שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה עמדתי ואעמוד בצפירה
    "כי למרות שאני חרדית אני גם ישראלית. כי אני מכבדת. כי חונכתי לא לחלל את שם השם. כי העקרונות המנוגדים התחלפו באנשים עם שמות ופנים. כי קצנו במלחמות מיותרות. וגם אתם - הלא-חרדים - הביטו בנו בפרספקטיבה נדיבה ובוגרת"

     

     

    בליל הסדר כשאהרון אישי לבש את ה"קיטל" (אותו חלוק לבן) כפי המנהג, ציטט בננו חיים בן ה-9 אימרה חסידית, שלבישת ה"קיטל" היא הנפת דגל לבן במובן החיובי של הביטוי; כמו שיבה שנזרקת באדם מבוגר, כניעה שהיא בעיקר כמיהה לשלום ולמיצוי המלחמה.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    מפליא אותי לראות שבשנת 2018 עדיין קיים דיון תוסס סביב נושא עמידתם (או אי-עמידתם) של חרדים בזמן הצפירה. בתוך הקהילה החרדית שלי ישנה הבנה ברורה שלמרות שצפירה ודקת דומייה אינן דרכנו לזכור ולהוקיר - אנחנו שומרים עליהן כדי לכבד את אלה שנוהגים כך.

     

    יום השואה בערוץ היהדות :

     

    מפליא ומטריד אותי שישנם עדיין חרדים שמזלזלים ברגשותיהם של אחרים, ומתעקשים שלא לעמוד בצפירה גם במקומות פומביים. כחרדית אני לא תופסת את דקת הדומייה כאקט מועיל או מתבקש, ולמרות זאת האינסטינקט הראשוני שלי בשמיעת הצפירה הוא לעמוד, בעיקר במרחב הציבורי.

     

    למה? מכמה סיבות

    נתחיל בחינוך המוקדם שקיבלתי בבית וב"בית יעקב" שלא לחלל את שם השם. חינוך שרואה בי נציגת הדת, ומעניק לי ולכל בן קהילתי אחריות מוחלטת על ביטויה במרחב.

     

    ככל שעוברות השנים אני יכולה יותר ויותר לתלות אותו באהבה האמיתית שאני רוחשת לאנשים רבים ושונים שלתפיסתם, הכבוד הראוי לנופלים הוא עצירה ועמידה שותקת בזמן הצפירה, וכל העניין הזה עבר כבר מזמן מן הזירה הכללית, שבה אני ועקרונותיי ניצבים מול מדינה ואנשים שאינם חרדים עם עקרונותיהם. כיום, בנושא הזה ובנושאים רבים נוספים, אני ניצבת ליד חברים קרובים, אנשים עם שמות ופנים.

     

    בנוסף, ישנה תחושת שייכות בסיסית לסביבה הקרובה. שייכות לעם, ללאום, לארץ ולמדינה. ומעל לכל אני רואה בעמידה הסתמית והפשוטה הזו הנפת דגל לבן. לקיחת נשימה ארוכה של מדינה לא כל כך צעירה, שראתה דבר או שניים, שקצה במלחמות לא חיוניות.

     

    מלכי רוטנר (צילום: לירון מולדובן)
    מלכי רוטנר(צילום: לירון מולדובן)

     

    יחסי אמון בסיסיים והדדיים ביני, החרדית, מצד אחד - לבין אזרח חילוני שאני מכירה. קריצה מפויסת ומבט בוגר הבוררים את העיקר מהתעקשויות לא מהותיות ומשאירים אותן מאחור.

     

    ומהעבר השני אני רוצה לבקש גם מכם, הלא חרדים שביניכם: הניפו בחזרה דגל לבן. הסתכלו עלינו בפרספקטיבה נדיבה ובוגרת. פרספקטיבה שמכילה עקרונות נוספים וזהויות רב-שכבתיות. מדינת ישראל בת 70. "דגל לבן" בגיל שלה הוא גם ניצחון.

     

    • הכותבת היא עמיתת מכון "שחרית" ופעילה חברתית חרדית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים