ביקורת סרט - "מנשה": כבר לא עושים סרטים כאלה, וחבל

שלימזל ושלומיאל הם שני המונחים היידיים שבאמצעותם ניתן לאפיין את דמותו של מנשה, גיבור הסרט הקרוי על שמו. אבל מי שמצפה לקומדיה רעשנית העוקבת אחר התנהלותו המגושמת בעולם של אחד, מנשה – צפוי להתאכזב. מצד שני, זהו אחד הסרטים הכי מפתיעים שיצאו לאקרנים בזמן האחרון: דרמה טובת לב המתרחשת כולה בקרב הקהילה החסידית בברוקלין, דוברת ברובה המכריע יידיש, מבוססת בחלקה על סיפורו האמיתי של הלא-שחקן בתפקיד הראשי, ושמרבית המשתתפים בה הם חרדים.

הבמאי, ג'ושוע ז. וויינסטין, שמאחוריו סדרה של סרטים דוקומנטריים (זהו סרטו העלילתי הראשון), החל לעבוד על הסרט עוד לפני שידע על מה הוא יהיה. בריאיון ל"לוס-אנג'לס טיימס" הוא מספר שהחל פשוט לשוטט בשכונת Borough Park בברוקלין. שם הוא גם פגש במנשה לוסטיג, חסיד בן 38 שעורר מחלוקת בקרב הקהילה אחרי שהעלה סרטונים קומיים ביוטיוב. סיפורו עורר בו עניין מיוחד: הוא נישא לאישה-חסידית מלונדון אליה עקר, ושב לניו-יורק עם בנם בן הארבע אחרי פטירתה. אז גם ביקש בן משפחה לקחת חסות על הילד.

לעוד ביקורות קולנוע:

סולו: סיפור מלחמת הכוכבים

מועדון הספר הטוב

הרוכב

עושות סדר   

על בסיס הסיפור הזה בנה וויינסטין את הסרט "מנשה" (Menashe), שבו מגלם לוסטיג דמות הקרובה לעצמו. אלמן המתפרנס מעבודה במרכול שכונתי, שגיסו נטל חסות על בנו היחיד, בהוראת הרב, מאחר שאינו יכול לגדול במחיצת הורה-בודד, ועוד כזה הנתפס כחסר אחריות. כאשר ימצא לו מנשה אישה חדשה - דבר שהוא לא ממש מנסה לעשות - יוכל לקבל אליו חזרה את בנו.

הסרט מתאר את מנשה כמי שכל מה שיכול לקרות לו, אכן קורה. הוא לא מצליח לשלם את שכר הדירה, מתעמת עם הממונים עליו במרכול בגלל חסה, מתעקש לקיים בדירתו הצנועה את הארוחה המסורתית לזכר אשתו וכמעט שורף אותה, והאפרוח שהוא נותן כמתנה לבנו – נו, אתם רק יכולים לנחש מה עולה בגורלו. חייו כמדומה נעים מחוסר מזל למשבר – ומה שיפה כל כך בסרט זו העובדה שלרגע איננו מתנשאים עליו, ודמותו טובת הלב (הוא באמת משתדל) אינה נהפכת לקריקטורה נוסח קוני-למל בניו-יורק.

על השטיח האדום: כוכב חרדי בסרט דובר יידיש

מנשה מוצג כדמות יוצאת דופן בחברה הסגורה שבה הוא חי. נדמה כאילו הוא מנסה לשמור על אינדיבידואליות ועצמאות (בשוט הפתיחה הוא מתבלט בקרב העוברים ושבים ברחוב כאשר הוא מתהלך ללא כובע וקפוטה), ומסרב לעשות את מה שמצופה ממנו. לשאת אישה חדשה, למשל. כל חפצו הוא לקיים אותו ואת בנו (ראובן ניבורסקי) במסגרת קהילה נוקשה ושיפוטית התובעת ממנו להיענות לחוקיה הפטריארכליים הבלתי מתפשרים. על פי רוב, זה היה סיפורה של אישה צעירה המסרבת לחיות על פי הכללים (ע"ע "אשת חיל מי ימצא" מ-1998). כאן זהו סיפורו של גבר כזה.

"מנשה" מצליח במקום שבו סרטים רבים דוגמתו נכשלים. הוא מציג אינדיבידואל ככזה – לא כמייצג של "בעיה" חברתית או כל סוגיה אחרת. זהו סרט שעוקב אחר דמות, מתבונן בה ולומד אותה, תוך שהוא מקפיד לשמור על המרחק הנכון בין התערבות אמוציונלית מופרזת וריחוק אקזוטי. כמו "הרוכב" המומלץ שמוצג כאן בימים אלה, גם סרטו של וויינסטין נע על קו התפר שבין תיעוד ובדיון – הן בכל הקשור לנוכחותו בתוכו של לוסטיג, והן במה שנוגע לדינמיקה שבינו ובין סביבתו.

מנשה אינו איש מוזר או עוף חריג בקהילתו. אך בדרכו הצנועה והעיקשת הוא מאתגר אותה (ואותנו), והיא, הקהילה, בתורה, מנסה לעזור לו. שוט הסיום, מבלי לחשוף, הוא היפוך מראה של השוט הפותח, רק שימו לב הפעם ללבושו של מנשה ולכיוון תנועתו. בזה בדיוק חינו הרב של הסרט: ביכולתו לרמז על שינוי אפשרי מבלי לגלוש לעבר הטפה דידקטית. לכו לראות אותו. סרטים מיניאטוריים כ"מנשה" עלולים להיעלם, וחבל.