ביקורת סרט - "יום נפלא": הכי קרוב ל"נהג מונית"

גבר מציל ילדה שגופה הפך להפקר. הדימוי הבסיסי הזה הניע לא מעט עלילות סרטים שהכילו, במיטבם, כמה מפרופילים הפסיכולוגיים המרתקים של הקולנוע. אית'ן אדוארדס, גיבור המערבון הקלאסי "המחפשים" (ג'ון פורד, 1956), מפתח אובססיה למציאת האחיינית שלו שנחטפה על ידי אינדיאנים שרצחו את משפחתה. עד הרגע האחרון איננו יודעים האם שנות החיפוש יסיימו בהצלה או ברצח הילדה שטומאה על ידי חוטפיה. ב"נהג מונית" (מרטין סקורסזה, 1976) טראוויס ביקל, חייל משוחרר שסובל מנדודי שינה, נוסע יום ולילה ברחובות ניו יורק המוצפים ב"זוהמה אנושית". הוא צולל לתוך פנטזיית גבורה אפלה שבאחריתה חילוץ ברוטאלי ושטוף דם של ילדה-זונה. בצד השני של הספקטרום ישנה אפשרות ליצור בידור שטחי (גם אם אפקטיבי) בסגנון "חטופה" (2008). סרט שבו חטיפת הבת לקראת מכירתה לערבים עשירים מהווה מניע לסדרת פצפוצי עצמות של חוטפים וסרסורים ממוצא אתני מגוון.

"יום נפלא" (You Were Never Really Here) רחוק מאוד מלהיות בידור מלהיב בניחוח גזעני כמו "חטופה". הוא קרוב יותר לפרופיל הפסיכולוגי האפל של "נהג מונית" בנכונותו לצלול לעומק נפשו המעונה של הגיבור. זהו עיבוד לסיפור קצר של ג'ונתן איימס מ-2013. עלילתו יכלה להיות מעובדת למתכונת ליניארית עם סיפוקים בסיסיים של דמות מונעת מטרה הפועלת בעולם צללים מוסרי. הבימאית המוכשרת להפליא לין רמזי ("מוכרחים לדבר על קווין") מתמקדת בשברי התודעה המיוסרת של הגיבור. אלמנט הקונספירציה הפוליטית נוכח בעלילה אך הוא לא יותר מהד עמום לחוסר היכולת להשתחרר מהבלחות טראומטיות מהעבר.

עוד ביקורת במדור הקולנוע של ynet:

יום נפלא

משפחה

הנוקמים: מלחמת האינסוף

מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים

אנו פוגשים את ג'ו (חואקין פיניקס) לאחר סיומה של משימה. שברים של דימויים במלון זול בסינסינטי. הבזק מראה פנים של ילד. אדם מבוגר ספק חונק עצמו ספק נחנק כשראשו בתוך שקית ניילון. קול של ילדה סופרת. תמונה נשרפת של פני ילדה. ניגוב קצה מגואל בדם של פטיש. שרשרת זהב שמונחת על מיטה ועליה השם "סנדי". זהו רק חלק משלל האלמנטים הקוליים והדימויים שאיתם נפתח הסרט. הם מתיכים עבר והווה, מציאות ודמיון, טראומות אישיות ומשימה נוספת שאותה מבצע ג'ו. רמזי מבהירה מהדקות הראשונות שה"משימה" וה"המסע" שיהיו בסרט יתקיימו באופן מהותי בסבך תודעת הגיבור. גישה זו מקצינה את הנטייה הסובייקטיבית ב"נהג מונית", כך שבאותה מידה העלילה של "יום נפלא" יכלה להתרחש כולה בתודעת הגיבור.

