שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ביקורת סרט: "שחקן מספר אחת": ספילברג, אבל קצת אחרת

    הסרט החדש של סטיבן ספילברג מנסה להוכיח לג'יימס קמרון שגם הוא יכול. עם עלילה שמתרחשת בשנת 2045, אפקטים למכביר ושלל מחוות לגיבורי האייטיז, "שחקן מספר אחת" הוא אולי מחזה מרהיב, אבל חסר תובנה חדשנית - וכמו רוב סרטי הז'אנר יסביר לכם שוב למה המציאות שבה אתם חיים מרגשת יותר מזו הווירטואלית

    המציאות הממשית מציעה הרבה יותר מכל מקבילה וירטואלית שהיא. זוהי השורה התחתונה של "שחקן מספר אחת" (Ready Player One), סרטו החדש של סטיבן ספילברג, המתרחש כולו בעולם של אווטארים. התוצאה מרשימה מבחינה חזותית, אך לוקה בגודש ועודף – מה שאולי אמור להיות מובן מאליו כשמדובר בגרסת משחק המחשב של "הגוניס".

     

     

    קשה שלא להתפעל בכל פעם מחדש מההספק של ספילברג. העבודה על "שחקן מספר אחת" החלה כבר לפני כשנתיים, ובזמן מלאכת הפוסט-הפקה עמוסת האפקטים הוא צילם וערך את "העיתון", שיצא לפניו. שני הסרטים, אגב, שונים ככל שיהיו זה מזה, נושאים חותם משותף: מסע תובעני בעקבות הגביע הקדוש, יהיו אלה מסמכי הפנטגון המפלילים או ביצת פסחא פלאית.

     

    העלילה מבוססת על ספרו של ארנסט קליין מ-2011, המתרחש בעתיד דיסטופי. עמוס באזכורים של משחקי וידאו (הכריכה מזכירה את הגרפיקה של "פאק-מן"), ותרבות פופולרית של שנות ה-80, הספר הזה הוא גן עדן לגיקים. ואכן, השילוב של מציאות סימולטיבית ונוסטלגיה מעניק גם לעיבודו של ספילברג את עיקר חינו.

     

    השנה היא 2045, ובעיר קולומבוס שבמדינת אוהיו מתגורר הנער ווייד ווטס (טיי שרידן) בבית דודתו ובעלה, הממוקם בשכונת פועלים שאינה אלא גיבוב של קרוואנים העמוסים זה על גבי זה. את רוב זמנו מבלה ווייד בתחרויות המתרחשות בעולם הווירטואלי של אואזיס, חבוש קסדה ונע כבובה על חוט בהתאם לתגובותיו של האווטאר שלו, פרזיבל.

     

    שחקן מספר אחת ()
    שחקן מספר אחת

     

    שחקן מספר אחת ()

    כאשר הממציא המנוח של אואזיס, האלידיי (מרק ריילאנס), תואם עתידני של סטיב ג'ובס, מכריז על תחרות למציאת ביצת הפסחא החבויה, שהזוכה בה יירש את ממלכתו העצומה – יוצא ווייד למסע בעקבות שלושה מפתחות שמאפשרים את הכניסה למחבוא הסודי. כמתבקש ממי שכינויו הווירטואלי הוא שיבוש שמו של אחד מאבירי השולחן העגול של המלך ארתור, גם ווייד מלווה בחבורה השותפה לחיפוש אחר הגביע הקדוש/הביצה. אלו הם ארת'רימיס (אוליביה קוק), נערה פאנקיסטית, אייץ' (לינה ווייט), מפלץ מכני, וצמד "גאנטרים", ציידי ביצת פסחא, ממוצא יפני המופיעים ביקום של אואזיס כאחים, דאיטו (ווין מוריסאקי) ושוטו (פיליפ זאו).

     

    עוד ביקורות קולנוע:

    להתראות שם למעלה

    אגדת המלך שלמה

    פסיפיק רים: המרד

    בחזרה מטואיצ'י

     

    מולם מתייצב נולאן סורנטו (בן מנדלסון), גרסתו המרושעת של "האב הטוב" האלידיי, המבקש להשתלט על החברה בכל מחיר. נוכחותו מזכירה לנו שאצל ספילברג נתפס עולם המבוגרים כמדכא ומאיים, ואכן המלחמה הניטשת בינו ובין הנערים במציאות הווירטואלית נהפכת לממשית, ואת מקום כלי הנשק המדומיינים תופסים רובוטים-מחסלים הפועלים בעולם האמיתי.

     

    "שחקן מספר אחת" נפתח אומנם במרוץ מטורף שבו נדרשים המשתתפים לחמוק בין היתר מפני קינג קונג וטי-רקס, אבל בעיקר הוא נדמה כמו נסיעה תזזיתית במכונית שאליה מתרסקים דימויים נוסטלגיים משנות ה-80, שפירוטם פה רק עלול לפגום בהנאה השמורה לאספנים. ובכל זאת, הסצנה המלהיבה ביותר בסרט היא זו שבה מבקרים פרזיבל ושות' במלון "אוברלוק" – אותו סט אדיר ממדים מסרטו של סטנלי קובריק "הניצוץ" – בנסיבות שאותן נשאיר עלומות.

     

    שחקן מספר אחת ()

    שחקן מספר אחת ()

    זהו לא רק הרגע ה"קולנועי" ביותר בסרט (בגרסת הספר, אגב, החבורה מבקרת ביקום של "בלייד ראנר") – אלא שמעבר למחווה הוא מבקש לומר משהו על יכולתה של המציאות הווירטואלית לעצב מחדש את הזיכרון הקולנועי, באופן שאולי מרוקן את היצירה המקורית מכל משמעות. הבחירה דווקא בסרט זה של קובריק מעניינת (אחת הדמויות אף מציינת שסטיבן קינג שנא את העיבוד לספרו), ובעיקר היא מאפשרת ליוצר אחד לחדור אל תוך יצירתו של אחר ולשוטט בה באופן המשלב הערצה ומרד שובבי.

     

    "שחקן מספר אחת" שב אל טריטוריות מוכרות מסרטים דוגמת "אוואלון" (2001) של המאסטר היפני מאמורו אושי ו"אקזיסטנז" (1999) של דיוויד קרוננברג. שניהם חזו עולמות דיסטופיים שבהם מיטשטשים הגבולות בין מציאות ממשית ווירטואלית. ספילברג, לעומתם, בדרכו הדידקטית המקובלת, אינו מציע תובנות פורצות דרך. אין בסרטו התייחסות להיבטים המעמדיים והגזעיים הנובעים מהמפגש שבין העולם המציאותי והמדומה, ולמעשה הוא מציע ספקטקל בלתי נשלט (לעיתים אפילו מייגע) על מנת לבקר את הגודש והסימום של משחקי המציאות הווירטואלית. וכל זה רק כדי להגיע בסוף למסקנה הבלתי נמנעת שביכולתה של המציאות הממשית לספק הרבה יותר מהבחינה הרגשית.

     

    למעשה, ספילברג מגיש לנו את גרסתו שלו לסיפור שמעולם לא עיבד, "צ'רלי בממלכת השוקולדה". ספילברג אומנם נדרש ליצירה ספרותית אחרת של רואלד דאל עם "העי"ג" הכושל מ-2016, אך שיטוטיו של ווייד במרחבי הפנטזיה הקפיטליסטית האלימה והססגונית, כמו גם מקורותיו הפרולטריים, מזכירים הרבה יותר את תנועתם הנפעמת של הילד צ'רלי וסבו באולמות בית החרושת לממתקים – אף הוא השלכה ערמומית של פיתויי הקפיטליזם.

     

    שחקן מספר אחת ()

    שחקן מספר אחת ()

    בסרטיו הגדולים באמת – ו"מפגשים מהסוג השלישי" נותר הגדול שבהם – השכיל ספילברג לעצב אלגוריות קולנועיות מרגשות שפיעמה בהן אהבת אמת. מבחינה זו נדמות עבודותיו האחרונות חלולות מבחינה רגשית ("העי"ג", "הרפתקאות טינטין"). וכך, אם ב"שחקן מספר אחת" אומר ספילברג משהו על מה שהקולנוע הפך לו, הרי זה במידה רבה אותו גודש מסמא עד להתפקע שמייצר ריגושים סינתטיים. הבעיה היא שסרטו של ספילברג, המצויד בגיבור לא מלהיב במיוחד (שרידן הוא אולי הליהוק הגרוע ביותר בסרט של ספילברג מאז שיה להבוף כבנו של אינדיאנה ג'ונס), אינו מספק ריגושים אחרים. הדימויים והאיקונוגרפיה של התרבות הפופולרית של האייטיז (וכמה שאני שונא את המושג הזה) פועלים כנוסטלגיה בעלת אופי נרקיסיסטי במקצת – אחרי הכול, זהו ספילברג עצמו שאחראי, כבמאי ומפיק, לכמה מהם.

     

    "שחקן מספר אחת" מבקש אולי למקם את ספילברג כמספר סיפורים קלאסי המעדכן עצמו לרגע האומנותי הנוכחי ואף צופה את עתידו (ועם תקציב של 175 מיליון דולר, זהו אחד הסרטים היקרים ביותר שעשה). ובכל זאת, אני מעדיף את ספילברג בגרסתו הפונקציונלית, יותר מאשר כשהוא מנסה להוכיח לג'יימס קמרון שכל מה שהוא יודע לעשות – גם הוא, ספילברג, יכול.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תרבות - שחקן מספר אחת Ready Player One
    לאתר ההטבות
    מומלצים