שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פרדוקס ההשמנה: למה אנחנו ממשיכים להשמין
    איך יכול להיות שלמרות המודעות הגבוהה, הידע והכלים שעומדים לרשותנו כיום, אחוזי ההשמנה בחברה המערבית רק הולכים ומטפסים בהתמדה? מומחים מהארץ ומהעולם מנסים לפצח את החידה הזאת, שזכתה לכינוי פרדוקס ההשמנה

      

     

    רובנו יודעים כמעט כל מה שצריך לדעת על השמנה והרזיה. הבנו שהשמנה מגבירה את הסיכון למחלות ושהיא עצמה כבר הוגדרה כמגפה. אנחנו יודעים מה אסור ומה מותר לאכול, שסוכר, קמח לבן ומטוגן אינם בריאים בלשון המעטה, ושכדאי להעשיר את התפריט בקטניות, בדגנים מלאים, בפירות וירקות. אנחנו גם יודעים להעריך כמה קלוריות יש במזון מסוים, כמה שומן רווי, כמה פחמימות ואפילו מה המדד הגליקמי שלו.

     

    אנחנו גם יודעים שכדאי לזוז, רצוי לפחות 150 דקות בשבוע כפי שממליץ איגוד רופאי הלב האמריקני. מאמני כושר ודיאטנים מטיפים לנו השכם והערב מה ואיך לעשות, ורופאי המשפחה גויסו אף הם כדי להבהיר לנו ששריפת הקלוריות חיונית לבריאותנו. ובכל זאת, הסטטיסטיקה מלמדת שכחברה אנחנו רק הולכים ומשמינים. קרוב ל-%‭30‬ מהאנשים בארץ סובלים כיום מהשמנה, ויותר מ-%‭50‬ הם בעלי משקל עודף, והמגמה הזאת רק הולכת ומתגברת עם השנים. זאת חידה".

     

    הולכים ומשמינים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    הולכים ומשמינים(צילום: shutterstock)

     

    את הדברים האלה אומר פרופ' יובל חלד, מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ, והוא אינו הראשון שמנסה להסביר מה בשם אלוהים קורה פה, ומדוע החברה המערבית אינה מצליחה להדביר את מגפת ההשמנה. "יש שגורסים שהסיבה להשמנה היא תרבות השפע, אחרים מצביעים על המחסור בשינה כאחראי לתופעה, יש שטוענים שאין זה השפע אלא ההתמכרות שלנו למזון, ויש הטוענים שהסיבה להשמנה טמונה במוטציות גנטיות מסוימות", הוא מסביר. "בכל התאוריות האלה יש גרעין של אמת, אבל הן לא מצליחות להסביר את הפרדוקס הגדול - פרדוקס ההשמנה".

     

    פרופ' חלד סבור שכדי להבין את הפרדוקס הזה אנו חייבים להביט לאחור - לעבר האבולוציה שלנו. בכך הוא מצטרף לביולוגים, לאנתרופולוגים ולהיסטוריונים של ביולוגיה מרחבי העולם, שעל סמך ממצאים מאנטומיה, פיזיולוגיה, גנטיקה ומחקרי שבטים טוו סיפור היסטורי על תהליך הברירה שייצר את ההומוספיאנס (האדם המודרני - אנחנו). התאוריה שלהם, שהתפרסמה בשנים האחרונות על במות מדעיות מכובדות כמו כתבי העת ‭Nature‬ ו-‭,Science ‬ גורסת שהיצור האנושי כמו שאנחנו מכירים אותו הצליח לגבור על מתחריו בטבע משום שהביולוגיה שלו הייתה ערוכה להשגה, לצבירה ולשמירה של קלוריות.

     

    "למעשה, הגנים שאפשרו לנו לשרוד לאורך כל ההיסטוריה בת עשרות אלפי השנים הם אותם גנים שגורמים לנו להשמין כיום ובעקבות זאת לפתח מחלות כרוניות", מסביר פרופ' חלד. "לאורך שנים התפתחה האנושות בתהליך סלקטיבי, אקראי ומתוחכם של האבולוציה שבו שרדו אלה שיכלו להגיע לטרף שהיה נחוץ להזנתם ולהזנת ילדיהם מצד אחד, ומצד שני שיכלו לצבור אנרגיה רבה (כלומר שומן) כשנחו. אלא שכיום האדם בעל אותה הפיזיולוגיה לא צריך כמעט לנוע כדי להתקיים. הוא חי בין קניונים וטלפונים ניידים, סקייפ ואימייל, מזמין פיצה, ויושב רוב שעות היום במקום לצאת למסעות ציד, ליקוט או עבודה חקלאית. חוסר ההתאמה בין אורח החיים הנוכחי לגנים הקדמונים שקיבלנו בירושה מאבות אבותינו הוא זה שגורם לכך שהאנושות הולכת ומשמינה. וכדאי שנבין את זה. כדאי שנדע עד כמה המשימה של שמירה על המשקל נעשתה קשה ועד כמה היא כרוכה במלחמה בעצמנו".

     

    פרופ' חלד נשען בהסבר שלו בין היתר על שלושה סוגים מרכזיים של מחקרים שהופיעו בשנים האחרונות. מחקרים אלה מציגים תאוריות היסטוריות ומספרים את סיפור היווצרות הגוף האנושי והיצור האנושי כתוצאה של תנאי החיים שבהם התפתחנו. התאוריה הראשונה גורסת שהגוף האנושי נועד להליכות ולריצות ארוכות.

     

    נולדנו לרוץ ()
    נולדנו לרוץ

     

    נולדנו לרוץ

    גם אם מעולם לא סיימתם ריצת ‭100‬ מטר, תאוריות אבולוציוניות גורסות שגם אתם צאצאים של אצנים. ב-‭2004‬ פרסם הביולוג האבולוציוני דניאל ליברמן מהרווארד, בשיתוף עם ביולוג בשם דניס בראמבל מאוניברסיטת יוטה, מאמר ב-‭Nature‬ שכותרתו "נולדנו לרוץ" (ונתן את ההשראה לספר בעל אותו השם של כריסטופר מקדוגל שיצא לאור בארצות הברית ב-‭.(2009‬על פי המאמר, התאוריה גורסת שהריצה היא תכונה מהותית לאדם, ושהיכולת לרוץ ריצות ארוכות היא זו שאפשרה לנו לשרוד. אותם הולכי על שתיים שהתפתחו במקביל למספר אוכלוסיות של פרימטים (משפחת הקופים) והצליחו לרוץ, למרות שאיבדו בשל כך את היכולת לטפס על עצים ולקפץ ביניהם, הצליחו בזכות זאת לגבור בתחרות על המזון.

     

    "כשמנתחים את המבנה האנטומי שלנו אנו מוצאים עדות מוצקה לכך שהריצה או ההליכה הממושכת היא ייעודנו", מסביר פרופ' חלד. "מרכז הכובד הגבוה, הרגליים הארוכות, מבנה מפרק הירך והברך, קשת כף הרגל, האצבעות הקצרות, עצמות העקב, שריר הישבן שהוא למעשה זוג שרירי ריצה (שמפותחים הרבה פחות בקופים), מבנה בית החזה ותנועת הרוטציה של הכתפיים המאזנות את הגוף בתנועה והאופן שבו הצוואר נושא את הראש - הם כולם אפיונים גופניים שתומכים בהתאמת הגוף האנושי לתנועה ממושכת, הליכה או ריצה".

     

    איך אפשר לטעון שהיכולת שלנו לרוץ אפשרה לנו לגבור על פני מתחרינו בסוואנה האפריקנית, שביניהם אפשר למנות גם אצנים מצטיינים כמו הטיגריס והצ'יטה? ובכן, התאוריה הזאת אינה גורסת שנועדנו לספרינטים. למעשה, האדם הוא יצור שמותאם היטב לריצות ארוכות. זה נתמך על ידי תאוריה אחרת ולפיה הטכניקה שבאמצעותה הצליח האדם לצוד את טרפו בסוואנה האפריקאית הייתה "ציד התשה" (בניגוד לציד שהתמקד בהרג על המקום).

     

    ציד ההתשה התבסס על פציעת חיות ורדיפה עקשנית וממושכת אחריהן עד שהותשו וכשלו.המנגנון שנותר בגופנו ותומך בתאוריה הזאת הוא הכישרון שלנו להגיר זיעה. "בלוטות הזיעה הרבות ושטח הפנים הגדול של הגוף מאפשרים לנו לצנן את הגוף במהלך מאמץ ממושך", מסביר פרופ' חלד, "דבר שחיות אחרות אינן מסוגלות לו. מנגנון ההזעה שלנו הוא זה שמספק לנו יתרון עצום על פני חיות אחרות במאמצים ממושכים, ובעיקר בסביבה חמה".

     

    ואיך כל זה קשור למגפת ההשמנה?", המבנה האנטומי והפיזיולוגי הזה של רצי ריצות ארוכות אינו מתאים לאנשים שצריכים לשבת כל היום על כיסא משרדי, על כורסת טלוויזיה או בפקקים בין נתניה לתל אביב", אומר פרופ' חלד. ובמילים אחרות: כשמציבים גוף שמיועד לרוץ שעות אחרי ממותה פצועה או לעבוד יום שלם בשדה בתנוחת ישיבה ממושכת - הוא מפתח כאבי גב, כרס, סוכרת, רובד טרשתי בכלי הדם ומה לא.

     

    נולדנו לנוח

    התאוריה הנוספת שפרופ' חלד נשען עליה בבואו להסביר את פרדוקס ההשמנה משלימה את התאוריה שרואה בנו אצנים למרחקים ארוכים. תאוריה זו גורסת שבאופן פרדוקסלי, אותו גוף אנושי שתוכנת לנוע תוכנת בו זמנית גם להעדיף "סתלבט". באותן תקופות קדומות שבהן התפצלנו מהקוף ונאלצנו להיאבק עם חיות הסוואנה הרבות על מזוננו, התפתחה בנו תכונה נוספת - הפדלאות. או כפי שמסביר פרופ' חלד: "הגוף שלנו אינו מתוכנת לצאת לריצות אלא אם הוא חייב לשרוד. למעשה קיים מנגנון פנימי שנלחם בנו כשאנחנו רוצים לעשות זאת".

     

    את ההוכחה לכך הוא מביא ממאמר המשך של דניאל ליברמן מ-‭,2015‬ שבו הוא מנתח את הפיזיולוגיה של הגוף האנושי כעדות חיה לנטייה המולדת שלנו לעצלנות, נטייה שכפי הנראה נועדה לסייע לאדם להתגבר על תקופות של מחסור במזון באמצעות הורדת ההוצאה הקלורית למינימום ההכרחי. "הגוף האנושי מתאים את עצמו למידת הפעילות הגופנית הנדרשת", מסביר פרופ' חלד. "מטעמי חיסכון באנרגיה, כאשר אנו לא נדרשים לפעילות גופנית, מסת הגוף הרזה (שלד, שריר) מידלדלת והוא הופך לפחות 'צרכני' - קצב שאיבת הדם יורד, העורקים מאבדים את גמישותם, וגם קצב חילוף החומרים יורד".

     

    אם כך, על פי התאוריה האבולוציונית, היו אלה תקופות של מחסור ומאבק על מזון שגרמו להישרדותו של האדם שנטה להימנע מפעילות מאומצת בזמן שזו לא הייתה חיונית. האדם הזה הוליד צאצאים (שהם אנחנו) שהביולוגיה שלהם מתוכנתת בעצם למנוע מהם ללכת למכון הכושר, לגרום להם להימשך פיזית אל ספת הטלוויזיה ולדחות את הקפיצה למי הבריכה הקרים. הבעיה היא כאמור שהביולוגיה שבה צוידנו לא משרתת את גופנו כיום.

     

    "הביולוגיה הזאת, שמבוססת על כך שאחרי המנוחה נהיה חייבים לצאת למסע ציד או ליקוט מזון, אינה מתאימה לעידן הנוכחי, שבו כשאנו רעבים אנו מרימים טלפון לשירות משלוחים. העידן הזה, שבו ניצחנו את הצורך לנוע, אינו הולם את הביולוגיה שלנו, שמחייבת אותנו 'לנוע רק כשחייבים'", מסביר פרופ' חלד. "במקביל המנגנונים המופלאים שגרמו לנו לדלדול מסת השריר, לירידה בעוצמת זרימת הדם ולהיחלשות העצמות כשלא היינו פעילים גופנית כדי לחסוך באנרגיה, בהחלט עלולים להיות קשורים לגורמי הסיכון למחלות לב, סוכרת, אוסטיאופורוזיס ועוד".

     

    נולדנו לבלוס. לאגור אנרגיה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    נולדנו לבלוס. לאגור אנרגיה(צילום: shutterstock)

     

    נולדנו לבלוס

    לתאוריות האלה שמסבירות מדוע המין האנושי נועד להילחם ברצון לנוע כל עוד התנועה אינה הכרחית ואז לצאת להליכות או לריצות ארוכות שגורמות לשריפת קלוריות רבה, מצרף פרופ' חלד תאוריה נוספת שמעידה, איך לא, שיש לנו גם נטייה טבעית לבלוס. "מטבענו אנחנו רוצים לאכול כמה שאפשר כדי לאגור אנרגיה לזמנים של חוסר", הוא מסביר. את החלק הזה של סיפור האבולוציה שלנו הוא מבסס בין היתר על מחקריו ועל ספרו של ראש בית הספר לרפואה באוניברסיטת קולומביה, ד"רלי גולדמן.

     

    בספרו ‭") Too Much of a Good Thing‬יותר מדי טוב", בתרגום חופשי), טוען ד"ר גולדמן שתכונות ביולוגיות שהיו פעם נכס לאדם הפכו היום לנטל, ושמה שאיפשר לנו לשרוד בג'ונגל האכזרי גורם לנו עכשיו לאשפוזים בבתי החולים. התכונה הרלוונטית ביותר לדיון הנוכחי שגולדמן מדבר עליה היא הנטייה לאכול ו"לגמור מהצלחת".

     

    בעולם שהיו בו תקופות רעב שרדו אלה שיכלו להאביס את עצמם בזמן שבו היה מולם אוכל. מעבר לזה, מי שהצליח עוד יותר לשרוד היה מי שהייתה לו חיבה יתרה למזון עתיר קלוריות, ועל פי גולדמן, גם למי שחיבב מזון מלוח, שסייע לו מאוחר יותר בעת שצריך היה להגיר זיעה במהלך מסע הציד הממושך. גולדמן, אגב, מוסיף לרשימת התכונות שפעם סייעו לנו לשרוד והיום גורמות לנו למות את הנטייה לקרישת דם ואת הנטייה מצילת החיים לערנות ולדריכות - שתורגמה כיום לחרדה.

     

    והמתנה האחרונה, אבל החביבה, שקיבלנו מאבות אבותינו, מוסיף פרופ' חלד, היא הנטייה לחסוך ולקמץ בהוצאת קלוריות, הקרויה "הגן החסכני". נטייה זו נעשית גם היא קטלנית ברגע שמציבים אותה בסופרמרקט מצוי עמוס מוצרים מתוקים, שמנים ופחמימתיים לעייפה, במקום בסוואנה האפריקאית. על ההתנגשות הזאת בין המבנה הביולוגי שנברר במשך אלפי שנים על ידי תנאי החיים ששררו בעולם הקדמון, ובין חברת השפע העירונית והתעשייתית שבה אנו חיים כיום בעולם המערבי, אפשר ללמוד לא רק מהשערות ומסיפורים על החיים של האדם הקדמון. עדות לתקפות שלה מוצא פרופ' חלד במחקרים על שבטים שעברו את כברת הדרך שאנו עברנו במאות השנים האחרונות בתוך כ-‭20‬ שנה. אנתרופולוגים ורופאים שנתקלו בשבט הפימה שבאריזונה או בשבט הנאורו שבפולינזיה, יודעים לספר שבעוד שלאורך כל ההיסטוריה שלהם הם היו אנשים רזים ופעילים גופנית, המפגש עם תרבות המערב לפני כמה עשרות שנים - מפגש שאיפשר להם לעבוד פחות קשה פיזית ולהגיע בקלות למזון הכולל בשר שמן, מלח וסוכר - גרם לעלייה דרמטית בשיעור ההשמנה. למעשה, שבט הנאורו ידוע כאוכלוסייה הכי שמנה בעולם ש-%‭70 ‬ מהאנשים בה סובלים מהשמנת יתר ויותר מ-%‭50 ‬לוקים בסוכרת.

     

    נראה אפוא שהמלחמה בהשמנה, לפחות לפי התאוריות שהוצגו, היא לא פחות מאשר מלחמה באיתני הטבע. מה עושים? אולי צריך לזכור שהאבולוציה שטיפחה את ההומוספיאנס כגזע מזיע שעכוזיו הם שרירי ריצה והגוף שלו מחפש דרך למזער את שריפת הקלוריות בכל זמן נתון, טיפחה גם עוד איבר אפור ורך שמוגן על ידי אותו ראש המשמר את האיזון בעת ריצה.

     

    כן, דומה שהמוח הוא זה שיכול לסייע לנו לדמיין שאנחנו יוצאים לציד התשה כשאנו רודפים אחר בריאותנו במכון הכושר, שסלט עלי החסה והנבטים הם מעדן מלוח ונוטף שומן, ושהאוכל במקרר הוא טרף שעדיין לא נוכל להגיע אליו, לא לפני שנצא להתיש את הגרגרנות שלנו במסע התשה ממושך. כוח רצון, שליטה עצמית ודמיון הם כנראה התכונות היחידות שבהן האבולוציה ציידה אותנו לעידן הסופרמרקט, המזון המהיר והיושבנות שבו אנו חיים. וכמו שמלמדים הנתונים, כיום אנחנו כנראה צריכים להשתמש בהם שעות נוספות.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פרדוקס ההשמנה: למה אנחנו ממשיכים להשמין"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים