מטום פטי ועד ג'ק ווייט: קאברים, מחוות ואכזבות

נותן גז

אם שמים בצד לרגע את Alright, סינגל הפריצה המדבק אך המגה-מעצבן שלהם מ-95', סופרגראס היו להקה נהדרת. איכשהו הם הצליחו להשתלב בגל הבריט-רוק של אמצע הניינטיז מבלי להפוך לחלק מרכזי (או מאוס) ממנו. עם כל אלבום ואלבום הם הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי - לשמור על צביון ייחודי, לייצר צליל שמזוהה עימם ועדיין לא להפוך קלישאה של עצמם. Road to Rouen, האלבום הנהדר שלהם מ-2005, היה חגיגה של מלודיקה בריטית ביטלסית, והוא היה עמוס כאב ויופי - שילוב בין מצבו הנפשי של סולן הלהקה גאז קומבס עקב מות אימו ובין ההחלטה של הלהקה ללכת לכיוון של שירים גדולים, ארוכים ומתוזמרים יותר.

גאז קומבס - Shit (I've Done It Again

האלבום האחרון של ההרכב, Diamond Hoo Ha, יצא בדיוק לפני עשר שנים וגם הוא היה עשיר ונפלא - בדרך אחרת לגמרי. הם התפרקו ב-2010 עקב חילוקי דעות אישיים ואומנותיים, ופרט לאלבום הקאברים של להקת הבת The Hotrats נשמע קולו של סולן ההרכב קומבס בעיקר בתקליטי הסולו שלו - שלא היו רעים, אבל גם לא מרגשים יותר מדי. ב-4 במאי הוא יוציא רשמית את אלבום הסולו השלישי שלו, The World's Strongest Man, ואחרי הסינגל המצוין (והאואזיסי במהותו) Deep Pockets, שיצא בינואר האחרון, הוא מוציא כעת את Shit (I've Done It Again), בלדת פסנתר יפה ואפלה בקצוות שדווקא מושכת לכיוונים תום יורקיים יותר. נסו להאזין לו בעיניים עצומות ודמיינו שמדובר בסינגל חדש של רדיוהד, וכמעט לא תשימו לב להבדל.

עוד בערוץ המוזיקה:

קליפר: אני עם הלהקה

חדש על המגש: האחים אבן צור עושים מהפכה

אולפן המוזיקה: המחווה לוויטני יוסטון

מחווה חיה לזמר מת 

לטקס היכל התהילה של הרוקנ'רול, שהתקיים במוצאי שבת האחרונה, הגיע ברנדון פלאוארז כדי להציג את הקארז. בנאום יפה - ויש שיאמרו אף מרגש - דיבר סולן הקילרז על החשיבות של הקארז להתפתחות המוזיקלית שלו והגדיר אותה כלהקה הראשונה שאי פעם אהב. אבל על הבמה הוא ביצע דווקא שיר של מוזיקאי אחר באותו הערב, לא אחר מאשר טום פטי המנוח, שהלך לעולמו באוקטובר האחרון והותיר אחריו עולם רוק מופתע, כואב ועצוב.

לבוש כולו אדום ומלווה בחברי להקתו ביצע ברנדון עם חבורת הרוצחים שלו את American Girl של פטי, ובאמצע אף הכניס הומאז' קטן ל-'Free Fallin שלו. זה אומנם לא פיצוי על כך שהתקליט האחרון שלהם לא היה הברקת המאה (ועל העובדה שכבר משהו כמו 12 שנים הם הולכים ומידרדרים), אבל לפחות בלייב מדובר עדיין בהרכב הופעות מצוין שיודע לעשות את העבודה ומפליא בביצועים חיים (לשירים של אנשים מתים).  

ריכוך המכונה

יש הרבה רחש סביב האלבום החדש של פלורנס אנד דה מאשין. לפי הדיבור, אסופת השירים החדשה של ההרכב הבריטי תצא ביוני הקרוב בשם Sky Full of Song, כשם הסינגל החדש ששוחרר בסוף השבוע האחרון. חובבי ההרכב (ומי שעוקב אחר ביקורות האלבומים כאן באתר) ודאי זוכרים את חוסר ההתלהבות המופגן של כותב שורות אלה מאסופת השירים האחרונה של פלורנס וולש וחבריה, How Big, How Blue, How Beautiful מ-2015. לא שהייתה בעיה באלבום השלישי של החבורה המוכשרת הזו, ואלוהים יודע שגם כך הוא סיפק כמות להיטים מכובדת. אבל היה משהו בסיבוב ההוא שהרגיש כמו לעיסה מחודשת של חומרים שב-2009 הביאו משהו חדש ומרענן לפופ-רוק הבריטי, ושש שנים מאוחר יותר כבר לא היו מרגשים ממש.

פלורנס אנד דה מאשין - Sky Full of Song

כן, הקול של וולש עדיין חזק וניתן לזיהוי בכל מצב, האובר-פאתוס והבומבסטיות של השירים הם עדיין חוויה שצריך לשמוע בהופעה, וצריך לתת את כל הקרדיט בעולם לפלורנס ולאנשיה על שהביאו צליל כל כך ייחודי לתעשייה שהייתה זקוקה נואשות לקול חדש ומעניין בפופ (האיכותי, כן?). ועכשיו מגיע "שמיים מלאי שיר", בלדה יפה ולא מתחכמת מדי, שמציגה את הצדדים הפחות גרנדיוזיים ויותר קטנים ורגישים בקול ובהגשה של הזמרת המיוחדת הזו. לא שהיא צריכה לנטוש את הצליל והסגנון שעשו אותה והביאו לה תהילה, הכרה והערכה. אבל כמעט עשור לאחר פריצתה הגיע הזמן לראות אילו יכולות נוספות יש למי שנחשבת לאחת מכוכבות הפופ הבולטות של העשור השני למילניום הנוכחי. תוסיפו לזה את הביצוע הנהדר שלה ל-Tiny Dancer מתוך Revamp: The Songs Of Elton John & Bernie Taupin, אלבום הקאברים לאלטון ג'ון - וניכר שפלורנס בוחנת צדדים חדשים באישיות המוזיקלית שלה.

אלטון ג'וש 

ואגב אותו אלבום קאברים נהדר (שהוא למעשה אלבום כפול, והחצי השני שלו הוא גרסאות קאנטרי לשיריהם של ג'ון וטופין). לצד ביצוע כיפי של פינק ולוג'יק ל-Bennie and the Jets ופרשנות יותר מראויה של הקילרז ל-Mona Lisas and Mad Hatters (ברשותכם, נתעלם מהגרסה המחרידה ל-Don't Go Breaking my Heart של קיו טיפ. ברצינות, למה לחרב שיר יפה?), את אוסף הביצועים המעניינים הזה חותם קאבר שרץ כבר כמה זמן ביוטיוב בביצועי הופעה וכעת מקבל מהדורה רשמית.

קווינז אוף דה סטון אייג', יקירי המדור, הם לא בדיוק השם הראשון שעולה לראש כשחושבים על להקות שיעשו קאבר לכוכבי פופ - איקוניים ככל שיהיו. אבל לג'וש הומי יש גם צד רגיש ומתועד היטב (כלומר כשהוא לא עסוק בלבעוט בצלמות במהלך הופעה, בהשפעת השד יודע מה), והוא בהחלט בא לידי ביטוי בביצוע המקסים שלפניכם ל-Goodbye Yellow Brick Road. כן, באלבום האחרון שלהם חברו הומי ושות' למארק רונסון, כך שהחיבור QOTSA-פופ רחבות כבר לא כל כך מופרך. ועדיין מפתיע לשמוע את הומי מבצע ברגישות ובעדינות קלאסיקה מסוג זה ולא מאבד לרגע מהפאסון הסטונר-מטאלי שהוא מטפח עם הלהקה שלו כבר 20 שנה). יופי של דבר. 

מלחמת התשה

ג'ק ווייט לא עשה הרבה טעויות בקריירה שלו. המעבר התמידי שלו מלהקות והרכבים שונים, שת"פים לא שגרתיים (כמו החיבור הנהדר שלו לביונסה באלבום הלימונדה האחרון שלה) ועבודות סולו תמיד עבר חלק, והוא הקפיד לשמר את מעמדו כאחד מענקי הרוק האחרונים. באמת, תבדקו. העשור וחצי האחרונים הולידו בעיקר אותו ואת אלכס טרנר כשמות הגדולים האחרונים שעוד סוחבים את הז'אנר החבוט והמדוכא הזה. אבל לכל אחד מותר ליפול פעם אחת, וניכר כי הנפילה המשמעותית הראשונה של ווייט באה בדמות Boarding House Reach, אלבום הסולו החדש שלו. לא נעים להגיד, שכן כותב שורות אלה באמת לא נהנה להכפיש את גיבוריו, אבל אין דרך לתאר את אסופת השירים הזו, עטופת תמונת הקאבר המכוערת, כשלושת רבעי שעה מבולגנת, לא קוהרנטית, לא אחידה ברמתה ובעיקר מתישה. מאוד מתישה.

ג'ק ווייט בסאטרדיי נייט לייב - Over and Over and Over 

מישמש הסגנונות המייאש הזה נשמע ומרגיש כמו הצליל שעושה מוזיקאי שמחפש לחדש את עצמו בכוח, לאמץ צליל וסגנונות חדשים (דבר מבורך כשלעצמו, כן?), ובמקום זאת רק מעצבן את מאזיניו עם קטעי קישור מיותרים וגודש סגנוני שמקשה על גיבוש אמירה הגיונית. בקיצור, אל תיתנו לנתוני המכירות או לכניסה למקום הראשון במצעד ה-200 של בילבורד להרשים אתכם - שכן אלה לגמרי מבוססים על הישגי העבר. בסופו של דבר זהו אחד האלבומים המעצבנים בקריירה של אחד מגיבורי הגיטרה האחרונים שעוד נותרו לנו. אבל גם באוסף השירים האיומים הזה מסתתרות כמה פנינים. אחת מהן היא הרצועה Over and Over and Over שבה נשמע ווייט, ובכן, כמו ג'ק ווייט. אפשר להבין את הבחירה בשיר הזה לאירוח של ווייט בסוף השבוע שעבר בתוכנית סאטרדיי נייט לייב, שכללה גם השתתפות שלו במערכון וגילוי נדיר של הומור מצד מי שלעיתים נחשד כלוקח עצמו ברצינות רבה מדי.