שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "אזימוט": אם כבר סטריאוטיפ אז עד הסוף
    בעיצומה של מלחמת ששת הימים, חייל ישראלי וחייל מצרי מוצאים את עצמם נטושים במאחז בסיני. הסרט הראשון של מייק בורשטיין כבמאי יוצא לאקרנים בעיתוי תמוה, ולא מצליח לפסוח ולו על סטריאוטיפ אחד בדרכו הנאיבית: המצרי החשדן, הפלאשבקים לנשים שמחכות בבית והג'יפ התקוע שמצדיק את העלילה

    בשנת 1968 ביים ג'ון בורמן את "גיהינום בפסיפיק", שבו לי מרווין וטושירו מיפונה גילמו שני חיילים, אמריקני ויפני, שננטשים על אי בודד באוקיינוס השקט במהלך מלחמת העולם השנייה, ונלחמים זה בזה באכזריות. הסרט האלגורי הזה התנהל כמעט ללא דיאלוג, ונשען על נוכחותם הפיזית של שני השחקנים בלבד.

     

    "אזימוט". טריילר

    "אזימוט". טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    קשה שלא להיזכר בסרט שנחל כישלון קופתי מהדהד, כאשר צופים בסרטו הראשון כבמאי של השחקן מייק בורשטיין - "אזימוט". עלילתו, שמתרחשת מיד עם תום מלחמת ששת הימים, מפגישה בין חייל מצרי וישראלי הממשיכים ביניהם את הקרב בעודם מתבצרים במבנה עזוב של האו"ם בלב מדבר סיני. הסרט שאמור היה לצאת לרגל מלאת 50 שנה למלחמה – מגיע אל האקרנים רק עתה, ונוכחותו נדמית תלושה ומנותקת.

     

    עוד ביקורות קולנוע:

    "חברים לחיים"

    "פרא"

    "מאבדים את זה"

    "מקום לאהבה"

     

    האמת, עם תום הצפייה כלל לא ברור מה היה דחוף לבורשטיין (לנצח קוני למל) לצאת ולביים בגיל 72 את סרט הביכורים שלו? מה היה בסיפור (שעל פי המדווח בתיק העיתונות של הסרט, סופר לו מפי חבר קרוב כבר לפני 50 שנה, אחרי המלחמה) שמשך אותו וקינן בו משך כל התקופה הארוכה הזו? נדיר למצוא במאים שיוצאים לדרך זו בעשור השמיני לחייהם – ומבחינה זו ראוי להעריך את בורשטיין על התעוזה והנחישות (אגב, הסרט לא זכה לתמיכה של אף קרן) – אבל התחושה היא שהסיפור פה פשוט לא מצדיק את עצמו.

     

    אזימוט (צילום: שמעון בוקשטיין)
    (צילום: שמעון בוקשטיין)

    אזימוט (צילום: שמעון בוקשטיין)
    (צילום: שמעון בוקשטיין)

    זה מתחיל כאשר חייל מצרי (השחקן המצרי-אמריקני סמי שייק, "צלף אמריקאי"), הניצול היחיד מבין חבריו, מגיע באפיסת כוחות למאחז. שם הוא נתקל בחייל ישראלי (יפתח קליין) שהג'יפ שלו נתקע. בין השניים מתפתח קרב יריות שבמהלכו הם אף משליכים האחד לעבר האחר רימונים, עד שהם מוצאים את עצמם מתבצרים בשתי קומותיו של הבניין – תוהים זה לגבי כוונותיו של זה, ובעיקר מנסים להבין איך יוצאים משם.

     

    מפעם לפעם נדרש הסרט לפלאשבקים, שתכליתם להראות לנו את הקשר בין שואה ותקומה מהצד הישראלי, ואת העובדה שגם האויב הוא בן אדם, עם אישה אוהבת ואם דואגת, מהצד המצרי. הדיאלוגים הספורים בין הדמויות כוללים חילופי דברים כמו "מדוע שאשקר לך"? – "כי אתה יהודי". ואכן, בעוד החייל הישראלי (האשכנזי) מנסה לשכנע את יריבו כי המלחמה אכן נגמרה, מגיב זה בחשדנות ובאלימות. אם כבר סטריאוטיפ, אז עד הסוף.

     

    אזימוט (צילום: שמעון בוקשטיין)
    (צילום: שמעון בוקשטיין)

    אזימוט (צילום: שמעון בוקשטיין)
    (צילום: שמעון בוקשטיין)

    כמובן ששני הגיבורים פצועים, והג'יפ התקוע (שמגיע בדיוק כאשר כבר התחלנו להאמין כי מוטיב המכונית התקועה נגוז מנוף הקולנוע הישראלי) מייצג את התוצאה של החשדנות והאיבה ההדדיים שאפשר בקלות להשליכן על המציאות הפוליטית העכשווית, בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

     

    ואכן, הדינמיקה בין שני הגיבורים, הישראלי והמצרי, מצייתת באופן אלגורי למהלכיו של כל סכסוך לאומי – מלחמה, חשדנות, משא ומתן, קריסה, וחיפוש אחר מוצא משותף. הבעיה היא, שהדברים מובאים בסרט בצורה נאיבית מאוד, כאילו מדובר בהקדמה לדיון בשיעור חברה בתיכון. יתר על כן, הפלאשבקים המתארים את הנשים בחיי החייל הישראלי והמצרי (נעמה פרייס וסמר קופטי, בהתאמה) מעצבים אותן בצורה פשטנית וסכמטית: נשים דואגות, עורגות, יולדות, נטולות נוכחות שהיא מעבר להיותן נשות הלוחמים. החייל הישראלי, כמובן, מקבל את צו הגיוס בעיצומה של ברית המילה של בנו.

     

    מרבית הסרטים שעסקו במלחמת ששת הימים, והיו רבים כאלה, הבליטו את כוחו וניצחונו של צה"ל: "המטרה טיראן", "כל ממזר מלך", "האם תל-אביב בוערת", "שישה ימים לנצח", "ששת הימים", וזו רשימה חלקית בלבד. רק כ-20 שנה לאחריה הופק "אוונטי פופולו" (1986) בבימויו של רפי בוקאי שאִתגר את דימוי החייל הישראלי ההרואי מאותה מלחמה דרך היצמדות לנקודת מבטם של צמד חיילים מהצבא המצרי המובס.

    אזימוט (צילום: שמעון בוקשטיין)
    (צילום: שמעון בוקשטיין)
     

    במובן זה, "אזימוט" אינו מחדש דבר. נכון הוא, שהחייל הישראלי בסרט אינו מוצג כפיגורה הרואית, אך מצד שני בורשטיין דואג להבהיר שזהו החייל המצרי המתחיל במחול האלימות שהם מנהלים ולמעשה אף מוביל אותו. במילים אחרות, מדובר בסרט שהרטוריקה שלו צפויה ודידקטית.

     

    כבמאי בורשטיין יודע לנתב את סרטו כך שהתוצאה אינה לוקה בכל הנוגע לביצוע (הצלם הוא רם שוויקי הטוב והעריכה הופקה בידי אלן יעקובוביץ' הוותיק). אבל קשה שלא לגחך בכל פעם שהדמויות פה מתחילות לדבר. אולי היה עדיף לבורשטיין להציץ בסרטו של בורמן ופשוט לתת להן לשתוק.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים