"שווה לסכן חיים בשביל זה": רון בן ישי, כתב מלחמה

מעטים יודעים זאת, אבל זו עובדה: עשרות עיתונאים נהרגים מדי שנה תוך סיקור עימותים אלימים. אבל דעת הקהל העולמית נזעקת ממש רק כאשר נפגע עיתונאי אמריקני או אירופי, או כאשר עיתונאי נרצח על ידי משטר אפל כלשהו ממניעים פוליטיים.

אז גם שבה ועולה התמיהה, אם ראוי שעיתונאי יסכן את חייו וגופו רק כדי להביא עובדות מהשטח או תיאור אותנטי של הלחימה ומוראותיה. יש אפילו בינינו העיתונאים מי שטוענים כי תיאורי ה'צבע' והצילומים שעיתונאי וצלמי השטח מביאים מאזורי הלחימה, בסך הכול נועדו לספק ריגושים לקהל הקוראים וצופי הטלוויזיה. לכן אינם שווים את הסיכון שהעיתונאים והצלמים נוטלים על עצמם באזורי הקרב.

רון בן ישי מאושפז בבית חולים בקוסובו, לאחר שנורה ונפצע(צילום: AP)

אבל מי שטוען כך טועה. אין תחליף לעדות העיתונאית ולצילומים מהשטח. רק עיתונאי מיומן שנמצא באזור הקרבות מסוגל להבחין בין עובדות לבין התעמולה שהצדדים הלוחמים מציפים בה את התקשורת המקומית והעולמית. רק דיווח אמין ורציף מאזור הקרבות יכול לאפשר לציבור צרכני התקשורת, למדינאים ולקהילייה הבינלאומית לגבש עמדה ולהבין מה קורה.

מה שחשוב יותר - נוכחותם של עיתונאים וצלמים באזור הלחימה מרתיעה את לוחמי הצדדים מפני ביצוע מעשי זוועה באוכלוסייה לא לוחמת ובלוחמי האויב. לא אחת, כשסיקרתי את הלחימה באפגניסטן, בבלקן ובאפריקה ראיתי כיצד לוחמים שהתכוננו לירות בשבויים או לבזוז בתי אזרחים נרתעים ומוותרים על כוונתם כשהבחינו בנוכחות העיתונאים ובמצלמות שכוונו אליהם.

כן, זה משהו שבהחלט שווה לסכן את החיים עבורו. זה לא רק סיפור טוב. זה גם שירות הומניטארי ושירות לכל מי שרוצה ומוכן להבין מה באמת קורה כדי לגבש לעצמו דעה ולפעול.

לכתבה המלאה, שפורסמה ב-12 באוגוסט 2008, בעקבות פציעת העיתונאי צדוק יחזקאלי בגאורגיה.

הכי קרוב לקדאפי

מסע בלוב במהלך מלחמת האזרחים, כחצי שנה לפני נפילת קדאפי

באנחת רווחה אני עוזב את המדינה. ב-41 שנות שלטונו בנה לעצמו קדאפי, המנהיג קטן הקומה, אומה שלמה בצלמו ובדמותו. ההמונים הנוהים אחריו מתנהלים בשגרה שבה האלימות - מדחיפות וצעקות ועד ירי חי - היא דרך חיים. הוא שולט במדינתו בשילוב ייחודי של שטיפת מוח, פולחן אישיות ופשיזם. תומכיו לא דוגלים באידיאולוגיה שלו, אם יש כזו. הם דוגלים בו.

שבוע בלוב: ליומן המסע המלא ממרץ 2011, חצי שנה לפני רצח קדאפי.

במחנות הריכוז של סדאם

גברים שלא הסכימו לשתף פעולה עם סוכניו של סדאם נורו למוות. הילדים והנשים זכו לרחמים. הם הופרדו והוכנסו לכפרים מיוחדים. ביקרתי ב"מוג'עמה" כזו, שבה חיות 800 אלמנות כורדיות. קשה היה לשאת את מבטן.

שמונה ימים בעיראק שאחרי מלחמת המפרץ: הכתבה המלאה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", ב-1993.

ליד הכור הסורי שהושמד

"הישראלים הם ערמומיים ומנוולים, והם מסוגלים לכל", מסבירים המקומיים בדיר א-זור, שבחלק הצפון-מזרחי של סוריה, סמוך לגבול הטורקי. לא הרחק משם ניתן לראות את חוות המחקר החקלאית לאזורים צחיחים. שם, במקום ההוא בדיוק, שמעו התושבים את רעש המטוסים בתחילת החודש. זה המקום שבו על פי פרסומים זרים מטוסי חיל האוויר הפציצו כור גרעיני סורי.

רון בן ישי בדיר א-זור, שבועות לאחר השמדת הכור הסורי

חייל סורי במחסום מנע מאיתנו גישה לחוות המחקר עצמה. "ממנוע!" אמר בתקיפות - וסימן בידו תנועת אזהרה כשהבחין במצלמה. החווה הייתה במרחק של ארבעה-חמישה קילומטרים מאיתנו. יכולנו לראות מרחוק כמה בורות, שנראו כמו מכרה או מחצבה.

לכתבה המלאה על המסע בסוריה, לאחר השמדת הכור הגרעיני.  

ואז ראיתי את הטיל פוגע ביסעור

יצאנו מהמסוק שנחת בחשיכה מוחלטת בעומק לבנון, התחלנו ללכת לכיוון היעד כששני היסעורים שנחתו לפנינו התרוממו מהטרסות ופנו מערבה לכיוון היעדים. הצלליות שלהם נראו היטב לאור הירח המלא, המסוקים פנו מערבה ואנחנו המשכנו ללכת.

במלחמת לבנון השנייה(צילום: רון בן ישי)

לפתע נשמע קול נפץ כמו פקק ענק שנחלץ מבקבוק. הרמתי את עיניי וראיתי את הטיל, כנראה טיל נ"מ מסוג סטרלה שהיה מכוון לעבר היסעור, בקצהו בערה להבה ורודה עזה. כל הכוחות שהונחתו קפאו ממקומם והביטו. ראינו את הטיל פוגע באזור המנועים של היסעור. המסוק היטלטל, לפתע נטה על צדו וכמו ספינה שוקעת נפל על המדרון. נורים ודלק שהיו במסוק החלו להתפוצץ.

הצנחנים הקיפו את האזור, סרקו אותו ואז נמצאו חמשת הגופות. המח"ט והחפ"ק שלו, ועימם אני, נכנסו לתוך מסתור שבלע אותנו כאילו לא היינו. אין הווי, במיוחד לאור הפגיעה במסוק שהתרחשה במרחש של כ-300 מטר מאיתנו. אוכלים טונה, חצי לחמנייה ונזהרים לא להיחשף.

לטור המלא, שפורסם ב-13 באוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה.

כתבות מלחמה נוספות של רון בן ישי, מ"ידיעות אחרונות":

הזהות הישראלית נחשפה, עברתי מקום מסתור: מסע ללב הפחד בבגדד, ב-2005

טנקים, RPG וקוראן: עם המורדים החמושים באפגניסטן, ב-1989

גרוזני, עיר המוות: עדות מעיי החורבות בצ'צ'ניה, ב-2000

בהרי השלג, עם הכורדים: אל הזוועה בגבול עיראק-טורקיה, ב-1991

העיתונאי הישראלי הראשון בעיר הנצורה. בסרייבו, 1992

דיווח מיוחד מפרישטינה: מסע בלב קוסובו ההרוסה, ב-1999

תוכנית ההונאה של שרון ורפול

המטרה הראשית של יוזמי מלחמת לבנון הראשונה - שר הביטחון דאז אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן - הייתה לבסס פוליטית וצבאית, לנצח, את אחיזתנו ביהודה ושומרון. כוונתם מלכתחילה הייתה לגרש את אש”ף מלבנון ועל ידי כך לחסל סופית את תקוותם ושאיפתם של הפלסטינים להשיב לעצמם את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים.

אני יודע זאת בביטחון מפני ששמעתי על כך אישית מפי שרון וגם מרפול הרבה לפני אותה מלחמה. הייתי אז הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית והם הניחו שלעולם לא אוכל ולא ארצה (מחשש לקריירה העיתונאית שלי) לפרסם זאת. הצרה הייתה שהם מכרו את הסיפור גם לראש הממשלה, ובגין קנה ושכנע את הממשלה במה שנאמר לו: שמדובר במבצע צבאי רחב היקף אך מוגבל, שבו יגיעו כוחות צה"ל למרחק של 40 ק"מ מגבול ישראל ואז יעצרו אחרי שיגרשו את לוחמי אש”ף מדרום לבנון - מה שימנע שיגורי קטיושות לגליל.

שם הקוד הצה"לי למבצע המוגבל היה "אורנים קטן". בפועל הכינו שרון ורפול במשך כמה שנים את מבצע "אורנים גדול", שבמסגרתו היו כוחות צה"ל אמורים להגיע לביירות ואף מצפון לה, כדי לגרש את יאסר ערפאת ובכירי אנשיו ומאות אלפי הפלסטינים שהתגוררו במחנות מסביב לבירה הלבנונית. מטרות המלחמה האמיתיות הוסתרו מהציבור וגם מהממשלה. בקיצור, הייתה הונאה.

