שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "המוזיאון": חוויה אסתטית, סיפור אנושי מרגש
    דרך סיפורים אנושיים מרגשים של העובדים במקום, ותוך הצגת סיטואציות משעשעות ואבסורדיות מחיי היומיום, הבמאי רן טל מספר את סיפורו של מוזיאון ישראל באלגנטיות ובעדינות. זאת, יחד עם הצילום והמוזיקה, הופכים את "המוזיאון" להנאה אסתטית, שבאמצעותה נחשף גם השיח הפוליטי-לאומי שמלווה את האתר בעל השם המחייב הזה

    איך מתעדים מוזיאון? איך מספרים את סיפורו ועומדים על משמעויותיו? איך מתבוננים באתר שמעצב את התבוננותנו? ובעיקר, איך עושים סרט על מוזיאון ישראל, על הקשריו הלאומיים, ההיסטוריים והאומנותיים? סרטו התיעודי המצוין של רן טל, "המוזיאון", משיב על השאלות הללו מתוך התבוננות במתבוננים, במעצבי המבט, באנשים שמלווים אותו, ובאתר שבו הוא מתקיים. האם זהו אך מקרה שהסרט נפתח בהיעדרו של מבט?

     

    טריילר "המוזיאון"

    טריילר "המוזיאון"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מוזיאון, על פי סרטו של טל, הוא האתר שבו המבט הופך לנרטיב והנרטיב מסופר באמצעות האובייקטים שאנו מביטים בהם. התצוגות. מוזיאון ישראל, ממש כמו הקיבוץ ב"ילדי השמש" (2007) והסחנה ב"גן עדן" (2012), צמד סרטיו הקודמים והיפים של טל, מעצב את הדימוי היהודי-ישראלי, את הזיכרון הקולקטיבי הלאומי – אותו דימוי, אותו זיכרון, שסרטו של טל מפרק בהדרגה ובאלגנטיות.

     

    מפרק באלגנטיות את הזיכרון הקולקטיבי. "המוזיאון" ()
    מפרק באלגנטיות את הזיכרון הקולקטיבי. "המוזיאון"

    "המוזיאון" מספק הצצה אל מאחורי הקלעים של מוזיאון ישראל בירושלים: אוצרים, מנהלים, רסטורטורים, סדרנים, מבקרים ומשגיח הכשרות. לכאורה, תיעוד של מוסד אמנותי מונומנטלי נוסח "הגלריה הלאומית" של פרדריק וייזמן מ-2014 שחודר אל קרביו של אותו מוזיאון לונדוני. בפועל, סרט שחושף את השיח הפוליטי-לאומי שמלווה את האתר בעל השם המחייב "מוזיאון ישראל".

     

    ביקורות קולנוע:

    "קוקו": אנימציה גדולה מהחיים

    "הפורצת": בין אגדה לפרסומת סמויה

     

    הקיסר אדריאנוס, יציאת מצרים, דו-קיום, חורבן הבית וייצוג פלסטיני – כל אלה הופכים למקור של תהייה אסתטית ומורכבות פוליטית. הנה, מבקר חרדי תוהה באוזני הרב, משגיח הכשרות, כיצד זה נעדר איזכור של בני ישראל בתערוכה המוקדשת לפרעה? ואגב תצוגה אחרת, עולה השאלה איזו משמעות יש להצבתם של פסלי הברונזה של אדריאנוס, שבזיכרון ההיסטורי היהודי מזוהה דווקא עם גזירות השמד ולאו דווקא עם אנינות תרבותית והשכלה נרחבת כמקובל בשאר העולם המערבי.

     

    אבל "המוזיאון" מציע יותר מאשר שיח פוליטי וכזה של זיכרון המתנקז אל חלליו של האתר היפהפה הזה. סצינת הפתיחה הנהדרת שלו תוהה כיצד ניתן לתרגם דימוי, תמונה, למילים, ובסצינה אחרת שבה ממששים עיוורים פסל של ג'אקומטי, עולה השאלה האם ניתן לחוש יצירת אומנות. הסוגיות הללו אינן מופיעות בסרט כשהן נטולות הקשר, שכן טל משוטט בין דימויים ונרטיבים היסטוריים, בוחן את הזיקה ביניהם, את האופן שבו הם מתקיימים באתר שנדמה כמנותק מזמן ומרחב - הרגע הזה שבו המצלמה יוצאת החוצה ומתעדת את סביבת המוזיאון הוא בלתי צפוי למדיי – ומייצרים משמעות.

     

    לא פחות מאשר את סרטו הנ"ל של וייזמן, מטעין "המוזיאון" בזיכרון את סרטו של אלכסנדר סוקורוב "תיבה רוסית" (2002), המלווה בשוט רציף אחד בן 96 דקות את מסעו של מבקר בן המאה ה-19 במוזיאון הארמיטז' בסנט פטרבורג, ובמהלכו נסקרות 300 שנה בתולדות רוסיה באמצעות יצירות אומנות ומפגשים פיקטיביים עם דמויות היסטוריות. תחושה דומה עולה כאשר מצלמתו של טל, ממש כאותו מבקר אקראי, נודדת מהיכל הספר בו נמצאות המגילות הגנוזות אל סיפור שואה אישי ומרגש, ואף אל ישיבת ממשלה חגיגית הנערכת במוזיאון לציון חמישים שנה להיווסדו.

    מוזיאון הוא האתר שבו נשלח המבט אל העבר, אך גם אל דיוקנאותיהם של בני אדם. ואכן, סרטו של טל מנכיח את המבט שבמרכזו, באמצעות התבוננות באנשים השולחים את מבטם הדומם לכיוון לא מוגדר, כשברקע נשמעים המונולוגים האישיים שלהם בפס הקול. אלה כוללים את מנכ"ל המוזיאון שהיה הילד היהודי היחיד בעיירה בפנסילבניה בה גדל ומספר על התלבטות אישית דרמטית, סדרן בהיכל הספר שהוא גם חזן, מדריך פלסטיני, ומוזיקאי שעלה מאזרבייג'ן ומשמש כרסטורטור. סיפוריהם מעניקים לסרט פן אנושי מרגש, ומדגישים את העובדה שהמוזיאון, אחרי הכל, הוא מקום שמספר סיפור (הסרט אף מחולק לפרקים שכותרותיהם "בונה סיפור", "שומע סיפור" ו"סיפור").

     

    טל מתבונן בבאי ועובדי המוזיאון, ומשכיל לקלוט סיטואציות משעשעות ואבסורדיות כמו אותו מבקר ששואל איפה זה "מעגל החיים", או מסיבת אוזניות סוריאליסטית שנערכת לרגל חגיגת היובל של המוסד. עבודת הצילום של דניאל קדם והמוזיקה שהלחין אשר גולדשמידט הופכים את "המוזיאון" להנאה אסתטית, שגם היא חלק מהאמירה של הסרט. אחרי הכל, המוזיאון הוא אתר שבו היסטוריה, זיכרון ונרטיב (יהודי, ישראלי ופלסטיני במקרה הזה) מעוצבים כחוויה אסתטית.


    פורסם לראשונה 30/11/2017 16:50

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים