כאן בונים: באוהאוס, שיכונים ומגדלים - 70 שנות בנייה בישראל
יצאנו למסע נוסטלגי אל העבר וסקרנו את התחנות המרכזיות ואת שלבי התפתחות הבנייה בישראל. מתי הושפעו הבתים שלנו משכנינו הערבים? ומתי אדריכלי הארץ פרקו כל עול ושילבו בין שלל סגנונות וחומרים? התשובות בפנים
ישראל נחשבת אמנם למדינה צעירה, אך ניתן להגיד שלמרות גילה הספיקה המדינה הרבה בכל הקשור להתפתחות סגנונות ומגמות הבנייה המאפיינים אותה. ישראל עשתה מסלול ארוך - מארץ קטנה וענייה, שנאלצה לשכן את העולים בשיכונים צנועים, דרך אימוץ שפה אדריכלית בינלאומית, ועד לאובדן כל רסן, כשבפתח ניצב אסון תחבורתי.
בנק ישראל בביקורת על מחיר למשתכן: פיצול השוק עלול להעלות מחירים
שווים יותר ושווים פחות: השקעה של 6,700 שקל בתושב בת"א, 791 שקל בביתר עילית
התחלות הבנייה: כולם התיישבו על הגדר, והשוק קפא
למ"ס: מדד מחירי הדירות ירד ב-1%
לרגל יום העצמאות ה-70 יצאנו ב-ynet למסע היסטורי בעקבות ההתפתחויות והשינויים שעברו על ישראל בתחום הבנייה והתכנון. לשם כך, שוחחנו עם אדריכל אמנון רכטר, הבעלים של משרד "רכטר אדריכלים" ונכדו של זאב רכטר, מחשובי האדריכלים בארץ ובנו של האדירכל חתן פרס ישראל יעקב רכטר, שאמון על חלק ניכר מהמבנים המונומנטליים בארץ.
בנוסף סייעה הדס שדר, ד"ר לאדריכלות, מרצה בטכניון ובמרכז האקדמי חיפה ומחברת הספר "אבני הבניין של השיכון הציבורי: שישה עשורים של בנייה עירונית ביוזמה ציבורית בישראל", אשר חקרה את התפתחות הבנייה הציבורית בישראל.
שנות ה-30: טרנד הבאוהאוס
בתחילת המאה הקודמת, הבנייה היהודית בערים בארץ הייתה דומה לבנייה הערבית ואופיינה בסגנון אקלקטי, ששילב בין סגנונות אירופאים למזרחיים. "אלו היו בתים ללא תוכנית מוסדרת, ומלאים באלמנטים קישוטיים שנלקחו מהיקב ומהגורן", מסבירה שדר. "אפשר היה למצוא באותו הבית קשתות מוריות ספרדיות, קשתות ערביות וצריח שמזכיר טירה בגרמניה. הכל הולך".
הבתים שהוקמו על ידי העולים החדשים במושבים ובקיבוצים לעומת זאת, התאפיינו בסגנון בנייה פשוט וצנוע, מפאת המחסור במשאבים. "במושבים לרוב היה מדובר במבנים דמויי קוביות שנחלקות לשלושה חלקים, אך גם בצריפים. לא הייתה ברירה אחרת", מסבירה שדר.
בשנות ה-30 חל שינוי עם הגעתו של טרנד חדש, שכבש את הערים ואת תל אביב במיוחד - הסגנון הבינלאומי, המכונה באוהאוס, שהאדריכל זאב רכטר היה אחד מאבותיו. מדובר בסגנון שנולד בגרמניה וכולל מבנים בגובה של עד חמש קומות בסגנון נקי, פשוט וצנוע, שבישראל קיבלו תוספת של מרפסות.
