טרמפ עם אברהם אבינו: יאיר אגמון מפרש את התורה

תוצרת חוץ: מה קורה בברוקלין? הספר שחושף תככים ומזימות

במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים השנה חשף אגמון את סרטו התיעודי"רחל אגמון", שבו הוא מעמת את אימו ואת אביו עם ההחלטה להביא לעולם ילד, לחברה שמרנית ודתית. ילדותו המסובכת (שהחלה כאמור בטרמפ), היא גם הטריגר לסדרה "הטרמפיסטים". מה שהחלה כסדרת רשת עצמאית סגרה כבר את העונה השנייה, ומוקרנת ב"כאן". בימים אלה הוא עמל על סדרה תיעודית נוספת לתאגיד השידור הציבורי, "פני זקן", שעוסקת בקשישים בישראל.

אלא שרחל, אימו, לא הייתה הגיבורה היחידה בחייו. בתוך המציאות המורכבת הזו השתלבה בצורה מופלאה גם רחל צפרירי, אשת אביו. ובעוד המגזר הדתי התקשה לעכל את המורכבות המשפחתית שלתוכה נולד אגמון, הוא עצמו הרוויח משפחה. 

"היא הייתה אמורה לשנוא אותי", כתב בפוסט מרגש שהעלה בסוף השבוע האחרון, לזכרה. "היא הייתה אמורה לסלוד מעצם הקיום שלי. היו לה את כל הסיבות להתנכר לילד הזה, שבעלה הביא משום מקום. היו לה את כל הסיבות להדחיק אותי. לכעוס עלי. לתעב אותי. להדחיק אותי במחשכי התודעה. היא היתה אמורה להסתיר אותי מהילדים שלה. היא היתה אמורה למנוע מאבא שלי להזמין אותי אליו. היא היתה אמורה לשנוא אותי. ובצדק. גם אני הייתי שונא אותי אם הייתי במקומה.

"אבל זה לא מה שקרה. להיפך. רחל צפרירי לא שנאה אותי בכלל. להיפך. רחל צפרירי אהבה אותי. היא אהבה אותי תמיד. מאז שאני זוכר את עצמי. מאז שהייתי ילד קטן ממש. זו היתה אהבה מוגזמת. מופקעת. חסרת היגיון. מנותקת לחלוטין מחוקי הטבע. כל פעם שהגעתי לבקר את אבא שלי, היא קיבלה את פני בהתרגשות. חיבקה אותי. נישקה אותי. והאכילה אותי בקובה שלה, בקובה הנשגב שלה, שהיה בעצם שיר מופלא וסמיך ואדום, בתוך צלחת עמוקה... 

"לפני כמה שבועות נסעתי למשפחה שלי בנגב. נפגשתי שם עם כל האחים שלי. שאני כל כך אוהב. אני ראיתי עם הבנים משחק של מכבי בסלון. הבנות ישבו ודיברו במרפסת. חיה עברה מיד ליד, וקיבלה מלא נשיקות. היא בת תשעה חודשים, ועוד לא מבינה איזה דודים נפלאים יש לה. יום אחד היא תבין. וכשהיא תבין אני אזכיר לה את רחל צפרירי, את האישה המופלאה שאיפשרה את הנס הזה. את נס פך האהבה הזה, שבוער ובוער ובוער, בזכותה, בזכות ההחלטה שלה לאהוב, כבר יותר משלושים שנה".

"לא זנחתי את המסורת"

בין ספרי פרשת השבוע של רבנים מכובדים מצד אחד לאלה של מלומדים חילונים או ניו-אייג'יסטים מצד שני, מצטרף ספרו החדש על פרשת השבוע. אגמון הוא אומנם דתל"ש, אך הוא חלק מבשרה של הציונות הדתית - וחלק בולט בה. מהכיפה נפרד בצבא, אבל כדתל"שים רבים, הדיאלוג שלו עם המגזר הדתי ועם אלוהים לא הסתיים – לא בספריו (זה החמישי במספר) ולא ביצירתו הקולנועית.

"לא זנחתי את המסורת ובטח שלא התורה שאותה אני כל כך אוהב", הוא מסביר. ספרו החדש, "מה אהבתי." (הוצאת "ידיעות ספרים") הוא כותר כל כך יוצא דופן, עד שאפילו הנקודה שמופיעה בסוף שמו מעידה על ההתעקשות שלא ללכת בתלם; להיצמד לטקסט, אבל במקביל לתת לחוויה האישית אפשרות לקרוא בין השורות.

אם רוצים להבין איך מתחבר דתל"ש לתורה, הספר הזה הוא דוגמה מייצגת: ציטוטים של רבי נחמן מברסלב, שהמחבר רואה בו סוג של מדריך, לצד חוויות אישיות רבות המשולבות בתוך הפירושים.

"חיידק הכתיבה החל אצלי כילד", מספר אגמון. "אהבתי לקרוא את סדרת ספריו של יהודה אטלס, 'הילד הזה הוא אני'. באחד הקטעים מתאר אטלס איך בחורף הגופייה הארוכה 'בורחת', וכדי לחלץ אותה אימא מכניסה לשרוול יד קרה. אמרתי לעצמי 'יו - איך הוא יודע?' הרגשתי שהוא מבין אותי יותר ממה שאני מבין את עצמי. אמרתי לעצמי, 'כזה אני רוצה'. זאת התחושה שאני רוצה להעניק לקוראים שלי, תמיד".  

אהבה מילדות לתנ"ך

אגמון למד בתיכון הדתי הימלפרב שבירושלים, ובהמשך בישיבת מעלה גלבוע, והתאהב בתנ"ך. "בהימלפרב המורה יובל ריבלין לימד עם ברק בעיניים. הוא הקשיב לטקסט. אני זוכר עד היום את ההסברים שלו על פרשת השבוע ואת השיעור שלו על מותו של פרץ עוזה (שמואל ב', ו').

"בתקופת הישיבה אני זוכר איך שנאתי את לימודי הגמרא וחשבתי לעזוב, כי זה מה שלמדו שם כל היום. אבל בישיבה ידעו להכיל אותי, וכשכולם התעמקו בגמרא, קראתי תנ"ך, וחיפשתי מילים מנחות בסיפור מגדל בבל. גם שם היה מורה שהשפיע עלי - ד"ר חזי כהן, שלימד פעם שיעור מדהים בפרשת עקידת יצחק. הוא איפשר להבין את הפער בין מה שאברהם אומר למה שאברהם עושה. הפעולה שבה הוא כמעט ומעלה לעולה את בנו, נמצאת בניגוד למה שהוא אומר - וזו הדרך לפיצוח הסיפור".

לאור החיבה העזה של אגמון לתנ"ך, לא פלא שאת ספרו הראשון הוציא כבר בתקופת השירות הצבאי, כקצין בנח"ל, בשנת 2009. הספר, "חפ"ש: מחשבות צבאיות ומחויכות על פרשיות השבוע והמועדים", הוא היום זיכרון מחויך עבור אגמון, שרואה את כתיבתו אז מעט בוסרית ונחרצת.

אבל מתברר שהכישרון קרץ להוצאות הספרים הגדולות, ולאחר השחרור מצה"ל, החתימה אותו "זמורה ביתן" על חוזה לכתיבת ספר שתיעד את מסעותיו בארץ. הספר שחציו בדיוני וחציו תיעודי, נקרא "עם הארץ: סיפור מסע". שנתיים לאחר מכן, ב-2014, ראה אור ספרו "יאיר ויהונתן". זה היה ספר חריג ומוזר להפליא שכלל עלילה מפחידה על אונס ורצח, וגם קודי QR שהפנו לסרטונים ולמוזיקה ביוטיוב.

כאב הלידה השקטה

מתברר שבאותה התקופה, היה חלומו של אגמון בכלל להיות מורה לתנ"ך, אבל לאחר שלא הצליח להתקבל לתוכנית לימודים יוקרתית שבה חשק, הוא החל ללמוד קולנוע בבית הספר "סם שפיגל". לפני כארבע שנים פנה אליו עמיחי ברהולץ, עורך תחום יהדות בהוצאת "ידיעות ספרים", והציע לו ליצור ספר על פרשת השבוע.

עטיפת הספר

"יש לי חומש שמלא בהערות וקשקושים שנכתבו בעיפרון. במשך שנים רבות, עוד מתקופת הישיבה והצבא וגם לאחר מכן, אני רושם בחומש הערות. הבעיה היא שכדי להוציא את כל זה לדפוס, צריך ספר ענק עם מאות עמודים והבנו שזה יהיה יקר. לכן הפרוייקט הגדול נתקע - ויחד עם אריאל הורוביץ, עורך הספר, החלטנו ליצור משהו קומפקטי ואינטימי יותר. לכול פרשה מוקדשים שלושה רעיונות קצרים, ושם המשחק הוא הרלוונטיות של הטקסט אליי".

אגמון המתפקד גם כאושיית רשת, חושף בפני עוקביו את משפחתו, אהבותיו ולבטיו העמוקים ביותר, ושירה (29) רעייתו, ידעה שהחיים עמו לא צפויים להותיר אותה מחוץ לאור הזרקורים. כך, התמודדו ביחד עם כאב הפסקת ההריון שחוו, וסיפרו עליה רק לאחר לידת בתם, חיה.

"הפוסט הפך ויראלי, עם אלפי תגובות ושיתופים, ומאות הודעות של אנשים שהיכרתי באופן אישי שכתבו לי שזה קרה אצלם", מספר אגמון. "הבנתי שזה דבר גדול, כי זה סיפור שלא כל כך מסופר. לכן בתיאום עם שירה, כתבתי את זה. חשוב לא להתבייש, זה לא חטא. לא עשינו שום דבר רע. כמו שבספר האהבה לטקסט והאינטימיות – מאפשרות לי לדבר על הכול, ככה גם בחיים, בהתמודדות שלי עם דברים רעים שקורים – כשאוהבים, אפשר לדבר על הכול".