שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ניצולי שואה נגד הגירוש: "נסתיר פליטים בבית שלנו, כמו שהסתירו אותנו"
    "האם לא למדנו שום דבר מהשואה? אני יצאתי בחיים בזכות אנשים שהיו מוכנים לתת לי מקלט, ופה אנחנו לא מוכנים?" ניצולי שואה נפגשו עם מבקשי מקלט אפריקאים, והם יוצאים נגד החלטת הגירוש: "אני מרגישה שלהסתיר בביתי פליטים, זו החובה האנושית שלי"

     

    "האם לא מצלצל אצלנו פעמון אזעקה פנימי אחרי שמאות אלפי יהודים הגיעו לאושוויץ בגלל שרוב ארצות העולם לא היו מוכנות לתת להם מקלט?" את השאלה אומר-זועק ניצול השואה, חיים רוט. הוא בן 85, כלכלן במקצועו ויזם חברתי - ומיוזמי התארגנות של ניצולי שואה שקוראים "לא לגירוש" מבקשי המקלט האפריקאים, ומצטרפים בכך ליוזמות דומות מצד הפעילים החברתיים, הסופרים והאמנים.

     

    <<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק  >>  

     

    "אנחנו מטיפים מוסר, בצדק, לכל העולם בנושא השואה. לאן נעלמת ההטפה כשמדובר על עצמנו?" תוהה רוט. "האם לא למדנו שום דבר מהשואה? אני יצאתי בחיים בזכות אנשים שהיו מוכנים לתת לי מקלט, ופה אנחנו לא מוכנים?"

     

    קראו עוד בערוץ היהדות:

    מקללות ועד מכות: "עלייה של 67% באנטישמיות בארה"ב"

     

    רוט, מי שיזם בין היתר את מפעל הנצחת השמות "לכל איש יש שם" של "יד ושם", משמש כיו"ר ועד הפעולה להכרת והוקרת גבורתם של יהודים שהצילו את בני עמם בשואה. עכשיו הוא שותף ליוזמה אחרת לחלוטין: ניצולי שואה שמתנגדים באופן פעיל לגירוש מבקשי המקלט האפריקאים, וגם הביעו נכונות לקלוט את הפליטים לבתיהם ולהסתיר אותם מהרשויות.

     

    "לשלוח אותם לרואנדה זה כמו שהיו שולחים אותי לאוקראינה"

    הזמנים אחרים, אבל באוזניו של רוט מהדהדים קולות ילדותו. הוא נולד באמסטרדם ובהיותו בן עשר עבר עם משפחתו לגטו. "הייתה לי משפחה גדולה, לסבתא רבתא שלי היו 13 ילדים. מכל המשפחה הקרובה וגם הרחוקה, מעט מאוד שרדו. רבים נספו באושוויץ", הוא מספר.

     

    "מחיי הפליטות שלי אני יודעת שפליטים הם אנשים שרוצים להיקלט, הם רוצים לעבוד. הם רוצים לחיות" (צילום: אוהד צויגנברג) (צילום: אוהד צויגנברג)
    "מחיי הפליטות שלי אני יודעת שפליטים הם אנשים שרוצים להיקלט, הם רוצים לעבוד. הם רוצים לחיות"(צילום: אוהד צויגנברג)

     

    "סבא ושלוש אחיותיי השתכנו בדירה אחת בגטו, בדירה הסמוכה היינו אני, ההורים שלי ואחיי. אני הייתי הכי צעיר. כשבאו לקחת את סבי ואחיותיי, הם אמרו להורים שלי 'תתכוננו, עוד עשר דקות הגרמנים אצלכם'. כשהגרמנים דפקו על הדלת שלנו, ההורים שלי לא פתחו. אמא שלי, שהייתה אשת חיל ואמיצה מאוד, צעקה עליהם בגרמנית. הגרמנים היו עייפים אחרי לילה שלם שבו אספו את היהודים, ואחד מהם פשוט אמר לשני 'מספיק לי, אני לא רוצה להתעסק עם האישה הצעקנית הזאת'. באותה המידה הם היו יכולים להרוג אותה, אבל היה לאמא שלי הרבה אומץ".

     

    סבו של רוט ואחיותיו נשלחו לאושוויץ ונספו, ואילו חייו שלו ניצלו בעזרתן של משפחות זרות, שהסתירו אותו ואת אחיו. "היה קשה לעזוב את המשפחה וללכת עם אישה זרה. בהתחלה הייתי עם האחים שלי, וכשהגענו למערב הולנד נפרדתי גם מהם. כל אחד מצא מקום מקלט. מדי פעם נאלצתי לעזוב משפחה אחת ולעבור לאחרת".