השינוי הגיע במקביל להגעתם של עולים רבים מגרמניה בזמן העלייה החמישית, בהם אדריכלים רבים שהושפעו מהסגנון. אולם שדר מוסיפה סיבה מרכזית נוספת לנטישת הבנייה בסגנון שאפיינה את המרחב: "תעשייה הבנייה המסורתית באבן נדחקה בזמן המרד הערבי הגדול, והארכיטקטורה עברה לבטון".
1958-1948: "המינימום שבמינימום"
ב-1948 חל שינוי דרמטי. "האוכלוסייה הוכפלה בתוך שלוש שנים", מסבירה שדר. "בהיעדרם של משאבים, אכלסו את המוני העולים במחנות נטושים של הצבא הבריטי ובבתי הערבים הנטושים, ולאחר שאלו התמלאו עד אפס מקום, החלו בהקמת המעברות ובתכנון ובניית בתי קבע בשיכונים ציבוריים".
בתחילה, רוב הבתים היו חד-קומתיים, ולעתים היו בתים צמודים לשתי משפחות כדי לחסוך בניית קיר. בהמשך, החלו לבנות בתים דו-קומתיים לארבע משפחות, שתיים בכל קומה, לא פעם עם גגות רעפים כדי לחסוך את היציקה של הגג. הבתים לא הכילו יותר מדי, כשבהתחלה לא היו בהם אפילו שירותים. "זו הייתה תקופה שאנשים ניסו לשרוד", מסבירה שדר. "רצו שלאנשים תהיה קורת גג אך לא היה כסף, ולכן הבתים הכילו את המינימום שבמינימום".
באמצע שנות ה-50 החלה בניית השיכונים הטוריים הארוכים המוכרים (המכונים "רכבת") - מבנים בני שלוש וארבע קומות, שכוללים מספר כניסות לחדרי מדרגות. בנייה זו התרכזה, לדברי שדר, בעיקר בשכונות החדשות שהוקמו בפאתי הערים הוותיקות יותר ובערים החדשות, שיקבלו את השם 'עיירות פיתוח', כגון אשדוד, אשקלון, באר שבע, ירוחם, דימונה, מצפה רמון ואילת.
שדר מציינת, כי שיעור הבנייה הציבורית עמד על כ-80% מנפח הבנייה הכולל באותה התקופה. "אגף השיכון במשרד העבודה הפעיל חברות בנייה ציבוריות כמו סולל בונה, רסקו, שיכון עובדים, משכנות נווה עובד ועוד, ואכלס את הבתים", היא מספרת. "למעשה, המתכננים באגף תכננו את כל המדינה".
האדריכל אמנון רכטר מציין שנפח הבנייה היה מועט בתחילה, אך הלך והתרחב לקראת סוף העשור. "העשור הראשון התאפיין בעיקר בליקוק הפצעים אחרי מלחמת העצמאות", הוא מסביר. "לקראת סופו חלה קפיצה בהתחלות הבנייה למגורים והתחלה של תכנון מבני ציבור".
1968-1958: הגעת הסגנון הברוטליסטי
בעשור השני חל שינוי דרמטי עם יבוא הסגנון הברוטליסטי, שהתבטא בעיקר במבני ציבור. רכטר, שאביו אמון על התכנון של מבנים רבים מאותה התקופה, מציין כי הטכנולוגיות של אותה בנייה אפשרו לבנות על שטחים גדולים במהירות. "הסגנון הברוטליסטי מתאים ליכולות הבנייה של מדינת ישראל ומתבטא בבטון חשוף, בלוקים חשופים ומבני סיליקט חשופים, בניסיון לחפש אחר האמת של החומר", הוא מסביר.
שדר מציינת, כי "זו ארכיטקטורה שהתפתחה באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה על ידי אדריכלים שביקשו לחזור לפשטות ולאותנטיות. החיפוש אחר ערכים קהילתיים וחברתיים הוביל לבנייה חשופה, כיוון שהיא זולה יותר ולא מתיפייפת, לא משקיעה בחיפויים ודואגת להמונים שאין להם קורת גג. זו המציאות וזה העולם - החומרים חשופים והסטרוקטורה חשופה".
בין הדוגמאות הרבות למבנים מהסוג הזה נמנים הכנסת, מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, בית המשפט בתל אביב שתוכנן על ידי רכטר, היכל התרבות, כלבו שלום, מצודת זאב, בניין הסוכנות היהודית, אוניברסיטאות ובתי חולים.
בתחום הבנייה למגורים, בניית השיכונים הטוריים המשיכה גם לאורך עשור זה, תוך שהיא סופגת השפעות מהסגנון הברוטליסטי. במקביל, האוכלוסייה הוותיקה המשיכה לבנות במגרשים קטנים, אך בנפח קטן. "למעשה, בשני העשורים הראשונים המדינה שלטה בכיפה", מבהירה שדר.
1978-1968: חלום הפרברים
בשנות ה-70 החל הסגנון הברוטליסטי לשלב אלמנטים של מודרניזם מאוחר. בין הדוגמאות לכך מונה רכטר את בית ההבראה שתכנן אביו בזיכרון יעקב, ואת המלונות על קו החוף של תל אביב, אילת וטבריה. "האדריכלים החלו לשלב שפה יותר משוחררת ומורכבת מבחינה צורנית, והשתמשו בחומרים נוספים. במקביל, קנה המידה של המבנים נעשה יותר גדול. סוג של חופשיות, שביטאה גם את שכלול יכולות הבנייה של החברות בארץ".
שינוי נוסף היה צמיחתן של השכונות הפרבריות שנבנו בפאתי הערים, והכילו בניינים שכבר הגיעו ל-12 ו-14 קומות, דוגמת שכונת רמת אביב ג'. "למעשה יצאו מעירוב שימושים בבנייה והחלו לבנות שכונות מחוץ לעיר עם בניינים גבוהים, שעומדים בפני עצמם", מסביר רכטר.
שדר מציינת כי "במקביל החלה להתפתח בנייה פרטית של בתי קבלן - בתים שנראים בדרך כלל כמו קופסאות, עם שתי דירות או ארבע דירות בקומה בצורה של האות H, ופסיפס מתחת למרפסות", מסבירה שדר.
באשר לדיור הציבורי - החלה הפרטה, עם כניסתן של חברות בנייה טרומיות שבנו את הבתים בתמורה להתחייבות מצד המדינה לרכוש אחוז מסוים מהדירות. שדר מסבירה כי החברות האלו בנו טיפוס קבוע של בניינים, המורכבים מחלקים מוכנים מראש שיוצרו במפעל, כשעדות לפועלן נותרה בבניינים הזהים שמופיעים בערים שונות בכל רחבי הארץ. במקביל, בתי השיכון הטוריים נעלמו ואת מקומם תפסו צורות שבורות, שכונו "תולעים".
.jpg "בנייה טרומית של חברת יבנה. צורות שבורות (\"ישראל בונה\" בהוצאת משרד השיכון, 1977.)")
בנוסף היא מצביעה על תופעה ייחודית שצמחה לאחר מלחמת ששת הימים - בנייה ניסיונית בשכונות סביב ירושלים. "בתקופה הזו החלו לבנות את השיכונים הציבוריים במקומות אסטרטגיים, תוך ניסיון להתמודד עם שאלות כמו מהו המקום ואיך אנחנו מתחברים אליו, לירושלים ולמורשת", מפרטת שדר. דוגמה לכך הם הקומפלקסים הגדולים שנבנו בגילה - מבנים גדולים בצורה של מצודות, מבטון שמדמה אבן, עם חצרות פנימיות, קשתות רבות, חומה ושערים, בדומה לעיר העתיקה בירושלים.