לפרשנות המלאה, שפורסמה ביוני 2012, במלאות 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה. 

כשרוחאני המליץ: תאיימו עלינו, ונתקפל

ב-30 באוגוסט 1986 נערכה בפריז פגישה חשאית בין יועץ ראש ממשלת ישראל לענייני טרור, עמירם ניר, לבין ד"ר חסן רוחאני, אז סגן יו"ר הפרלמנט האיראני ומזכיר הוועדה לביטחון לאומי בטהרן - וכיום נשיא איראן. כעבור שמונה שנים, במאי 1994, נחשף ב"ידיעת אחרונות" תמליל השיחה הנדירה, שמעידה על כך שהאיש מוכן אולי להגיד לכל אחד את מה שירצה לשמוע, כדי להשיג את מטרותיו.

עם הכוחות האמריקנים בעיראק, 2003

לצד לוחם תימני, 2007

בדרום לבנון, 1990(צילום: דוד רובינגר)

וכך אמר אז רוחאני לניר: "הם (האייתוללות ומשמרות המהפכה) שלחו שלשום שלושה מיליון דולר ללבנון, ולנו באיראן אין כסף לשלם עבור צורכי המחיה והביטחון שלנו. הם אספו את כל המולות הלבנוניים לבעל-בק, הבטיחו להם הבטחות והחליטו בעצה אחת להפוך את לבנון לרפובליקה איסלאמית. איזו שטות!! ניסיתי לעצור את זה ולא הצלחתי. אם לא תחשפו שיניים חדות כלפי חומייני יהיה לכם צרות בכל העולם. אם תאיימו עליו בכוח צבאי הוא ינשק את ידכם ויברח. ואם לא תפגינו כוח הוא ייצא יום יום נגדכם".

לכתבה המלאה, שפורסמה שנית גם ב-ynet עם בחירת רוחאני לנשיא.

פסטיבל הכניעה

העסקה שבמסגרתה שוחרר גלעד שליט הייתה בלתי נמנעת מבחינה פוליטית-פנימית, והיא כנראה סבירה גם מבחינת הסיכונים הביטחוניים הגלומים בה. אבל במהותה ובמשמעותה האסטרטגית זו הייתה כניעה. כניעה של מדינת ישראל לסחיטה מצד גוף טרוריסטי איסלאמי קיצוני, שחשף את הבטן הרכה של החברה הישראלית וחבט בה באכזריות ובסבלנות, עד שקיבל כמעט את כל מבוקשו. וישראל לא רק נכנעה. היא גם חגגה את אותה השפלה, בפסטיבל מביש, שצה"ל סייע להפקתו.

למעשה עסקת שליט העניקה תוקף מחודש לתיאוריית "קורי העכביש" שטבע נסראללה. עסקאות מסוג זה יוצרות הישג תודעתי וממחישות להמונים ברחוב הערבי עד כמה צודקים האיסלאמיסטים, סונים או שיעים, בטענתם: "ישראל מבינה רק כוח". לאור זאת, מובן מאליו מדוע עסקת שליט מחזקת את חמאס ואת דרך המאבק המזוין שהוא דוגל בה ובמקביל מחלישה את אבו מאזן.

לפרשנות המלאה, שפורסמה ב-18 באוקטובר 2011, יום שחרור גלעד שליט.

אין לאסד רחמים

אלפי הפליטים הנוהרים לטורקיה, הקליפים ביוטיוב המתעדים הפגנות המונים ואפילו הגינויים הזועמים והסנקציות הבינלאומיות – כל אלו אינם מעידים בהכרח על קריסתו הקרובה של המשטר בדמשק. אולי אפילו להיפך. הם מעידים שהאופוזיציה והאחים המוסלמים אינם מצליחים ללכד את הפגנות ההמונים והמרידות החמושות הספוראדיות ברחבי סוריה לכלל התקוממות עממית כללית. כרגע נראה שהכף מתחילה לנטות לטובת המשטר.

משפחת אסד והנהגת הבעת' מגלים נחישות אכזרית במאמציהם לשמר את אחיזתם בשלטון. אין כמעט אמצעי - כולל מרחץ דמים המוני - שיבחלו בו ובלבד שידכאו את ההתקוממות. לצד זאת, הקהילה הבינלאומית אינה מתערבת בצורה אפקטיבית כדי להפסיק את הדיכוי הברוטאלי.

הפרשנות הזו נכתבה אחרי שלושה חודשי התקוממות בסוריה. מאז עברו כמעט שבע שנים – ואסד עדיין בשלטון. לפרשנות במלואה.