שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הורי השוטר הדרוזי שנרצח: "ישראל לא מבדילה בין חלל לחלל"
    הפיגוע בהר הבית שגבה את חייהם של שני השוטרים הדרוזים הציף את נושא השכול בקרב המיעוטים במדינה. שכיב שנאן, אביו של כמיל: "המקום היחיד שיש שוויון אמיתי". עפיף סתאוי, אביו של האיל: "הוא רצה להמשיך לשרת"

     

     

     

    "כמיל שלנו את החיים לא השלים ואיך הלב יוכל לשאת זאת,

    הלך מאיתנו פרח בשנות העשרים לחייו,

    חזר אלינו עם זר פרחים ונשוא על הכתפיים.

    כמיל שהלך היינו מחכים לו, חזר עם פרחים ועטוף בפרחים.

    חזר אלינו החתן שחיכינו לו, בניגוד למה שהלב ציפה וקיווה.

    חזר אלינו מת. כאשר יד שמאל שלו עדיין מחזיקה את ספר הדת שלו,

    ומשם את דרכו ממשיך לכיוון אלוהים".

     

    כך מתרגם שָכּיבּ שנאן את אחד השירים שנכתבו לזכר בנו, רס"מ כמיל שנאן, שנרצח ב-14 ביולי 2017 בפיגוע בהר הבית, לצד חברו רס"מ האיל סתאוי. מאז הפיגוע, מספר שנאן, נכתבו יותר מ-150 שירים לזכרו, ובבית ארגזים שלמים המלאים במכתבים וכתבים ששלחו מנחמים בני כל העדות.

    הפיגוע, שבוצע על ידי שלושה מחבלים ערבים ישראלים מאום אל-פחם, פתח סדרה של אירועים סביב הצבת המגנומטרים בכניסה להר הבית. המשבר נפתר אחרי מהומות, המשפחות נותרו עם האובדן.

     

    "האדם לא בנוי לעכל סיטואציה כזו כנראה. אבל יש דבר שיותר חזק מכולנו: אנחנו בסופו של דבר אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהזמן של החיים לכל אדם קצוב", אומר שנאן. "הדבר הכי קשה שאפשר לצפות ממהלך של חיים זה שהורים יקברו בן כי החיים הרגילים זה ההפך בנים קוברים אבות ואמהות.

    שכיב ומג'ידה שנאן (צילום: שמיר אלבז)
    שכיב ומג'ידה שנאן. "האדם לא בנוי לעכל סיטואציה כזו"(צילום: שמיר אלבז)

    "אני לא יכול לתאר את מידת הכאב שהורים נושאים באובדן בן. זה לא נגמר, זה מלווה אותך, אתה נוסע ואתה בוכה, אתה אוכל ואתה בוכה, אתה במקלחת בוכה, והכריות כולן רטובות, הלילות לא שונים הרבה מהימים, ולכל מקום שאליו אתה הולך - הוא איתך".

     

    שנאן, חבר כנסת לשעבר, סיפר עוד: "אתה פוגש משפחות שכולות אחרות שיש להן יותר ותק, אז אתה שומע שזה בעצם פצע שלא מגליד, פצע שלא נגמר. החוכמה זה לעזור, לאגור את הכוחות המספיקים בשביל שתוכל להמשיך, ולחפש רגעי שמחה ועדנה בחיים".

     

    "לממש את החלום של הבן"

    עפיף סתאוי, אביו של האיל, מתקשה עוד יותר לדבר כשהוא מספר על בנו, וכל שיחה פותחת מחדש את הפצע. הדמעות אינן מפסיקות לזרום. "הוא היה בחור נאה, טוב במעשיו, בחור שאהב את החיים. תמיד אהב לעזור לאחרים, אהב את המשטרה, ורצה להמשיך לשרת. אבל זה הגורל, הוא חתך לו את החיים עד לפה".

    האיל ובנו ראמוס. "הולכים לממש את החלום של הבן שלי" ()
    האיל ובנו ראמוס. "הולכים לממש את החלום של הבן שלי"

    בסלון בית המשפחה, ביישוב מרר שבגליל התחתון, תלויה תמונתו האחרונה של האיל. תמונה של השוטר החזק והשרירי שאוחז בבנו הבכור שזה עתה נולד, ראמוס.

     

    "התמונה הזאת", אומר עפיף בדמעות, "מראה לך את כל הדברים. איך שבן מתחתן, מביא ילד ראשון לעולם, הוא רוצה לחבק אותו, לנשק אותו, להגיד תודה לאל שכבר יש לי ילד, רצה לגדל אותו. הוא רצה שהבן יהיה כדורגלן וקרא לו ראמוס, על שמו של שחקן ריאל מדריד. עכשיו הילד הזה גדל אצלנו (אלמנתו של האיל מתגוררת עם בנה בבית משפחת בעלה) ואנחנו הולכים לממש את החלום של הבן שלי, לגדל אותו, לחנך אותו כמו שחינכנו את הילד שלי ואת האחים שלו לפניו".