1988-1978: האדריכלים יוצאים מכליהם
בעשור שלאחר "המהפך" השתנה סגנון הבנייה במעבר חד לפוסט מודרניזם, בדומה למגמות בשאר העולם. זה כלל, לדברי רכטר, "גיבוב וציטוט של סגנונות עבר, חזרה לשפה האקלקטית ללא שום סדר או היגיון, כל מיני אלמנטים מבולגנים של סגנונות בנייה, צבעים וחומרים, ממש כמו סל מוצרים על המדף בסופרמרקט. זו תקופה, שלא תיזכר לטובה גם בתולדות האופנה ובתולדות העיצוב בכלל".
הבנייה הציבורית דעכה באותן השנים, ובכל זאת שדר מציינת שני פרויקטים ממלכתיים גדולים בתקופה זו - שיקום השכונות של מנחם בגין, ובנה ביתך, בו הוקצו קרקעות במחירים מסובסדים לבניית בתים פרטיים בעירות בפיתוח, בניסיון למשוך אליהן אוכלוסיה חזקה.
שדר מוסיפה, כי הסגנון הפוסט מודרניסטי אפיין בתים רבים שנבנו במסגרת בנה ביתך, באופן שהוציא את האדריכלים מכליהם. "אנשים ריכזו על מגרש קטן את כל המאווים והחלומות שלהם", היא מפרטת. "גג בשיפוע חריף שהושאל ממדינות מושלגות, קשתות בסגנון ספרדי, חלונות בסגנון איטלקי וצריחים של ימי ביניים. הכל מגובב על בית קטן אך עצום ביחס למגרש". האדריכלים ראו בזה התנפלות על אוכל מצד אדם מורעב וסוג של ראוותנות, נוסף על כך שלקחו להם את הכוח מהידיים, כי מי שתכנן היו הנדסאים או אדריכלים פחות בולטים".
1998-1988: להתראות פרדסים, שלום קפיטליזם
"העשור החמישי הצטיין בהפרטה של תהליכי הבנייה והתעצמות השכונות הפרבריות, תוך איבוד שליטה מוחלט מבחינת הסגנון", מציין רכטר. "בעוד שהפוסט מודרניסטים השתמשו בסגנונות בצורה אקלקטית מתוך מודעות, כאן החל איבוד שליטה מוחלט של ההשפעה האדריכלית.
"היזמות הפכה לדבר העיקרי, כשחברות הבנייה והכלכלה הקפיטליסטית השתלטו על המרחב הציבורי", הוא מוסיף. "זה הביא לפרבריות המואצת, שעוברת עד היום על מדינת ישראל. שכונות רבות תוכננו או בוצעו בתקופה זו, כמסה גדולה של בנייה אגרסיבית, גם בשפת העיצוב וגם בשפה השיווקית, כשהיזם הוא השולט וללא טביעת אצבע של אדריכלות".
בין התופעות שנולדו או התעצמו באותה התקופה, הוא מונה את שכונות הפרברים הסגורות בשערים והסנונית הראשונה של מגדלי המגורים העצומים - מגדלי אלרוב בתל אביב. "אם בעבר בנו שכונות מגדלים והקפידו לפחות על מרכז קניות, בתכנון החדש ויתרו אפילו על זה", הוא מסביר. "זו הסתגרות מוחלטת, אדם נכנס לחניון ועולה ממנו לדירה הפרטית שלו. הבניינים הללו, כמו מי שגר בהם, לא מתייחסים לסביבה שלהם אלא תקועים בה, כאילו חללית הורידה אותם שם".
במידה מסוימת הוא סבור כי מגמות אלו מבטאות את השבר שעבר על החברה הישראלית לאחר רצח רבין. "זה סוג של אובדן דרך שאנחנו מצויים בו עד היום", הוא אומר. "האדריכלות הופכת למאוד אוטונומית ומרוכזת בעצמה. זה מתרחש במקביל להתפוררות החברה הישראלית שמגיעה לשיאים חדשים, כאשר כל אחד עסוק בעצמו ואין ערבות הדדית. זו התקופה שבה החברה מתחילה להתפרק בהדרגה ולהקצין, דבר שמקבל ביטוי בסביבה שבה הכסף מדבר ולא התוכן".
היא מוסיפה כי בתקופה זו הופשרו קרקעות רבות במרכז, ובמקומם של הפרדסים צמחו שכונות מגורים. במקביל, גל העלייה מרוסיה הביא להתעוררות הבניה הציבורית, כשהפעם המדינה רכשה מקבלנים את הדירות שבנו. המבנים הלכו וצמחו לגובה, הפעם צבעוניים יותר, מעוטרים בעיטורים ובחיפויים וכוללים מרפסות. גם תכנון השכונות השתנה - בעוד שהשיכונים נבנו לפני כן במתחמים לאורך כבישים, כעת החלו לבנות את הבתים לאורכם של רחובות.
2008-1998: נאו מודרניזם קיצוני
את שני העשורים האחרונים ניתן לכרוך יחדיו. "משנות ה-2000 אומץ בבנייה הפרטית סגנון שמאפיין כיום את כלל הבנייה בישראל - בתים עם זוויות ישרות, לרוב לבנים מבחוץ ומבפנים, אולי פה ושם שחור ואפור, ופרקט למתקדמים", מסבירה שדר. "אלו מבנים מאוד מחויטים שנראים כמו קוביה לבנה ונקיה, כשהחזית מפותחת כציור של קווים מאוד ארוכים ואופקיים, המחופים בקרשים, כמו דק באוויר".
את הסגנון הזה היא מכנה כ"נאו מודרניזם", שבין מבשריו נמנים האדריכלים גבי שוורץ, גידי בר אוריין ופיבקו. "בעוד שהסגנון הבינלאומי, שהיה חלק מהתרבות המודרניסטית, נועד לתת בית חכם וקטן לפועל העירוני בשטח קטן, הבתים האלה משתרעים על שטח עצום וכוללים מרחבים פתוחים, לבנים ונקיים", היא מסבירה.
רכטר מציין כי בתקופה זו המשיכה ההקצנה באדריכלות הפרטית והציבורית. "זה מתבטא בעושר מופלג בבנייה, או בתרומות לבניית פרויקטים גרנדיוזיים ואיכותיים בהשקעה כספית ותכנונית גדולה".
מגמות בולטות נוספות היו טיפוס המגדלים לגבהים חדשים וכניסתה של ישראל למועדון גורדי השחקים. "בניית המגדלים התפתחה בעקבות התמקצעות של משרדי אדריכלים ומהנדסים והבאת טכנולוגיות בנייה מתקדמות, אבל אנחנו עדין רחוקים מהגבהים של המגדלים באסיה ובארה"ב", מציין רכטר.
עוד הוא מזהיר, כי "הביקוש העצום למגורים במרכזי הערים הביא להגדלת אחוזי הבנייה בהן ולבניית מגה פרויקטים עם צפיפות עצומה, שנועדו להעניק לכאורה איכות חיים, אך בפועל מדובר במגורי יוקרה, שמשרתים רק עשירים או תושבי חוץ. בסופו של דבר רוב הדירות בפרויקטים הללו נטושות כמעט כל השנה".
בנוסף עלתה המודעות לבנייה בת קיימא ("בנייה ירוקה") והחלה הפרטת בניית מבני הציבור בשיטת ה-Build-Operate-Transfer, במסגרתה היזמים בונים ומפעילים מבנים תקופה קצובה, שבסיומה הם מועברים לבעלותם. "זה הפך לכלי יעיל, כיוון שהמדינה נותנת דגש רב לאיכות במכרז והיזמים הם אלו שמתחזקים את הבניין ל-20 שנה לפחות", מסביר רכטר.
ובצד אלו הוא מציין, כי רמת התכנון, הביצוע והגימור הידרדרה משמעותית בבנייה יזמית למגורים. לדבריו, "הבנייה כיום מאוד שיווקית ויחצנית, באופן שלמעשה מרחיק אותנו מהעולם מבחינת איכות התכנון והבנייה"..
2018-2008: הכל לבן, מרובע ונקי
המגמות שהחלו בשנות ה-2000 המשיכו להתבסס בעשור האחרון. "מה שהחל בבניה הפרטית, כבש בעשור הנוכחי כל חלקה - תמ"א 38, מבני ציבור כמו גני ילדים ועוד", מפרטת שדר. "הכל לבן, מרובע ונקי, עם חזיתות מעוצבות".
למול זאת, רכטר מציין דווקא מגמה חיובית, של התחלת חזרה לעירוב שימושים. "במקביל לפרבור שהמדינה עוברת, שגורם לנזק סביבתי כבד והורג את מרכזי הערים הישנים, יש בפרויקטים מסוימים בערים הגדולות נטייה לחזור לעירוב שימושים. עדיפה בנייה צפופה בקנה מידה אנושי ולא במגדלים, כזו שנסמכת על שטחים פתוחים קטנים וציפוף של יחידות המגורים לדונם, תוך הכנסת שטחי מסחר ומבני ציבור".
עתידות: תקועים בפקקים
מה הלאה? רכטר צופה כניסה לעידן של אסון תחבורתי, שמקורו בתשתיות. "זה קורה כבר עכשיו, אבל המצב ילך וייעשה יותר גרוע", הוא חורץ. "העשור הקרוב ידגיש לכל אחד את המרחק העצם שבין הבנייה המואצת לבין מערכות התשתיות והסביבה שלא טופלו מאז שנות ה-60. ככל שהבנייה תהיה יותר פרברית וככל שתושבים יתבססו יותר על המכונית, היעדר מערכות הסעת המונים ופקקי התנועה יביאו לירידה קיצונית באיכות החיים של התושבים".
גם הפתרונות עליהם עמלים כיום, ובראשם הרכבת הקלה, אינם מספקים לדבריו. "רכבת זה פתרון מיושן", הוא אומר. "במקום זאת צריך להכשיר חניונים גדולים בפאתי העיר, לקנות מאות אוטובוסים חשמליים שיעבדו על נתיבי התחבורה הראשיים ולתת למכוניות להיכנס לעיר. ניתן היה למצוא חלופות פחות יקרות בלי בלגן".
שדר מציינת, כי "היו תקופות, בעיקר בשנות ה-60 אך גם בשנות ה-90, שבהן ניסינו לשאול את עצמנו מי אנחנו, מה המקום שלנו ומהי האידיאולוגיה שלאורה נבנה. אלו הניבו בנייה ניסיונית ומעניינת, שגם אם נכשלה, היה בה מסר משמעותי. הימים האלה חלפו, היום לא מעניין איך נכון לבנות במרחב ואת מה שעשינו קודם, אנחנו עושים עכשיו בצורה הרבה יותר בוטה - אנחנו פשוט מעתיקים את האסתטיקה שמופיעה בז'ורנלים, בלי לחושב אם זה נכון לנו.
"אז מי אנחנו? חלק מאירופה? ארצות הברית? המזרח התיכון? אין לזה תשובה, אבל עצם השאלה מעניין. פעם היה יצר לשאול, להבין ולהסתכל, אך הוא אבד. אמנם יש יותר מוסדות ובעלי מקצוע, אך אני חוששת שהשיח טכני ושאנחנו מתרכזים יותר ב'לייף סטיל', בלי לשאול שאלות עומק. אנחנו רק בני 70, אז מותר לנו עוד לשאול את השאלות הללו כי אלו לא דברים ברורים מאליהם. אנחנו רואים כיום את העיסוק המחודש בקליטת העלייה בשנות ה-50, אלו דברים שעדין חיים".