     

     

    כבר שנים שרוט הוא פעיל חברתי, אבל הוא לא זוכר נושא שבער בעצמותיו והרתיח אותו כמו החלטת הממשלה לגרש את הפליטים. "שלא יגידו לי שהרוב הם מהגרי עבודה", הוא אומר. "מי שיודע מה המצב בסודן ובאריתריאה מבין מה המשמעות; הרי להגיע דרך סודן וסיני לישראל זה לא טיול ברכבת. בסך הכול אנחנו מדברים על 40 אלף איש, פחות מחצי אחוז מתושבי המדינה".

     

    התומכים בגירוש יגידו שלא מחזירים אותם לסודן, אלא שולחים לרואנדה.

    "לשלוח אותם לרואנדה זה כמו שהיו שולחים אותי לאוקראינה. רק בגלל שצבע העור שלהם כהה אפשר לשלוח אותם למדינה אפריקאית? אם זאת לא גזענות אני לא יודע גזענות מהי. כולנו צריכים לחשוב על השואה ולעשות הכל כדי שזה לא יחזור - אבל הנה, אנחנו עושים בדיוק את אותו הדבר".

     

    "המצפון לא יכול לקבל"

    פרופ' ורוניקה כהן (73) נולדה בגטו בודפשט בהונגריה ב־1944, "בסוף המלחמה, ובתחילת הסוף של יהודי הונגריה". עם סיומה עזבה את הגטו עם משפחתה והפכה לפליטה. היום היא פרופ' בפנסיה באקדמיה למוסיקה, ועדיין מלמדת. החלטת הגירוש מוציאה אותה משלוותה. "זה משהו שאני והמצפון שלי לא יכולים לקבל. אני מרגישה שאני חייבת בכל כוחי להילחם בזה. זה נוגד את כל הערכים שאני רואה כיהודיים, ואני חושבת שאנחנו מספיק טובים וחזקים לעצור את זה. אני מתעניינת, חוקרת ומבינה שמה שמחכה למגורשים זה עוד סבל, ועבור חלקם זה גם גזר דין מוות. הגירוש הוא פשע שלא יכול לקרות".

     

    היית מחביאה בביתך פליטים?

    "תמיד שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אם בתקופת השואה הייתי בצד השני, האם הייתי מספיק חזקה לעשות את מה שחסידי אומות העולם עשו? אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לסכן את חיי הילדים שלי, אבל פה לא מבקשים מאיתנו לסכן את החיים. אני מרגישה שלעשות את זה, זו החובה האנושית שלי".

     

    "הרגשתי שמצאתי מישהו שבאמת יודע מה זה אומר לבוא לדלת של מישהו שאתה מחפש את ההגנה שלו - ולא מקבל אותה. ניצולי השואה מבינים מה זה להיות מבקש מקלט". מונים הרון (במרכז למעלה) עם הניצולים (צילום: אוהד צויגנברג) (צילום: אוהד צויגנברג)
    "הרגשתי שמצאתי מישהו שבאמת יודע מה זה אומר לבוא לדלת של מישהו שאתה מחפש את ההגנה שלו - ולא מקבל אותה. ניצולי השואה מבינים מה זה להיות מבקש מקלט". מונים הרון (במרכז למעלה) עם הניצולים(צילום: אוהד צויגנברג)

     

    חנה ארנון (77) נולדה בהולנד בשנת 1940. "ברחנו באניית דיג לאנגליה", היא מספרת, "אך לא יכולנו להישאר שם. הוריי חיפשו דרך לצאת מאירופה, ולא מצאנו שום מקום שאפשר היה להגיע אליו. אמריקה לא הייתה נדיבה בוויזות, בשום מקום לא ממש רצו את היהודים. בסופו של דבר הגענו לאוסטרליה, אך מכיוון שגם שם לא יכולנו להישאר הגענו למושבה ההולנדית, שהיום היא אינדונזיה. שם, כאזרחים הולנדים, יכולנו להיקלט".

     

     

    אם חשבה המשפחה שמצאה מנוחה ונחלה, כעבור שנה וחצי היפנים פלשו והתבדתה התקווה. "הם כלאו את ה'לבנים' והפרידו בין היהודים ללא-יהודים. הייתי בת שש וחצי ואני זוכרת היטב את הרעב הגדול, את המחלות ואת האנשים שמתו סביבי. אני, אמא שלי וסבתי שרדנו. גם אבי שרד, במחנה אחר. כשגילינו אחרי המלחמה מה קרה באירופה, התחוור לנו גודל האסון. מהמשפחה הגדולה משני הצדדים נותרו רק בודדים.

     

    "חזרנו להולנד כפליטים, לא היה לנו דבר מלבד הבגד שלגופנו שקיבלנו מהצלב האדום. מחיי הפליטות שלי אני יודעת שפליטים הם אנשים שרוצים להיקלט, הם רוצים לעבוד. הם רוצים לחיות. במקרה שלנו, כאן בישראל הפליטים הם עם צבע עור אחר. הממשלה לא רוצה לתת להם לעבוד ולהתאזרח. ואם יתנו מה יקרה? תהיה אוכלוסייה מגוונת. במקום זאת מחזירים אותם למקום שבו מענים אותם, כולאים אותם ומוציאים אותם להורג. זה לא שמחכים להם שם בזרועות פתוחות ורוצים לקלוט אותם כאזרחים. מה שאנחנו עושים עם הגירוש זה נגד כללי המוסר".

     

     (צילום: אוהד צויגנברג) (צילום: אוהד צויגנברג)
    (צילום: אוהד צויגנברג)

     

    אז הציפייה שלך מהמדינה היא שיאפשרו להם להיקלט פה?

    "במלחמת העולם השנייה אמריקה לא רצתה לקבל את היהודים, והחזירה אוניות שלמות לאירופה. מה קרה להם שם - כל אחד יודע. אנחנו מהללים את חסידי אמות העולם שהסתירו יהודים, למרות שאנחנו כמדינה לא מוכנים לעשות את זה. אנחנו שמים אותם במחנות הסגר כדי להקיא אותם. לא נותנים להם לעבוד, לא נותנים להם זכויות, ומתנהגים כך גם כלפי הדור הצעיר. עכשיו יצא הספר הגראפי של אנה פרנק. סיפור נהדר. מי הגיבורים שם בנוסף לאנה פרנק? האנשים שניסו להציל אותה ואת המשפחה שלה. מהם אנחנו צריכים ללמוד".

     

    "מצאתי מישהו שמבין"

    פליטים רבים הגיעו אמש (יום ב') לירושלים כדי להפגין יחד עם קבוצת "עוצרים את הגירוש" מול בית הנשיא. לפני ההפגנה הפגשנו בין ארבעה מהם עם חמישה מניצולי השואה הפעילים במאבק, במרכז המסחרי בבית הכרם. זאת הייתה פגישה מרגשת ומחממת לב. למרות שלא הכירו מעולם, מיד כשנפגשו התחבקו ובירכו זה את זה בחום. מבקשי המקלט עזרו לניצולי השואה לפסוע בשביל האבנים, והם פסעו צפופים אל מול הקור הירושלמי.

     

     

    "המפגש עם ניצולי השואה היה בשבילי מאוד מרגש ומחזק", אומר מונים הרון, בן 28 מדרפור שבסודן. "הרגשתי שמצאתי מישהו שבאמת מבין את הכאב שלי, שבאמת יודע מה זה אומר לבוא לדלת של מישהו שאתה מחפש את ההגנה שלו - ולא מקבל אותה. ניצולי השואה מבינים מה זה להיות מבקש מקלט".

     

    הרון נמלט לישראל והגיע לכאן ביוני 2012 באמצע לימודי הנדסת חשמל. "בשנות הלימודים הייתי פעיל פוליטי נגד שלטון האיסלאם הקיצוני", הוא מספר. "השתייכתי לתא שקרא למדינה דמוקרטית, ליברלית וחילונית. ב־2011 הממשלה תקפה את אזור הנילוס הכחול ונאלצתי לברוח חזרה לדרפור. שם הבנתי שאני בסכנת חיים. הגעתי למצרים וחששתי שיחזירו אותי לסודן".

     

    עם הגעתו לישראל הובהר להרון שעבר חוק חדש למניעת הסתננות, והוא יועבר לכלא לשלוש שנים ומשם חזרה לסודן. "הגשתי בקשה להכיר בי כמבקש מקלט. אמרתי להם שיש סכנה לחיי, שאני לא יכול לחזור לא רק בגלל שאני בקבוצה אתנית שהממשלה רוצחת בלי סיבה, אני גם פעיל פוליטי נגד השלטון ואני נרדף. נשארתי בכלא שנה וחצי. לאחר מכן העבירו אותנו לחולות".