     

    אלוהים יעניש את העושקים

    בני משפחת שנאן מספרים כי רבים מהסיפורים על בנם סופרו להם רק אחרי מותו. "היו לו שלוש תכונות מרכזיות", אומר האב. "עוצמות פיזיות, הוא היה מאוד חזק מבחינה פיזית, ובמקביל תמיד הלך עם חיוך. הייתה לו תכונה של אהבת הזולת ונתינה, והוא היה מנהיג שאוסף סביבו חברים. תמיד ידע להתחבר לאנשים בצורה מדהימה".

    הלווייתו של שנאן. קנה לכל החיילים קפה ומאפה ואמר למוכר 'אל תגיד להם מי שילם' (צילום: אלעד גרשגורן) (צילום: אלעד גרשגורן)
    הלווייתו של שנאן. קנה לכל החיילים קפה ומאפה ואמר למוכר 'אל תגיד להם מי שילם'(צילום: אלעד גרשגורן)

    "אחרי שנהרג סיפרו לי כמה סיפורים עליו", הוסיף שנאן. "יום אחד הוא היה בתחנת דלק וקנה קופסת סיגריות. יצא החוצה וראה קבוצת חיילים, ספר את החיילים, חזר לחנות ושילם למתדלק עבור כל החיילים, כל אחד קפה ועוגה. אמר למוכר אל תגיד להם ממי זה, ואיך שאני הולך תקרא להם, תן לכולם.

     

    "כמה ימים אחרי הפיגוע, הגיעו לכאן בחור מוסלמי מלוד. עומד בחוץ והוא מרים את הידיים למעלה לשמיים ואומר אלוהים יעניש את העושקים. הוא סיפר שברמדאן האחרון, אמא שלו נפלה במדרגות של הר הבית. היחיד שטיפל בה היה כמיל. ניגש אליה, הביא את הכיסא שלו, הרים אותה מהרצפה, שטף לה את הפנים, הזמין מד"א בשביל שיעבירו אותה לטיפול, והרים באלונקה איתם. זה היה הבן שלכם, הוא אמר. היא לא ידעה איך קוראים לו. נסענו פעמיים להר הבית בשביל למצוא אותו ולהגיד לו תודה, לא מצאנו אותו. וכשהיא ראתה את התמונה בעיתון היא התחילה לבכות ושלחה אותי להעביר את התנחומים שלה".

     

    "זה היה יותר גרוע ממה שחששתי"

    ביום הפיגוע שהה עפיף סתאוי במקום עבודתו, כמאבטח בכרמיאל. דקות ספורות אחרי שהגיע למקום העבודה הגיע אחיינו ומסר לו כי האיל נפצע. "כל הדרך התפללתי לאלוהים שלא אשמע יותר ממה ששמעתי. עד שהגעתי לבית, לכאן, וראיתי שכמעט כל הכפר כבר בא לפה. גם אז עוד קיוויתי שהשמועה לא נכונה. זה יצא הפוך... זה היה יותר גרוע ממה שחששתי. הבן שלי דיבר בטלפון וקיבל את הבשורה. קרא לי ואמר לי אבא, זהו.

    עפיף סיתאוי (צילום: שמיר אלבז)
    עפיף סיתאוי עם הנכד. "לפחות הוא מנחם אותנו"(צילום: שמיר אלבז)

    "חיכיתי עוד קצת, לפני שאמרתי לנשים. אכלתי את זה בעצמי, ואז באתי ואמרתי להן - תמשיכו לבכות, האיל איננו. זו הייתה הבשורה הכי מרה בחיים. אני לא מאחל לאף אחד שיטעם את מה שטעמתי", אמר האב והוסיף: "זה לא קל, זה דבר שלא יישכח לעולם, אי אפשר לשכוח דבר כזה, לאבד בן, אחרי נישואים של 11 חודשים עם תינוק בן שבועיים".

     

    רק כאשר עפיף מחבק את ראמוס הקטן, בן עשרה חודשים, עולה חיוך קלוש על שפתיו. "לפחות הוא מנחם אותנו קצת, אולי יותר מקצת. השאיר משהו מאחור".

     

    ריבלין עם הוריו של שנאן. "אני ואמא היינו האחרונים לדעת" (צילום: מארק ניימן / לע"מ) (צילום: מארק ניימן / לע
    ריבלין עם הוריו של שנאן. "אני ואמא היינו האחרונים לדעת"(צילום: מארק ניימן / לע"מ)

    שכיב סיפר שביום הפיגוע שהה עם אשתו במלון בתל אביב, והבשורה המרה הגיעה אליו בדרכים עקיפות. "כל העולם ידע ואני ואמא היינו האחרונים לדעת. כשראיתי את הכותרת, דבר ראשון התקשרתי אליו. בפעם הראשונה לא ענה, התקשרתי פעם שנייה, לא ענה. כתבתי הודעת וואטסאפ 'תחזור אליי דחוף', ראיתי שלא רואים, ואז באמת הלב קפא. ממש הרגשתי, אני הרגשתי".

     

    גיסתו של שכיב הייתה זו שאמרה לו להגיע לירושלים, כי כמיל נפצע. "אלוהים התחיל לעשות לנו עיכובים. התחיל ים של טלפונים. התקשרו אלינו איזה 100-50 איש, שאף אחד מהם לא היה אמור להתקשר באותו יום. אני החלטתי לא לענות, בשביל שאף אחד לא יגיד לי זכרונו לברכה ואשתי והבנות ישמעו וזה. אמרתי לה שאנחנו מקדישים את הנסיעה לירושלים לתפילה לשלומו של כמיל.

    שנאן. "בסוף אני נשאר בלי הבן שלי" ()
    שנאן. "בסוף אני נשאר בלי הבן שלי"

    "בדרך כלל הנסיעה מתל אביב לירושלים אורכת 45-50 דק' בימי לחץ, אבל הנסיעה הזו ארכה שעתיים ורבע", סיפר שכיב. "אני ואשתי בדרך כלל רבים על זה שאני נוסע מהר, הנסיעה הזאת לא הצלחתי ללחוץ על דוושת הגז, לא הצלחתי, והיא אומרת לי סע... כנראה לא רציתי להגיע לרגע שאקבל את הבשורה. חד משמעית".

     

    "הגענו, בישרו לנו, זה נקודת מהפך לא פשוטה בחיים. זה מהפך שאין אפשרות לתקנו. זה שינוי שאתה צריך לחיות איתו, להשלים איתו. אני יכול לעלות לשמים לחפור עמוק בתוך האדמה ובסוף אני נשאר בלי הבן שלי", הוא הוסיף.

     

    "כל חלליה של ישראל - בניה"

    בכל אחד מהמחוזות של אגף המשפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון מועסקים עובדים סוציאלים ועובדי רווחה דוברי ערבית, שמטפלים במשפחות מהמגזרים הדרוזי, הבדואי, הצ'רקסי והערבי, וכן במשפחות אנשי צד"ל.

     

    עללא סלאלחה הוא העובד הסוציאלי במחוז טבריה הממונה על המשפחות מהמגזר, יחד עם עובדת הרווחה סלאם גדיר. לדבריו, הוא מגיע לכל אחת מהמשפחות בערך כל שבועיים, כאשר אצל המשפחות החדשות המפגשים לעתים תכופים אף יותר.

    שנאן וסתאוי עם המפכ"ל. "כל אחד עובר את המשבר בצורה שונה" (צילום: דוברות המשטרה) (צילום: דוברות המשטרה)
    שנאן וסתאוי עם המפכ"ל. "כל אחד עובר את המשבר בצורה שונה"(צילום: דוברות המשטרה)

    "כל אחד עובר את המשבר בצורה שונה. ההורים שהעולם שלהם מתהפך, האחים שמאבדים לא רק אח, אלא גם את ההורים שהופכים שונים. הם חיים עם הכאב ועם האובדן, שעם הזמן הולך ומתעצם", סיפר סלאלחה. "התפקיד שלי להיות עם המשפחה, ללוות אותה כמה שאפשר, גם בצד הרגשי, להיות קשוב להקשיב לכאב שלהם, ולהיות בשבילם מתי שהם צריכים".

     

    בני המשפחות אומרים כי המשרד ואנשיו נמצאים לימינם בכל עת. "הם עושים מעל ומעבר ואנחנו מודים להם על כך", אמר סתאוי. "אין יותר טוב מזה, אין. אם זה מעללא, ואם זה העובדים האחרים, ואם זה במסגרת המשטרתית. אני רוצה להודות להם. להודות למשטרת ישראל. ומפה גם אני מודה גם לעם היהודי איפה שהוא נמצא".

     

    שנאן סיפר שהשכול הוא אחד הנושאים בחברה הישראלית שבו שורר שוויון מוחלט. "ישראל התברכה בדבר אחד - שהיא לא מפקירה את בניה. משטרת ישראל נותנת לנו חיבוק שאין לו אח ורע. טיפלו בנו הכי טוב שיש".

     

    הוא הוסיף: "לדעתי המקום היחיד שיש פה שוויון אמיתי זה צה"ל ומשרד הביטחון. אני יכול לתת לך מליון דוגמאות של דברים של חוסר שוויון, מפח הזבל עד מפעל ההייטק, אבל במערכת הביטחון בכלל אין מצב של היעדר שוויון. מדינת ישראל לא מבדילה בין חלל לחלל, כל חלליה הם בניה".


    פורסם לראשונה 15/04/2018 23:18

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים