למה אתם בדיכאון?
כשאתם עסוקים רוב הזמן בהדחקה, בהכחשה, בהתעלמות, בדיכוי היצרים, בכיבוי התשוקות, כי חונכתם להיות כאלה, כי צברתם התנסויות כואבות או טראומות רגשיות ש"הוכיחו" לכם שלא כדאי לדבר על זה, אתם עלולים לשקוע לתוך התסכול, העצב והייאוש - יש דרך לצאת מזה
עכשיו זו כבר ממש מגיפה.
חצי מיליון ישראלים משתמשים במה שמכונה "כדורים נוגדי דיכאון וחרדה". 1 מכל 10 תל אביבים נזקק לציפרלקס, או פרוזאק, או זולופט, או מה שלא יהיה. המומחים מנסים להסביר את השימוש הגובר והולך במרוץ הגדול של החיים, או בחיפוש האבוד אחר האושר, או עקב מטחי המידע ששורפים לנו את המוח. אני מציע התבוננות שונה במקצת.
מילדות אנחנו נאלצים לבלוע את רגשותינו. אסור לנו לכעוס. אסור לנו לצעוק. אסור לנו גם להתלהב. זה מפריע להורים. זה מלחיץ אותם. זה מעצבן אותם. כן, להם מותר להתעצבן. ולנו ממש לא. חוסר היכולת שלנו להביע רגשות הוא כשל נרכש. זו הסיבה שבגיל מאוחר יותר אנחנו לא שולטים בהם אלא הם שולטים בנו, מתפרצים מתוכנו ללא כל הודעה מוקדמת. זה במקרה הטוב. במקרה הרע, הכעס שלנו, התסכול, העצב, הכאב, הפחד, מדוכאים. מכאן הדיכאון.
דיכאון הוא דיכוי של הרגש. איסור של היצר. ביטול של הסערה הפנימית. מחיקה של האני. של העצמי. אי אפשר באמת להיות מנומסים, או חייכניים, או נחמדים, או חמודים, לאורך זמן, או בכלל. אנחנו לא כאלה. ממש לא. אלה מסיכות שנאלצנו, בלית ברירה, לעטות על עצמנו כדי לשרוד. מבחוץ אולי לא שמו לב כמה אנחנו סובלים, אבל בתוך תוכנו אכלנו את עצמנו. כעסנו על עצמנו. מאסנו בעצמו. לא הצלחנו לתעל את האנרגיה החוצה, כי פחדנו לתעל את האנרגיה החוצה. הדיכוי המתמשך סירס אותנו, בלבל אותנו, גרם לנו להימנע, להילחץ, לקחת מרחק. מעצמנו.
אנשים שמספרים שהם שרויים בדיכאון הם אנשים הרחוקים מעצמם. הם כבר לא יודעים מי הם באמת. התרופות שהם לוקחים אולי מרגיעות אותם לעת עתה, אבל מטשטשות, מעייפות ולא פותרות בעצם כלום, כי הן מטפלות בתוצאה ולא בסיבה. שימו לב: אני לא מתכוון לדיכאון המאובחן כקליני, פתולוגי, עמוק באמת, המלווה במחשבות אובדניות ובניסיונות לפגוע בעצמכם. בדיכאון הזה צריך וחובה לטפל באמצעים אחרים, פסיכיאטריים.
אבל רוב בני האדם שמגדירים את עצמם "בדיכאון", סובלים מדיכוי רגשי. מחוסר יכולת, מפחד של שנים, לבטא את רגשותיהם בחופשיות. לדבר על זה. לבכות את זה. לצרוח. להזיע. לשחרר את מה שנצבר שם ובסוף מתפוצץ בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון, מבהיל, פוגע, הורס יחסים ומותיר אתכם מותשים, חסרי אונים ומלאי רגשי אשם.
כשאתם עסוקים רוב הזמן בהדחקה, בהכחשה, בהתעלמות, בדיכוי היצרים, בכיבוי התשוקות, כי חונכתם להיות כאלה, כי צברתם התנסויות כואבות או טראומות רגשיות ש"הוכיחו" לכם שלא כדאי לדבר על זה, שעדיף לשתוק, להבליג, לוותר, להיות ילדים טובים, אתם עלולים לשקוע לתוך התסכול, העצב והייאוש. אתם תקראו לזה "דיכאון". או "דיכי". או "באסה". תחיו עם זה. תופיעו בסביבה שלכם ככאלה. ולא תבינו שאתם יצרתם את זה. אבל אם אתם יצרתם את זה, אתם יכולים גם ליצור משהו אחר.
אז איך תצאו מהדיכאון היומיומי הזה?
רק אם תתעלו את האנרגיה שלכם החוצה. אחרת, היא תמשיך לתסוס, תשקע למטה ותרעיל אתכם. אפשר לתעל את האנרגיה דרך משחק, ספורט, ציור, כתיבה, יצירה, ובעיקר שימוש מוגבר במה שאנחנו נוהגים לכנות "חופש". כלומר, להפסיק לאנוס את עצמי, להפסיק לעצור את עצמי, להפסיק לבלום את מה שיש בתוכי. להיות טבעי. בהיר. ענייני. להיות אני.
ובעיקר לדבר על זה. לדבר על מה שמטריד, או מכעיס, או מפחיד, בזמן אמת. עם מטפל. או חבר. או משפחה. לא להתבייש. לא להסתיר. לא להתעלם. לא לשכוח. לא לוותר לעצמכם. להיות אותנטיים. פתוחים. ישירים. בהירים. כנים. לסמוך על עצמכם. להיות פשוט עצמכם.
אז אם אתה סוף סוף אתה, ואם את בהחלט את, אם אתם קרובים לעצמכם ויודעים מי אתם, אם אתם מסכימים להיות מי שאתם, אם אתם מוכנים לאהוב את עצמכם כפי שאתם, יש סיכוי לא רע שתצאו מזה. שתופיעו כבני אדם חופשיים, שמחים ומלאי ביטחון עצמי. פשוט תהיו מאושרים.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