מתוך "יום נפלא"

לא כל הסרט דחוס כמו הפתיחה, אך ההצהרה הפותחת משקפת את מה שיבוא בהמשך. ג'ו הוא אדם רדוף. דימויים מילדותו כוללים הבזקים של דברים רעים שקרו ומהם הוא לא מסוגל להשתחרר. בנוסף יש הבזקים טראומטיים משירות בצבא במזרח התיכון, ואולי גם מעבודה מאוחרת יותר בשירות ממסד הביטחון האמריקאי. עבודתו כמי שמתמחה בחילוץ ילדות שנחטפו ואולצו לעסוק בזנות היא אולי סוג של ניסיון הצלה מטראומות אלו או צורך בלתי נמנע לחיות אותן חדש.

הוא חי עם אמו הקשישה והמעורפלת למחצה (ג'ודית רוברטס) בבית בקווינס. צידו הרך של ג'ו  ניכר באופן בו הוא מטפל בה. ברפרנס "גס" עבור חובבי קולנוע, האמא צופה ב"פסיכו" של היצ'קוק. האנשים האחרים בחייו הם אנשי הקשר בקבלת המשימות. בהתאם לאופי הקיצוני של חיים אלו ג'ו ממעט בדיבור, נטול קשרים חברתיים או אישיים, ונדמה כי הוא נמשך אל אפשרות המוות.

בקו העלילתי המעורפל והמשתהה הוא לוקח על עצמו את ניסיון האיתור והחילוץ של נינה (יקטרינה סמסונוב) נערה צעירה, בת של סנטור ניו יורקי, שנחטפה והועברה לבית בושת לפדופילים במנהטן. ביצוע המשימה יתגלה כמסובך מהמשוער. יש כאן אלמנט קונספירטיבי הקשור לאנשים החזקים הנמצאים מאחורי רשת זו, ולגישה שיש להם לרשויות החוק האמריקאיות. אל הערפל התודעתי חוברת מורכבות עלילתית "חיצונית" – והחיבור בין השניים מעלה את שאלת היכולת של הגיבור לערער, ולו במעט, את המעגלים הטראומטיים שבהם הוא לכוד.

ל"יום נפלא" יש עלילה, אך ההיגיון הרצוץ שלה הוא של תודעה. בסוג סרטים המונע על ידי מטרה ברורה, מהלך עלילתי בדרך להשגתה, ונקודת סיום חד משמעית, הדגש על התודעה מערער כל אחד ממרכיבים אלו. הצלחתו של הסרט תלויה ביכולת לבצע את המהלך התודעתי הזה באופן מעניין. יכולתה יוצאת הדופן של רמזי ליצור חיבורים בין קול ותמונה, לקחת את אירועי "המציאות" ולהעביר אותם דרך פילטר אירוני, לעצב חושית וחווייתית את התחושות במקום לספר את המתרחש – כל אלו נזקקים לשיתוף פעולה משמעותי עם שאר אנשי הצוות המרכזיים. העורך ג'ו ביני – שעובד באופן קבוע עם הבימאי וורנר הרצוג, הצלם רוברט טאונאנד, ובעיקר המלחין ג'וני גרינווד (הגיטריסט של רדיוהד) שעושה כאן עבודה המשתווה לשיתופי הפעולה שלו עם פול תומס אנדרסון ("זה ייגמר בדם").

ישנם דברים שפחות אהבתי במה שרמזי מציגה. אלמנט של חזרה על דימויים מסוימים שנדמה כי יש לו אפקט של "חוק התפוקה השולית הפוחתת". נראה שכוונתה של רמזי לא הייתה ליצור פאזל תודעתי שבהכרח צריך לנוע לעבר סוג של פתרון (במודל "הבלש המזמר" של דניס פוטר), ובכל זאת יש כאן אלמנט שנתקע ויוצר תחושה כי הסרט לא מתלכד לשלם משמעותי כפי שהוא יכול היה להיות. מעבר להסתייגות זו "יום נפלא" הוא סרט עוכר שלווה, מאתגר ויוצא דופן. לא בכדי הוא זכה בשנה שעברה בפרסי המשחק והתסריט בפסטיבל קאן.