שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אחרי 22 מכרזים שלא קיבלתי - יצאתי למלחמה
    אני אקדמאית עם ניסיון ורזומה אבל כל הניסיונות שלי בנציבות שירות המדינה נדחו. שוב ושוב עברתי את יום הסיוט של מכוני האבחון כדי שבסוף ילדה בת 20 תקבע שאני – אני! - לא מתאימה כי אני אגוצנטרית. ושוב התפקיד הולך למקורב, ושוב מפח נפש, ושוב מכה לאגו. והכול בגלל תעשיית בלוף שמעורב בה הרבה כסף. אבל חכו חכו, המאבק שלי רק התחיל

     

    ציפורה חלפון (צילום: אלבום פרטי)
    ציפורה חלפון(צילום: אלבום פרטי)

    ראיתי את המודעה בעיתון על מכרז ציבורי מטעם נציבות שירות המדינה: דרוש/ה מנהיג/ה חינוכי/ת לניהול כפר נוער. הלב החסיר פעימה. אמרתי לעצמי שזה בדיוק מתאים לי, למידותיי, לכישוריי, להשכלתי, למה שראיתי בחלומי, למה שאני שואפת ולמה שיהווה בשבילי קרש קפיצה להמשך החיים. ישבתי עם עצמי וחשבתי איך אני מתכוננת באופן הטוב ביותר כדי שהתפקיד יהיה שלי. ניגשתי למחשב, נברתי בחומרים רלוונטיים, שיננתי את מה שחשוב לקראת הראיון והמחזתי את השאלות שישאלו כדי להיות בקיאה במה שהתפקיד דורש.

     

     

    לקראת הראיון נשלחתי – לא בפעם הראשונה וגם לא ה-20 במסגרת הרומן הארוך והעגום שלי בניסיון להגיע למשרה ציבורית – למכון אבחון. שני עשורים בעיתונות ובהובלת מאבקים חברתיים לא עזרו. בכל אחד מעשרות הניסיונות הללו לא התקבלתי. והאמינו לי, אין חכמה כבעלת ביזיון. תשמעו סיפור על תעשיית המכרזים והמלחמה שלי בה.

     

    מכוני הבלוף

    בואו נקרא למכוני האבחון בשמם האמיתי: מכוני הכסף. הם אלה שמנהלים את תעשיית המכרזים הזאת. את מגיעה ליום שלם, על חשבונך, אפילו כוס מים או כיבוד קל אין בנמצא וגם אין זמן הפסקה של ממש לקנות משהו. מקסימום תקבלי 10-5 דקות פנויות. אם היית מוכנה והבאת משהו מהבית, זה יכול להיות מקסימום חטיף כי ארוחה אמיתית לא תספיקי לאכול. בזמן הזה תצטרכי לשתות מהר את המים שלך ולאכול את הבמבה או התפוח ואז לרוץ לשירותים לצחצח שיניים כי נשפטים שם על כל דבר.

     

    בינתיים, במהלך יום של 9-8 שעות תצטרכי להשלים 300 משפטים שחוזרים על עצמם רק כדי לראות שאת אמינה ועקבית. תתנסי בצורת חשיבה לוגית, מבחני אנגלית, עברית ומתמטיקה. תציירי עצים, אנשים וחופי ים ותספרי עליהם סיפורים שאת מחויבת להמציא כאן ועכשיו. תספרי בפרטי פרטים על חייך, על משפחתך ועל מצבך התעסוקתי והבריאותי מבלי שאת יודעת לאן המידע הולך. ואז, בתרגיל פסיכולוגיה קבוצתית, מול אנשים שאינך מכירה, שוב תציגי עצמך, שוב תספרי הכול - ואז תחולקו לקבוצות ותתחרו אלה נגד אלה. זה כמו פרק פתיחה של מאסטר שף, רק בלי מצלמות, בלי אוכל ועם הרבה פחות סיכוי לנצח.

    אילוסטרציה  (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

    הנה דוגמה לעד כמה לא מקצועיות חוות הדעת של המכונים הללו: לפני כמה שנים, במסגרת ניסיון שלי להתקבל לתפקיד, זומנתי למכון מיון אחד, לא חשוב שמות, ומסיבה מסוימת לא זכיתי במכרז. ניסיון נוסף להתקבל לתפקיד דומה במכרז אחר הניב דרישה להגיע למבדקים במכון מיון אחר. לשאלתי מדוע אני צריכה לבזבז יום עבודה נוסף, שהרי תוצאות המבדקים אמורים להיות זהים, קיבלתי את התשובה הבאה: חוות הדעת שמנפיק כל אחד מהמכונים שונה לחלוטין, אף שהפעילות במבדקים הייתה זהה (דינמיקה קבוצתית, ריאיון, דיבייט בין שני מתמודדים וכדומה).

     

    זה נראה כמו תעשיית בלוף והונאת ציבור. מיליונים מכספי ציבור זורמים מנציבות שירות המדינה למכוני האבחון וכולם שותקים. אנחנו נשלחים למכון, נשפטים על ידי בנות 20 וקצת שמנתחות ציורים שלנו ועל סמך זה הן יחליטו אם נהיה מהנדסים טובים, או אם אנחנו מתאימים לנהל מרפאה או להיות דוברים של גוף כזה או אחר אחרי 20 שנות עבודה בתחום. הנה הימור שלי: סטיב ג'ובס המנוח לא היה עובר אפילו מכרז פשוט למאבטח בנציבות שירות המדינה.

     

    אגב, אם שרדתם את יום האבחון עד סופו אתם פשוט הולכים משם מותשים. ייתכן שלעולם לא תקבלו הודעה רשמית על כך שלא התקבלתם. מי יודע כמה מועמדים ומועמדות מוצלחים ומצליחניות הלכו לאיבוד שם. אבל מה זה משנה, המכון את הכסף שלו עשה.

     

    במקרה, המכרז מתאים למידותיו של פלוני

    אני לא תמימה. אני יודעת שתפירת מכרזים אינה דבר חדש, נדיר או ייחודי לישראל. ובכל זאת, זה מרגיש אחרת כשהמכרז הזה הוא על הפרנסה שלך ועל החלומות שלך.

     

    השתתפתי בעשרות מכרזים של נציבות שירות ולא היה אחד שלא נראה לכאורה תפור. זאת הצגה שכל מהותה התעללות ב(אלה שחושבים שהם) מועמדים. ראיתי עשרות בנות מגיעות להתמודד על משרה של מזכירה, שאוטוטו בלאו הכי תאויש על ידי מקורבת, והמסכנות (אני ביניהן) שורפות בתמימות את הזמן ואת הגרושים שאין להן. הן בטוחות שמישהו מתחשב בכישורים שלהן או במי שהן, אבל כשהן יקבלו את התשובה – השלילית, אלא מה – הן ישבו בבית בתחושה של מפח נפש, של עוד כישלון אישי ועוד חיזוק לדימוי העצמי השלילי.

     

    ניסיון להיבחר לתפקיד בכיר במשרה ציבורית זאת הרפתקה מעניינת. מגיבים למודעה, שולחים קורות חיים וממתינים להמשך. לפעמים מקבלים תשובה, לפעמים לא. לא פעם הנבחרים לתפקיד הם בעלי כישורים פחותים בהרבה משל מתמודדים אחרים. הכרתי כמה כאלה. למעשה, הכישורים הרבה פעמים כלל לא רלוונטיים, ומה שחשוב הוא במי מעוניין מנהל המערכת המפרסמת את המכרז ועם מי הוא מעדיף לעבוד. אם למקורב אליו – זה שעבורו נתפר המכרז – יש שלוש שנות ניסיון, הוא יציין במכרז שדרושות שנתיים. וכך, כשמישהו עם עשר שנות ניסיון מציג מועמדות – אין לזה כל משמעות. אותו הדבר נכון גם לגבי השכלה אקדמית, המלצות מגורמים מקצועיים וכן הלאה.

    אילוסטרציה (קרדיט: Shutterstock) (קרדיט: Shutterstock)
    אילוסטרציה(קרדיט: Shutterstock)

    אני, כמו תמימים אחרים שמתמודדים על תפקידים, רק ניצבת בהצגה שבה השחקנים הראשיים הם נציבות שירות המדינה, המשרד שבו דרוש התפקיד והמועמד שיודע מראש שהתפקיד בכיס שלו. לא פעם ידעתי כבר בהתחלה, עוד לפני שסיימתי את האבחון, מי יקבל את התפקיד. בחלק מהמקרים התרעתי ושלחתי הודעות פרטיות לשר כזה או אחר. את התגובה שלהם אתם יכולים לנחש.

     

    טורים נוספים של ציפורה חלפון:

     

    מפגש של מועמדים עם שירות המדינה הוא אחד המוקדים לבניית אמון ציבורי, וכשהמערך הזה מתפקד ככה נוצר קרע בקשר בין האזרח למגזר הציבורי. זאת חוויה מפוקפקת, מניסיון. עם תואר ראשון ושני, קורסים, הכשרות, פרויקטים, תהיו מצטיינים, לויאליים, תנו את השירות הכי טוב שיש – זה לא משנה. תמיד יצוץ מישהו, מאיפשהו, וידחק אתכם הצדה.

     

    הגדרות התפקיד נזילות. ברצותם תנאי הסף דורשים מיומנות מסוימת, וכשהמועמד שחפצים ביקרו אינו עומד בסטנדרט - מורידים את הרף. כל הקבלות שלכם לא יעזרו. המתמודד מהצד משוכנע שיש התאמת מכרזים, התערבות במינויים, בחישה בקלחת וקשרים של שתיקה. ככה זה עובד.

     

    אז מסתבר שאני אגוצנטרית. אני!

    הגוף המכובד ששלח אותי להיבחן עבור אחד המכרזים שבהם השתתפתי אמר לי שאפשר לקבל משוב על יום האבחון. בפגישת המשוב חשכו עיניי: את כל המגרעות שלי הם הפכו ליתרונות ואת כל היתרונות הפכו למגרעות. אני אדם עם מודעות עצמית וחברתית גבוהה אבל הם רשמו שאני מחוספסת ולא מעניין אותי מה הסביבה חושבת עלי. אני אדם שהנתינה והתרומה לקהילה נמצאות גבוה בסדר העדיפויות שלו אבל המאבחנת כתבה שאני אגוצנטרית שמסתכלת רק על חלקת האלוקים שלי. אני יודעת להסתכל על דברים במאקרו ושונאת להתעסק בקטנות, אבל רשמו שם שאני טובה בפרטים הקטנים. קשקוש.

     

    ביקשתי לצלם את האבחון על מנת ללמוד אותו בבית. סירבו. נאמר לי שזה חומר מסווג (!). זה בערך כמו שרופא לא ייתן למטופל את התיק הרפואי שלו. לא ויתרתי. ניהלתי מלחמה של ארבעה חודשים מול הנציבות, המכון, הבוחן ומבקר המדינה. בסוף הצלחתי להביא למחיקת חוות הדעת השקרית עליי, הדחת הבוחנת והתנצלות.

    חלפון, יו"ר מתנדבי יחד למען החייל ()
    חלפון, יו"ר מתנדבי יחד למען החייל

    אני כבר לא סופרת לכמה מכרזים ניגשתי וכמה מבחנים עברתי. כאמור, יותר מ-22 שמתויקים אצלי, זה בטוח. אני אקדמאית שעשתה דבר או שניים בחיים שלה. הרזומה שלי לא היה מבייש אף מנהל במשק. אין מאבק בדרום שלא תמצאו אותי בראשו. אני חיה, נושמת, ישנה וחולמת אנשים וקהילה. מתנדבת 24/7. זמינה כל שעה ביום. אני אימא לשני חיילים. ואז באה ילדונת בת 20 ומאבחנת אותי כאדם אגואיסטי ואגוצנטרי ש"רואה רק את חלקת האלוהים שלה". אפשר להתפוצץ.

     

    כשהבנתי את השיטה רציתי לוודא שאני לא טועה. בתחילה ניגשתי למכרזי דוברות, אחר כך לתפקידי ניהול, ניגשתי אפילו למכרז לתפקיד מזכירה בכירה, אחר כך זוטרה ולבסוף אפילו ספרנית. דבר לא עזר.

     

    מוציאים את דיבתי רעה

    אחרי אחד המכרזים פניתי למכון האבחון כדי לקבל את תוצאות המבדק. בלי משוב ובלי שטויות, רק רציתי שישלחו לי. שלושה חודשים לקח להם "לשחרר" עבורי את חוות הדעת, רק כדי שאוכל לקרוא מסמך מלא של לשון הרע שכתוב עליי.

     

    הדוחות הללו הם בפירוש דיבה המוצאת על מועמדים לעבודה. המכון כותב את חוות דעתו בלשון עובדתית אף שאת רובה לא יוכל להוכיח במבחן בית המשפט. המועמד זוכה לתיאור מפורט: הרקע, המראה, צבע עור, מוצא, מבטא, גיל ואפילו יופי או היעדרו.

     

    סיוע לאפליה הוא חמור לא פחות מביצוע האפליה עצמה. אי-גילוי חוות הדעת לנבחן עשוי לאפשר למכונים לסחור בה. זאת כל התורה על רגל אחת. בסוף זה ביזנס וכסף באצטלה של סודיות ואתיקה. הגיע הזמן שנמצא דרך להפוך את מה שנראה ומריח כמו תפירת המכרזים לעבירה פלילית, ובשביל זה דרוש חוק. ואפרופו, זה מזכיר לי משהו.

     

    שלחתי מכתבים על נושא המכרזים ל-120 חברי כנסת. שמונה ענו. כמה מהתשובות היו מביכות, אחרות חסרות ערך. יאיר לפיד דווקא השקיע בתשובה אבל בסוף זה לא עזר. מישהו מש"ס כתב לי ש"ככה נהוג". הרבה לוחמים-נגד-השחיתות-ובכאילו אפילו לא טרחו להשיב לי. יכול להיות שנשארתי לבד להילחם בנציבות שירות המדינה?

     

    • ציפורה חלפון היא אקטיביסטית, פעילה חברתית מבאר שבע ויו"ר מתנדבי יחד למען החייל

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים