרים קצרים יותר. לדבריהן, ההדחקה לבדה ככל הנראה אינה מספיקה כדי לפגוע ישירות בטלומרים, אבל היא יכולה להוביל לסטרס כרוני ולדיכאון, שבתורם עלולים לקצר את הטלומרים שלנו.  

     

    5. לא רוצים להיות שם: האסקפיסטים

    דפוס המחשבה המזיק החמישי הוא נדידת מחשבות, ובעיקר נדידת מחשבות שלילית. במחקרים שערכו שני פסיכולוגים מאוניברסיטת הרווארד, מתיאו קילגסוורט ודניאל גילברט, הם השתמשו באפליקציה שנקראת "אתרו את השמחה שלכם" כדי לשאול אלפי אנשים שאלות על הפעילויות שהם מעורבים בהן, במה המוח שלהם עסוק במהלך הפעילויות האלה ועד כמה הם מאושרים.

     

    הם גילו שאנחנו מבלים חצי מהיום במחשבה על דברים שאינם קשורים למה שאנו עושים. חשוב מכך, הם גם מצאו כי דווקא ברגעים שבהם אנחנו מעורבים וממוקדים במה שאנחנו עושים, אנחנו מאושרים יותר. במחקר שערכו פרופ' בלקבורן ופרופ' אפל הן תשאלו ‭239‬ נשים בריאות בנות ‭65-55‬ בעלות רמת סטרס נמוכה והעריכו את הנטייה שלהן לנדידת מחשבות. הן שאלו את הנשים שתי שאלות: "באיזו תכיפות בשבוע האחרון היו לכן רגעים שבהם חשתן לחלוטין ממוקדות או מעורבות במה שעשיתן באותו הרגע?", ו"באיזו תכיפות בשבוע האחרון היו לכם רגעים שבהם הרגשתן שאתן לא רוצות להיות שם, או לעשות מה שעשיתן באותו הרגע?".

     

    לאחר מכן הן מדדו את אורך הטלומרים של הנשים. נמצא שהנשים עם הרמות הגבוהות ביותר של נדידת מחשבות היו בעלות טלומרים קצרים יותר לעומת נשים שדיווחו פחות על נדידת מחשבות. חלק מהמחשבות המשוטטות יכולות כמובן להיות יצירתיות, אבל כשאנו חושבים מחשבות שליליות על חוויות או על אירועים שקרו לנו, סביר יותר להניח שנהיה בלתי מאושרים, מה שיכול להוביל לרמות גבוהות של הורמוני סטרס.

     

    יוגה. מאריכה את הטלומרים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    יוגה. מאריכה את הטלומרים(צילום: shutterstock)

     ( )

    אם כן, הממצאים המחקריים לא מנבאים טובות לאנשי דפוסי החשיבה השליליים, אבל השאלה החשובה באמת כמובן היא איך מתגברים על הנטייה הזאת וגורמים לטלומרים להתארך. "לא קל לשנות את הרגלי החשיבה שלנו", מודה פרופ' אפל. "במקום זאת קל יותר לצפות בהם ולצחוק עליהם. אבל יש גם דרך אחרת. אנחנו יכולים לזהות מחשבה שלילית ויש לנו ברירה: אנחנו יכולים לזרום איתה ולהרגיש נורא, או שאנחנו יכולים לתייג אותה ואז להניח לה להסתלק. אנחנו יכולים גם למקד את תשומת הלב שלנו בדברים חיוביים וזה יוביל אותנו למצב רוח חיובי, לקשרים חברתיים ולטלומרים ארוכים.

     

    לחלופין, אנחנו יכולים בקלות להניח למחשבות שלנו לשוטט ולהפוך למחשבות שליליות ולייחל שחיינו היו שונים - וזה יוביל לטלומרים קצרים יותר. בספר אנחנו מציעות כמה דרכים שיעזרו לאנשים להיות מודעים וקשובים יותר להלך המחשבה ולנטיות שלהם. המודעות היא צעד ראשון. מודעות למחשבות יכולה לקדם עמידות בפני סטרס. עם הזמן תלמדו לסתור את ההרהורים הבעייתיים שלכם ולומר: זו רק מחשבה. היא תתפוגג.

     

    "כמו כן, גוף גדל והולך של מחקרים על הזדקנות התאים ועל טכניקות גוף-נפש כמו מדיטציה, צ'י קונג, טאי צ'י ויוגה, מראים שאלה מובילות לעלייה ברמות הטלומראז. ממה שידוע עד כה, אין סוג מסוים של מדיטציה או טכניקת גוף-נפש שהיא עדיפה על פני האחרות בהיבט של שיפור אורך הטלומרים, כך שיש תפריט לא קטן לבחור ממנו, ואני מציעה לכל אחד לבחור את הפעילות שהוא אוהב ומתחבר אליה ולדבוק בה.

     

    יתרה מכך, גם פעילויות כמו שירה וסריגה שלא נחקרו במידה רבה כמו טכניקות הגוףנפש, יכולות ככל הנראה להביא לשינויים דומים. עבור אנשים שנמצאים בסטרס כרוני, כמו למשל כאלה שמטפלים בבני משפחה חולים, התרגול של פרקטיקות כאלה חשוב במיוחד, שכן כאמור הם נוטים להיות בעלי טלומרים קצרים יותר - אבל לא אם הם מתרגלים אותן. אני עצמי מטפלת ורכשתי כמה כלים שעוזרים לי להתמודד עם סטרס כרוני. זה לא אומר שהחיים שלי קלים. עבור כל אדם המשמעות של עמידות בפני סטרס היא מציאת האיזון. נדיר שניתן למצוא את האיזון הזה ולשמור עליו בקלות לאורך זמן. ברוב הגורף של המקרים מדובר בנקיטת פעולה על בסיס יומיומי כדי לשמר זאת".

     

    לאילו כיוונים אתן מתכננות להמשיך את המחקר בתחום?

    "אני ממשיכה לחקור סוגים שונים של התערבויות שעשויות לעודד עמידות לסטרס ואולי להאט את קצב ההזדקנות שלנו. אני מעוניינת להגיע לאנשים באמצעות הרשת, ולכן פיתחנו פלטפורמה שנקראת ‭,Track Your Life Platform‬ שאליה אנשים מוזמנים להירשם בחינם ולהשתתף במחקר. עדיין לא התחלנו בניסויים אבל אנחנו אוספים כעת שמות של אנשים שמעוניינים להשתתף. נושא נוסף שאני חוקרת כיום הוא היריון והעברה של אורך הטלומרים. הדרך שבה הטלומרים מועברים לדור הבא היא נושא בעל חשיבות רבה שלא נחקר עד כה באופן שיטתי".

      

    מחקרים מצביעים כי דיכאון עלול לקצר את החיים:

     

    צילום: חגי דקל

    צילום: חגי דקל

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    הכותבת היא בעלת דוקטורט (‭Phd.‬) בתקשורת בריאות וחוקרת באוניברסיטת חיפה 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עכשיו זה מדעי: מחשבות שליליות מקצרות לנו את החיים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים