שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מחלות פסיכוסומטיות: כשהגוף כואב - אבל הבעיה היא בראש
    כ-70% מהסובלים ממחלות פסיכוסומטיות הן נשים. ספר חדש של הנוירולוגית ד"ר סוזן או'סליבן מנסה לפענח את התעלומה: אם הבדיקות שלך בסדר, אז למה את בכל זאת סובלת?

     

     

     

    בגיל ‭25‬ הרגישה ג'ו שהיא מגשימה את חלום חייה להיות צלמת עיתונות. היא בדיוק סיימה את לימודי הצילום באוניברסיטה, ומיד הקימה בעצמה אתר אינטרנט עם כל הצילומים שלה.

     

    ג'ו נחשבה תמיד לאישה חברותית, חכמה ושאפתנית, ולכן פנתה לכל עורכי העיתונים המקומיים והארציים והציעה להם את שירותיה. היא ספגה דחיות רבות, אבל בסופו של דבר הצליחה להתקבל לעבודה בעיתון ארצי גדול ונחשב כצלמת מתלמדת, עם אופציה לקבלת משרה קבועה. בני משפחתה וחבריה היו גאים בה מאוד על הצלחתה.

     

    סימני האזהרה הופיעו כבר ביום הראשון לעבודה. צלמים ותיקים לא קיבלו אותה ורמזו שהיא התקבלה לעבודה בזכות אורך החצאית שלה. ג'ו החליטה להסתיר את תחושת אי הנוחות שלה והאמינה שבחלוף הזמן הכל יסתדר. אבל תצלומיה ספגו ביקורת קטלנית כל הזמן. היא השקיעה יותר ויותר מאמצים בעבודה, ולמרות זאת צילומיה זכו להתעלמות ולא התפרסמו בעיתון.

     

    בשלב מסוים החליטה לפנות לעורך הראשי ולשאול אותו מה עליה לעשות כדי שעבודותיה יזכו לפרסום ומה עליה לשפר בהן, אבל השיחה לא הובילה לשום מקום טוב. יחסם של חבריה לעבודה הידרדר עוד יותר, וההתעלמות שלהם ממנה הגיעה למצב שהם לא הודיעו לה על קיום ישיבות.

     

    ג'ו הרגישה שהיא טובעת. כל מה שעשתה או אמרה התקבל רע. היא כבר הבינה שתקופת ההתמחות שלה לא תהפוך למשרה קבועה, אבל היא לא יכלה לשאת את המחשבה שתצטרך לספר לחבריה ולמשפחתה, שהיו גאים בה כל כך, עד כמה מעמדה בעיתון גרוע.

     

    היא סבלה מהמחשבה שהאנשים בעבודה, שלדעתה לא נתנו לה סיכוי הוגן, ינצחו. באותו יום אירע ההתקף הראשון. ג'ו פרכסה והתעלפה. סדרת בדיקות שהיא עברה לא מצאה סיבה רפואית לפרכוסים. כל הבדיקות היו תקינות. כשהרופאים אמרו לה שהם חושבים שהבעיה שלה נפשית, ג'ו קיבלה זאת. ברגע שהיא הבינה שהפרכוסים היו דרך מילוט מהמצב הקשה שאליו נקלעה, הפרכוסים פסקו. בעקבות זאת החליטה ג'ו להתעלם מהציפיות של האחרים ממנה, לנטוש את הצילום ולשנות כיוון מקצועי. מהר מאוד היא חזרה להיות אישה בריאה ומאושרת.

     

    להבין את הקשר בין הגוף לנפש (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    להבין את הקשר בין הגוף לנפש(צילום: shutterstock)

     

    מצטערים, הבדיקות שלך תקינות

    מי שטיפלה בג'ו כשחוותה את ההתקף הייתה ד"ר סוזן או'סליבן, נוירולוגית בכירה ומומחית למחלות פסיכוסומטיות (על רקע נפשי), והיא מטפלת במקרים דומים בכל יום. בספרה "זה הכל בראש שלך", שיצא לאור לאחרונה בעברית (הוצאת מטר), היא כותבת שהמקרה של ג'ו אופטימי ונגמר בטוב. אמנם יש בו החמצה אישית מקצועית, אבל ג'ו החזירה לעצמה את בריאותה.

     

    עם זאת, לדבריה, בשונה מג'ו רוב האנשים מתקשים לקבל את האבחנה הנפשית ומשקיעים מאמצים רבים בבדיקות מיותרות ואינסופיות כדי להצדיק את המחלה הפסיכוסומטית שלהם. פעמים רבות הם מסיימים את חייהם בסבל בלתי פוסק בשל טיפול במחלות שבכל פעם מקבלות ביטוי גופני אחר.

     

    הספר מוגדר כספר עיון וכבר קטף פרס יוקרתי בתחום. ככזה הוא מתמקד בעיקר בהצפת מקרים שבהם נתקלה ד"ר או'סליבן במהלך עבודתה ובהעלאת המודעות למחלות הפסיכוסומטיות. לדבריה, מחלות פסיכוסומטיות נשמעות אמנם כמו תופעה נדירה ורחוקה, אבל למעשה הן נפוצות מאוד. לשליש מהחולים שמגיעים למרפאה נוירולוגית אין סימנים קליניים למחלה כלשהי ומבחינה זו הם בריאים לחלוטין.

     

    "תמיד קיים הסיכוי שיש לאותם אנשים מחלה שאנחנו לא מכירים", היא כותבת בספרה, "אבל הסיכוי לכך אינו גבוה. כיום אנחנו כבר מכירים את הסימנים המקדימים לכך שמדובר בבעיה נפשית בלתי פתורה". והמקרים האלה אינם מגיעים רק למרפאות הנוירולוגיות. הנתונים מראים של-%‭30‬ מהפונים אל רופא המשפחה יש תסמינים שאין להם הסבר רפואי, וכי ‭60%‬ מהנשים שפונות לגינקולוג סובלות מתסמינים שאין להם סיבה גופנית. אצל רובן קיים חשד שהמקור לסבל הוא רגשי.

     

    בהיבט של מערכות הבריאות, מחיר הטיפול במחלה שאין לה הסבר פיזיולוגי גבוה מאוד - כפול בהשוואה לטיפול במחלה שיש לה ביטוי פיזי, בעיקר בגלל הבדיקות הרבות והמיותרות שנערכות. עלות הטיפול במחלות פסיכוסומטיות בארצות הברית מגיעה ל-‭256‬ מיליארד דולר בשנה, כפול מהסכום שמושקע בטיפול בכל חולי הסוכרת שם.

     

    מבחינה רפואית המחלות הפסיכוסומטיות הן תעלומה. אף אחד לא יודע למה יש אנשים שמבטאים קושי נפשי בצורת מחלה. הסברה היא שהמחלות הפסיכוסומטיות מתפרצות כשאנחנו לא מסוגלים לתת ביטוי לרגשות צער או לאירועים טראומטיים בחיינו. כשילד מתלונן על כאב בטן, ייתכן שהעליבו אותו בבית הספר. הוא מתקשה לבטא את הכאב באופן רגשי ולכן מבטא אותו באופן פיזי. אבל מחלה פסיכוסומטית יכולה להתבטא גם בצורת שיתוק, עוויתות, עיוורון או כל סוג של נכות. "בניגוד לכל היגיון", כותבת ד"ר או'סליבן, "האני הלא מודע של החולים בוחר בנכות של פרכוסים או בריתוק לכיסא גלגלים במקום לחוות את הייסורים הנוראים הקיימים בנפשם".

     

    בספרה היא מסבירה כי הסיבות להתפתחות מחלות פסיכוסומטיות רבות ומגוונות. "לפעמים אפשר להסביר התנהגות שנראית חסרת היגיון אם מבינים מהי המטרה שהיא משרתת", היא כותבת. "לפעמים אנחנו יוצרים קונפליקט עם אחרים מפני שעוצמת הרגשות שהעימות מעורר בנו מפיגה מעט את בדידותנו. לפעמים להיות שנוא זה מעציב פחות מאשר להישכח. לפעמים להיות עם מישהו עדיף על פני להיות לבד. לפעמים מוטב לוותר מאשר להיכשל. לפעמים מוטב להיכשל בגלל מחלה מאשר פשוט להיכשל. התחליפים הלא מודעים שאנחנו בוחרים בהם כדי להגן על עצמנו אינם הגיוניים - עד שאנחנו מבינים אותם היטב".

     

    זהירות, סטיגמה

    אבל הבעיה עם המחלות הפסיכוסומטיות לא מסתכמת רק בערפל שאופף את מקורן, גם הסטיגמה החברתית מערימה קושי. כשרופא מבשר למטופל שהוא בריא, מדובר לכאורה בבשורה הטובה ביותר שאפשר לבשר לו. אבל לטענת או'סליבן, בפועל המטופלים מקבלים זאת באופן קשה בגלל הסטיגמה הנלווית למחלת נפש.

    לא רק שנראה כאילו המטופל ממציא בעיה, הוא גם גורם לעצמו נזק כדי להשיג תשומת לב.

     

    התגובות של חולים על האבחנה הנפשית כל כך כעוסה, שרופאים רבים נמנעים מלומר זאת למטופליהם. ד"ר או'סליבן מכירה את התגובה הזאת היטב. "במהלך השנים ניסיתי ללמוד איך למתן את תגובתם של המטופלים", היא כותבת. "גם כאשר מספרים למטופל בזהירות רבה על אבחנה של מחלה פסיכוסומטית, התגובה בדרך כלל בוטה. כשאומרים למטופל שהנכות שלו נובעת ממקור פסיכולוגי, נוצרת בו תחושה שמאשימים אותו, שאומרים לו שהוא משקר, מזייף או מדמיין את התסמינים שלו. כדי שהמטופל יחלים הוא צריך להביא בחשבון שקיימת סיבה פסיכולוגית למחלתו, וגם אם הוא לבסוף מסכים, פעמים רבות משפחתו מתנגדת לכך".

     

    ואם כל אלה אינם מספיקים הרי שיש גם היבט מגדרי. מבחינה סטטיסטית סביר להניח שה"מטופל" יהיה בעצם "מטופלת", שכן נשים חשופות יותר מגברים ללקות במחלה פסיכוסומטית. "נשים סובלות הרבה יותר מגברים ממחלות פסיכוסומטיות בכ-%‭70‬ מהמקרים מדובר בנשים", מפרטת או'סליבן. "הסיבה לכך אינה ידועה, אבל לפי הערכות, מחלות פסיכוסומטיות מתפתחות על רקע טראומה כלשהי בעבר. מכיוון שנשים סובלות יותר מפגיעות מיניות ואחרות, יש להן סיכוי גבוה יותר לפתח מחלות פסיכוסומטיות. תיאוריה אחרת טוענת שהסיבה לכך היא שנשים רשאיות להפגין רגשות, בעוד שגברים נדרשים להיות חזקים".

     

    אבל לא רק למגדר יש השפעה אלא גם לאישיות."קיימות ראיות שמרמזות על כך שאנשים בעלי אישיות חרדתית או נוירוטית ואנשים הנוטים לדאוג או לחוש כעס, אשמה ודיכאון, צפויים יותר לפתח מחלות פסיכוסומטיות", מוסיפה ד"ר או'סליבן, "וכך גם אנשים הנוטים להיות תלויים יותר מדי באחרים, וגם אלה שרואים אחרים כחזקים ומצליחים ואת עצמם כחסרי אונים".

     

    אבחנה על מחלה פסיכוסומוטית מתקבלת בכעס על ידי המטופל (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אבחנה על מחלה פסיכוסומוטית מתקבלת בכעס על ידי המטופל(צילום: shutterstock)

     

    לזהות את מקור הבעיה

    כשמחלה פסיכוסומטית מתפרצת, קיים על פי רוב טריגר שמניע את האירועים. אבל מה נחשב לאירוע המהווה טריגר? יש דברים שנחשבים למלחיצים על פי כל אמת מידה שהיא. אובדן אדם אהוב הוא נקודת התחלה שכיחה למחלה פסיכוסומטית, בייחוד כשהאובדן היה טרגי או כרוך ברגשות אשם. אבל ברוב המקרים לא קיים אירוע יחיד שאפשר להפנות אליו אצבע מאשימה.

     

    הסיבה יכולה להיות מעורפלת, ולכן קשה לזהות אותה במדויק, כמו מתח כרוני בעוצמה נמוכה שנובע ממגורים בתנאים ירודים או משנים של חוסר התאמה בחיי הנישואים. מצבים שגורמים לנו להרגיש לכודים עלולים במיוחד לגרום לנו ללקות במחלות פסיכוסומטיות. תיתכן גם שורה של גורמי לחץ קטנים שמצטברים - בעיות קלות במערכת היחסים ולצדן אי שביעות רצון בעבודה או דאגות של חוסר יציבות כספית המתווספות לדאגה למצב הילדים בבית הספר. לעתים אלה כמה דאגות קטנות שמולידות חרדה ענקית.

     

    לדברי או'סליבן, ריבוי הנסיבות מוביל לכך שלא קיים פתרון אחד למחלות פסיכוסומטיות. "אין תשובה אחת מפני שאין סיבה אחת", היא כותבת. "לפעמים צריך פשוט לחשוב מהי המטרה שהמחלה משרתת, לגלות מה חסר ולנסות להביא משהו במקומו. אם נראה שהמחלה עוזרת לפתור את בעיית הבדידות, מטפלים בבדידות והמחלה תיעלם או שנמצא איזה רווח טמון במחלה ונטפל בו. או אם הבעיה טמונה בתגובות שגויות למסרים שהגוף שולח, אפשר ללמוד אותן מחדש. צריך לשבור את דפוסי הפחד וההתחמקות. אם קיימת טראומה מסוימת המשמשת טריגר למחלה, יש לטפל בה. אין כל בושה בבקשת עזרה. אם לא נמצא הסבר ושום דבר לא עזר, דברו עם פסיכיאטר. מה אפשר להפסיד?".

     

    הסבל של החולים אמיתי (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    הסבל של החולים אמיתי(צילום: shutterstock)

     

    זו עייפות או סתם דיכאון?

    אחת הדילמות הנפוצות בהקשר הזה היא האם לשייך תסמונות מסוימות לתסמינים פיזיולוגיים או להגדיר אותן תחת המטרייה הפסיכולוגית. כך למשל, נשאלת השאלה האם מחלת התשישות הכרונית ותסמונת המעי הרגיז הן פסיכוסומטיות? תסמונת התשישות הכרונית (קרויה גם ‭CFS‬) מבטאת שורה של תסמינים כמו עייפות כרונית, כאבי עצבים, כאבי מפרקים, דיכאון, קשיי שינה, חרדה, אימפוטנציה, כאבי ראש ועוד.

     

    בעוד שעייפות רגילה מתפוגגת לאחר שינה איכותית, אנשים שסובלים מהתסמונת עייפים כל הזמן. אבל למחלת התשישות הכרונית אין ראיות. לסובלים מהמחלה אין ממצאים גופניים אובייקטיביים שמסבירים את העייפות שלהם. בקרב חולים במחלה תמיד קיים חשש שהם חולים במחלה שלא התגלתה.

     

    "אני מאמינה לסבלם של החולים", כותבת ד"ר או'סליבן בספרה, "אבל נוירולוגים רבים כמוני אינם עוסקים באבחון הבעיה כי אין לנו דרך לעזור לחולים. אני יודעת שלרבים מהחולים שלי שסבלו מפרכוסים פסיכוסומטיים יש היסטוריה של תסמונת התשישות הכרונית, וזו עובדה מעניינת מאוד. לא קיים מחקר מדעי יחיד שמספק הסבר חד משמעי או בדיקה אבחנתית לתסמונת התשישות הכרונית, אך כל המחקרים מאשרים את העובדה שמערכות הגוף אינן פועלות כנדרש. לסובלים מתסמונת התשישות הכרונית יש מאפיינים רבים המשתייכים למאפיינים האבחנתיים של דיכאון. רבים חושבים שזו אינה מחלה אלא יותר פגם באישיות".

     

    בדומה לכך, רבים מהפונים לרופאים גסטרואנטרולוגיים סובלים מכאבי בטן חוזרים ללא ממצאים של מחלת מעיים. תסמונת המעי הרגיז (‭IBS‬) היא הסבר מקובל. למרות שהחולים אינם מקבלים זאת, קיימת קירבה הדוקה בין מצוקה פסיכולוגית לתסמונת המעי הרגיז, גם אם הנפש איננה הסיבה היחידה למחלה. אנשים שסובלים מתסמונת המעי הרגיז סובלים בדרך כלל ממגוון תסמינים אחרים ובהם דיכאון וחרדה.

     

    "אני מאמינה שהנפש שולטת בגוף. לא ברור מדוע החברה מתייחסת באופן כל כך שלילי למחלות פסיכוסומטיות, שהרי הגוף שלנו מגיב לרגשות כל הזמן. בכי הוא תגובה גופנית לרגשות. הסמקה מתרחשת כתוצאה ממבוכה רגשית שמתבטאת באופן פיזי - כלי הדם בראש ובצוואר מתרחבים ומתמלאים בדם", כותבת או'סליבן. "אז למה אנחנו מתפלאים שמצוקה רגשית קשה מתבטאת גם היא באופן קשה יותר בצורת מחלה?

     

    "אנחנו אוהבים את הרעיון שאנחנו מסוגלים לשפר את מצבנו באמצעות מחשבה. כשאיננו חשים בטוב אנחנו מאמינים שאם נאמץ גישה חיובית נשפר את סיכויי ההחלמה שלנו. אני משוכנעת שזה נכון. אבל החברה לא מקבלת מקרים רבים שבהם אנשים עושים את ההפך הגמור - חושבים באופן בלתי מודע שהם חולים. אנחנו יודעים שמתח נפשי מעלה את לחץ הדם, אבל כמה אנשים מודעים לכך שרגשות עלולים לגרום לחוסר תפקוד חמור בשעה שלא קיימת מחלה גופנית שיכולה להסביר אותו? אם החברה הייתה מקבלת את המחלות הפסיכוסומטיות כמו כל מחלה אחרת, חולים רבים היו מקבלים טיפול נפשי ומבריאים".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מחלות פסיכוסומטיות: כשהגוף כואב - אבל הבעיה היא בראש"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים