פרידה מהמשורר חיים גורי: "למדנו פרקים בתולדות ישראל דרך העט שלך"

פרידה מגדול משוררי תש"ח: מאות חלפו הבוקר (יום ה') על פני ארונו של המשורר, הסופר, העיתונאי והפזמונאי חיים גורי ברחבת תיאטרון ירושלים וחלקו לו כבוד אחרון. נשיא המדינה ראובן ריבלין ספד לגורי: "יותר מיממה חלפה מאז היוודע דבר מותך וחסרונך נוכח כל כך. קיים כל כך. מוחשי כל כך. והנה, לכבודך, אנו מנסים לכנס את המילים, להעמיד אותן בשורות, לצחצח אותן, לגייס אותן, אך הן מסרבות". בתום טקס האשכבה, שבמהלכו הושמע שיר "הרעות" שכתב גורי במלחמת העצמאות והפך לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית - יצא מסע ההלווייה אל חלקת יקירי ירושלים בהר המנוחות בגבעת שאול.

בתו של גורי, יעל, ספדה לאביה וציינה כי ביקש ממנה בעבר שתקרא את שירו של נתן אלתרמן, "קץ האב". "הבקשה לשיר הספציפי הזה היא כמעט בלתי אפשרית", אמרה הבת וקראה בקול חנוק מדמעות את השיר:

"הִפָּרְדִי, כִּי בָּא סוֹף. הוּא מַבִּיט בָּךְ. עַד קץ

נוצְצוּ אִישׁוֹנָיו הַחַיִּים

כִּי הָאָב לֹא יָמוּת כִּי הוּא אָב לְאֵין קץ

כִּי שְׁאוֹלָה יֵרֵד חַיִּים

אָפְלוּ הַפָּנִים וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת

בְּכִי לַטּוֹב לָךְ מֵאָח וָרֵעַ,

שִׂפְתֵי הָאָב אֵינָן נָעוֹת

אַךְ קוֹל הָאָב עוֹד יִשָּׁמֵעַ"

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ספד לגורי. "נשאת את הלאום במילותיך", אמר. "היית אוהב וכואב. מבקר חריף ונביא זעם. מאוהב וקנאי, נאמן בכל מילה, בכל מדרך רגל, בכל הנפת יד. שוררת כלוחם, ולחמת כמשורר. דבריך, תמיד מצאו מקום בלב. הקשבנו לך לא בגלל 'הרעות' ו'באב אל ואד', אלא בגלל שידענו שמי שכתב אותנו כך, הוא תמיד וקודם כל בשר מבשרה של הארץ הזו, בשר מבשרה של האומה הזו, בשר מבשרו של העם הזה".

"גורי יקר, חיים, פרקים שלמים בתולדותיה של מדינת ישראל למדנו דרך העט שלך. גילמת בחייך פרקים שלמים של 'עמוד האש'. שואה ותקומה, מלחמה ושלום. החיים העבריים, הישראלים, היו עבורך תמיד פלא שאיננו מובן מאליו", אמר הנשיא.

"ההבנה שאנחנו חיים בזכות מי שרצו אל האש עבורנו. הידיעה שזכות קיומנו היא בעבודה הקשה להותיר אחרינו אומה ומדינה וארץ ראויות לילדינו ולנכדינו. 'ואהבת לרעך כמוך'. מישהו עוד זוכר, חיים, שאתה תיווכת בין אנשי קדומים, לבין ממשלת המערך? אינני יודע כמה אנחנו כשירים למציאות בלעדיך, אבל אני מבטיח שנמשיך במקום שבו נפל עטך, להילחם נגד האויבים ובעד המולדת במסירות נפש. לא נכנע, לא נרתע, ונעשה זאת תמיד כשאתה איתנו, לצדנו. כי אי אפשר, אי אפשר בלעדיך. אליקה והבנות, נכדות ונכדים. אנחנו מחבקים אתכם היום ומקווים שנהיה תמיד ראויים לזכרו".

ראש העיר ירושלים ניר ברקת נשא גם הוא דברי הספד: "בזמן שהמדינה הצעירה נאבקה על ליבה, על ירושלים, גורי העניק לה את השיר הבלתי נשכח - 'באב אל וואד' - שמנציח לעד את גבורת הלוחמים שפרצו את טבעת החנק שאיימה על ירושלים. אך לא רק את הלוחמים הוא מנציח, בין השורות הטביע גורי את מסירות הנפש של עם שלם". ברקת הוסיף: "בזכות גורי וחבריו, חזרה העיר להיות מאוחדת. היום גורי חוזר לאדמה הזו - אדמת ירושלים שעליה לחם".

האלוף לשעבר אלעד פלד ספד גם הוא לחברו המנוח: "מעבר לזה שהוא היה חברי, הוא היה קולו של דור הפלמ"ח. כמו כולנו, הוא החזיק נשק ביד אחת - וביד השנייה החזיק עט. הכרנו במשך 70 שנה וחיינו על בשרנו את הקמת המדינה והמלחמות שאחריה. הוא תמיד אמר: 'אני מלחמת האזרחים'".

בתו של גורי: "נפרדנו מאבא, אמרנו לו שאנחנו משחררים אותו"

חיים גורי הלך לעולמו אתמול בגיל 94 בביתו בבירה, כשמשפחתו לצידו. הוא הותיר אחריו אישה, שלוש בנות ושישה נכדים. אתמול אמרה בתו נועה ל-ynet בדמעות: "אבא מאוד סבל בשבועות האחרונים. נפרדנו ממנו, אמרתי לו שאנחנו משחררים אותו וכמה אני אוהבת אותו". זו הפעם הראשונה שטקס אשכבה של איש ציבור נערך ברחבת תאטרון ירושלים, והמקום נבחר לבקשת המשפחה בגלל הקירבה לביתם של חיים ועליזה גורי שנמצא בהמשך הרחוב. לרחבת התיאטרון הגיעו מוקדם יותר בני המשפחה. הבת חמוטל כרעה על ברכיה ליד הארון ופרצה בבכי.

בין אישי הציבור הרבים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון: נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, הנשיאה לשעבר דורית ביניש, הרטמכ"ל לשעבר בני גנץ, הסופר א.ב. יהושע, דן מרידור, עוזי דיין, ראש המוסד לשעבר צבי זמיר, מנהל מוזיאון הפלמ"ח, האלוף במיל' שייקה גביש ונשיא הטכניון לשעבר עמוס חורב.

ד"ר תקווה מרוז-אהרוני, מרצה לספרות, ליוותה את שירתו של חיים גורי מתחילת כתיבתו, והגיעה לחלוק לו כבוד אחרון: "עליזה היתה מורה שלי. הם היו זוג מדהים, עם זוגיות מדהימה, ומשפחה חמה ואוהבת, ומלטפת ותומכת. משפחת תרבות. זאת ממש אבידה מאוד מאוד גדולה". נציגי צבא צ'כיה הניחו זר פרחים לזכרו של גורי שעבר קורס צניחה בצ'כיה בשנת 48', ופיקד על קורס הצניחה הראשון בצה"ל.

מניחים פרחים על ארונו של חיים גורי(צילום: עמית שאבי)

(צילום: עמית שאבי)

סיפורה של "הרעות": בחזרה לשירו הקאנוני של חיים גורי

בן שנתיים עם עיפרון ביד: חייו של חיים גורי בתמונות

ראומה ויצמן על חיים גורי: "כשראיתי אותו בגיל 17 אמרתי 'וואו, איזה בחור'"

בתו של חיים גורי: "אבא היה צעיר בן 94"

התוכנית של חיים גורי להקמת יחידת הצנחנים

גורי, יליד 1923, היה מנציגיו המובהקים של "דור הפלמ"ח" בספרות הישראלית. יצירתו הענפה כוללת לא רק שירים ופרוזה: במשך השנים הוא פעל גם כעיתונאי, מתרגם ואף כקולנוען. הוא היה יוצר מעוטר ביותר; בין היתר היה חתן פרס ישראל לשנת תשמ"ח, הוענקו לו פרסי ביאליק, פרס סוקולוב ופרס היצירה לסופרים ומשוררים. בין יצירותיו הקאנוניות: "אל מול תא הזכוכית" שעסק במשפט אייכמן, שיר "הרעות", "באב אל-וואד", "המכה ה-81", "מחברות אלול" ו"שירי חותם".

גורי נולד בתל אביב והיה בן לאנשי העלייה השלישית. אביו, ישראל גורי, היה חבר כנסת מטעם מפא"י. עד גיל 12 הוא למד בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב ומאוחר יותר עזב את הבית לטובת חברת הילדים בקיבוץ בית אלפא. הוא למד בבית הספר המחוזי בגבעת השלושה ולאחר מכן בבית הספר החקלאי "כדורי" שלמרגלות הר תבור. הוא היה בן כיתתו של יצחק רבין.

שירתו של גורי מזוהה בעיקר עם "שירת האנחנו", המבטאת את קולו של הקולקטיב ומתמקדת בתיאור חוויות לאומיות המשותפות לבני דורו. כמה משיריו הולחנו והיו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי, עימם נמנים "הרעות" ו"באב אל וואד". בכתיבתו היה גם פן אישי-וידויי, ואף שהיה מוכר פחות, היה לו משקל רב במכלול יצירתו.

ב-1942 התגייס לפלמ"ח ושירת בשורותיו עד 1949. הווי החיים של חבורת הלוחמים הפלמ"חניקית תועד ביצירותיהם של רבים מבני התקופה וברבות השנים היה למושג מכונן בתרבות הישראלית. גורי, הן בתרומתו לעשייה עצמה הן בכתיבתו השירית על אודותיה, היה לאחד מסמליו המובהקים של הדור ההוא.

(צילום: חיים הורנשטיין)

חיים גורי בתעלת סואץ(צילום: אלי לנדאו, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

גורי השתתף בקרבות מלחמת העצמאות בחטיבת הנגב של הפלמ"ח. מאוחר יותר נלחם גם במלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום הכיפורים שימש כקצין חינוך באחת מאוגדות השריון בסיני. לאורך השנים התמיד לבטא את עמדותיו הפוליטיות ופעל באפיקים שונים כדי להשפיע על המציאות הישראלית בסוגיות חברתיות ומדיניות.

ב-1947 יצא למחנות העקורים באירופה בשליחות ה"הגנה" כדי להכין את עלייתם ארצה של בני נוער ניצולי שואה. המפגש של גורי, הצבר הלוחם יליד הארץ, עם יהדות הגולה, המצולקת מאימת השואה, הותיר בו חותם עמוק. בהמשך דרכו הקדיש חלק ניכר מזמנו לעיסוק בנושא זה. בעת משפט אייכמן שימש ככתב העיתון "למרחב", ורשימותיו ראו אור גם בספר - "מול תא הזכוכית" (1962).

בשנים האחרונות היה גורי מעורב פוליטית בשדה התרבות הישראלי. ספרו האחרון "על אף שרציתי עוד קצת עוד" היה מועמד לפרס היצירה הציונית ב-2015, אך גורי סרב לקבלו. במכתב ששלח לוועדת הפרס כתב אז: "קראתי ברגשות לב את נימוקי ועדת השופטים. אני מכיר אישית ומוקיר את חברי ועדת הפרס ואת יצירתם. עם זאת ולאחר התלבטות קשה, אני מבקש שתעניקו את הפרס החשוב הזה השנה ליוצר או יוצרת בתחילת דרכם, באופן שיעניק דחיפה משמעותית לפועלם. כמי שזכה בפרס אוסישקין על ספר שירי הראשון, 'פרחי אש', אשר ראה אור בהיותי בן 26, אני יודע עד כמה הכרה זו היתה חשובה ומשמעותית בראשית דרכי כמשורר".

חיים גורי עם מאיר שלו(צילום: אביגיל עוזי)

"בור נפער בלב". גורי וריבלין(צילום: מארק ניימן, לע"מ)

ביולי האחרון חזר גורי אל הנופים והמקומות שבהם איבד חברים, מלווה בבנותיו ונכדותיו. המסע הנוסטלגי נערך בעקבות פלוגה ב' של גדוד 7 בחטיבת הנגב, שבה שירת. "זו חוויה לחזור למקום שבו היינו במלחמת העצמאות, לראות את היופי המפואר והמדהים הזה. חיים שלמים לא הייתי שם", אמר. לצד ההתרפקות על הנוסטלגיה הוא כאב את ההווה: "הארץ כואבת לי בגלל המון לכלוך, שנאה וברבריות. היא עוברת טלטלה ואין לי מושג מה יהיה פה. כואב לי שקורה שמישהו מזהה אותי ומקלל אותי כי הוא מזהה אותי כאיש רוח, כסופר ששייך לשמאל. הנוף הזה מרפא אותי, מרפא הכול. כואב לי נורא שבצד היופי הנהדר יש גם כמויות נוראיות של גסות וטמטום", אמר וסיכם ב"המדבר כל כך יפה, אני מקווה שאחזור שוב".

"אהב את הארץ אהבה עצומה"(צילום: ורדי כהנא)

בתו של חיים גורי, נועה גורי-גוברמן, ביקשה שיזכרו את המורכבות של אביה. "הוא היה בן אדם שהבין שאפשר גם לאהוב וגם לבקר. הוא אהב את הארץ הזאת אהבה עצומה. מבחינת האהבה שלו, חשבנו שארץ ישראל היא כמו האחות הרביעית שלנו. מצד שני הוא גם כאב אותה מאוד וביקר אותה. הוא לימד אותנו מגיל מאוד צעיר שיש אפור, זה לא שחור ולבן, זה לא שאתה כאן או שאתה שם. אתה יכול להיות ציוני בכל רמ"ח איבריך ושס"ה גידיך, ומאוד ביקורתי ולחשוב שלא הכול נפלא".

לדבריה, אביה המנוח "מאוד אהב את המדינה. הוא חשב שיש דברים נפלאים, שיש נוער נפלא, הוא ראה את הנכדים שלו שהולכים לשנת שירות ומתנדבים ומשרתים בצבא וראה שיש הרבה תקווה והרבה כוח. מצד שני כאב לו מאוד לראות את השנאה ואת החד-ממדיות ואת השיח התוקפני שהתפתח. זה מאוד כאב לו, מאוד-מאוד. אבל הוא לא היה איש פסימי. הייתה לו תקווה שדברים יהיו טובים יותר, והוא גם לא ראה ברירה אחרת, הוא אהב את הארץ הזאת ולא חשב שיש מקום אחר שאפשר לגור בו".

עם היוודע דבר מותו, נפרד ממנו ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת המליאה של הכנסת: "ביצירה הפורייה שלו מהדהדים אתגרי הקיום הלאומיים בדורות הגאולה. מי מאיתנו אינו יודע או אינו מסוגל לפזם את שיריו שמרגשים עד דמעות, דוגמת 'הרעות', 'באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו'. עוד בהיותי ילד האזנתי לשירים הללו אין ספור פעמים ותמיד הם מרטיטים את נימי נפשי. שיריו של גורי הם יסוד מוסד בשירה היהודית החדשה, והם חלק מפס הקול של מדינת ישראל. "אני פגשתי אותו לראשונה זמן קצר לאחר נפול אחי, יוני. הוא אמר שם דברים מרגשים מאוד, ומאז היינו נפגשים מעת לעת. יצירתו של חיים גורי תמשיך להיות איתנו לדורי דורות, יהי זכרו ברוך".