     

     

    בינואר 2015 קיבל הרון אשרת שהייה זמנית בישראל, שאותה עליו לחדש מדי חודשיים. כעת הוא סטודנט שנה א' באוניברסיטה העברית בחוג למדעי המדינה וכלכלה. לפני כחודש קבע בית המשפט שעל רשות האוכלוסין וההגירה לתת לו אשרת שהייה עד שיוחלט אם להכיר בו כמבקש מקלט.

     

    אתמול, לדבריו, היה היום האחרון שבו הייתה אמורה להתקבל החלטה בעניינו, אך אף גורם לא יצר עמו קשר. הרון חושש מפני גירוש לרואנדה. לדבריו, חבריו שגורשו יצאו למסע פליטות שני. חלקם הצליחו להגיע לאירופה ולקבל שם מעמד של פליטים, אך לא לכולם האיר המזל פנים. "חבר מאוד טוב שלי לא הצליח, הוא נרצח בדרום סודן בדרכו לחפש מקום בטוח יותר. אם אני אגורש, מבחינתי זה מוות ודאי".

     

    יש מי שטוען שמבקשי המקלט הם למעשה פשוט מהגרי עבודה שמחפשים לשפר את חייהם.

    "אני חושב שאין אדם אחד בעולם שבוחר לחיות כפליט. אם יש למישהו הזדמנות לחיות כמו כל אדם אחר חופשי, הוא לא יבחר לחיות במקום שבו מסתכלים עליו כעל פחות מאדם. לפעמים אני קורא את התגובות של הישראלים על פוסטים שקשורים בנושא של מבקשי מקלט, וזה קשה להתמודד עם התגובות האלו. אני מרגיש שאנחנו מפריעים ואני לא רוצה להפריע לאף אחד עד שאוכל לחזור למדינה שלי".

     

    "יש לנו מחויבות לפליטים"

    גם אילנה דרוקר יודעת מה זה להיות פליטה. בחודש הבא היא תחגוג את יום הולדתה השמונים. כשהייתה בת שנתיים, ברחו הוריה מגרמניה להולנד, אבל המלחמה רדפה אחריהם לשם והם נאלצו להיסמך על טוב ליבם של זרים.

     

     

    "אחותי ואני היינו בערך אצל 12 משפחות, בעיקר אצל איכרים בלונדיניים עם עיניים כחולות", היא מספרת. "בכל פעם הלשינו עלינו והיינו צריכים לעבור למשפחה אחרת. אם מישהו בבוקר היה אומר לי 'ילדה, לא רחצת היום את העיניים - כי היו לי עיניים חומות - ידעתי שבערב אני אשן במקום אחר".

     

    אחרי המלחמה לא הייתה לה ולמשפחתה נתינות, והיא בילתה שעות בישיבה בקונסוליה בהמתנה לתור בעוד אביה עובד. לימים, כשעלתה לישראל, החלה לעבוד במשרד הנציב העליון לפליטים של האו"ם. "יש אמנה בינלאומית של האו"ם למען פליטים, והיוזמה לאמנה הגיעה מישראל - היא הייתה מיועדת לעקורי המחנות של אחרי המלחמה שרצו להגר לארצות הברית. אחד הדברים הכי חשובים באמנה הזאת הוא שאסור להחזיר פליט למקום שבו החיים שלו בסכנה. אנחנו לא צריכים לפרנס את הפיליפינים או הסינים שאולי קשה להם לחזור למדינתם, אבל כלפי פליטים יש לנו מחויבות, והמדינה לא עומדת בה".

     

    תסתירי בבית שלך פליטים אם יהיה צורך?

    "כן, אבל אני כועסת על ההשוואה לאנה פרנק: אם אני אכניס פליט אליי הביתה לא יהרגו אותי ולא יסכנו את המשפחה שלי. ההורים שלי היו חברים של ההורים של אנה פרנק. המשפחות שהסתירו אותנו סיכנו את חייהן".

     

    יואב קלארמן, (24) סטודנט באוניברסיטה העברית, מיוזמי ומקימי קבוצת "עוצרים את הגירוש" שמובילה בשבועות האחרונים פעולות נגד הגירוש, מספר כי הקבוצה הולכת וגדלה. "אחרי מחקר מעמיק הבנו שהמשמעות של הגירוש זה לגזור על אוכלוסייה גדולה חשיפה לסכנת מוות. הדבר השני שהבנו הוא שהמצוקות הבאמת קשות של תושבי דרום תל־אביב - פתירות. זה תוצר של מדיניות מכוונת, אך יש הרבה פתרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים