שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    שטריימל, פאות ואהבת נשים: גם החרדים הגיעו להוליווד

    אומנם כבר לא מציגים אותם כקריקטורות עם אף ארוך ושיער כהה מדובלל, אבל בהוליווד של היום מוצאים פיתרונות יצירתיים כדי לייצג יהודים. מ"כנר על הגג", דרך חסידים ב"ספיידרמן: השיבה הביתה" ועד "שאהבה נפשי" על תשוקת נשים, שגרם לבמאי "להרגיש כמו חייזר" כשביקר בקהילה האורתודוקסית - החרדים מככבים בכל פינה בתעשיית הסרטים האמריקנית

    היהודים שולטים בהוליווד. זה לא עניין של דעה קדומה או גזענות. זו פשוט סטטיסטיקה, לא כזו שיש להתבייש בה. מהבוסים של האולפנים הגדולים, דרך מפיקים ומממנים של שוברי קופות וסרטים עצמאיים, ועד במאים שמנסים לעשות זאת בלוס אנג'לס ובניו יורק. חלקם של היהודים בתעשיית הקולנוע האמריקנית הוא עצום, וגדול משמעותית מחלקם באוכלוסייה. אפילו בין השחקנים וגם הסוכנים שלהם. כל כך הרבה יהודים. מאסה קריטית שהשפעתה לאורך השנים עצומה. אין פה סיבה לתחושת קיפוח, אין מה להתלונן - ככל שמדובר באחורי הקלעים של עסקי הקולנוע בארצות הברית. הבעיה מתחילה במה שקורה מול המצלמה. יהודים הם כאחד האדם, הלבן. בחליפה ועניבה. בואו נודה על האמת: אנחנו עם סגולה, אבל כזה שלא נבדל מן הגויים. הוואספים. מזל שיש חרדים שייצגו אותנו על המסך.

     

    הקולנוע האמריקני, כמו גם החברה הכללית אותה הוא מבקש לשקף, מסוחרר בימים אלה במערבולת של פוליטיקה של זהויות. כל מגזר דורש ייצוג הולם, כל מגדר רוצה שקולו יישמע. הוליווד הלבנה, וזו היהודית שהתערתה בתוכה, שוספה בשנים האחרונות בשלל חיתוכים שונים לפי מפתחות של דת, גזע, צבע ומין. 2016 הייתה שנת האפריקנים-אמריקנים שמחו כנגד טקס האוסקר שנותר ככתם לבן בתולדות האקדמיה. ואילו השנה היא עת הנשים החופשיות, העצמאיות והעומדות על דעתן בצל פרשת הארווי ויינשטיין – שהוא דרך אגב, יהודי בחליפה ועניבה, כמו גם ברט רטנר, דסטין הופמן, ג'פרי טמבור, לואי סי.קיי, בריאן סינגר ואחרים. רק במקרה. התחזית מבשרת כי בקרוב צפוי צונאמי של סרטי טרנסג'נדרים. גם הם ראויים לייצוג משלהם על המסך הגדול והקטן. ומתי יגיע תורם של היהודים? הם תמיד פה, רק שקשה להבחין בהם באופן מופגן. לא סתם בריאיונות עבודה בארצות הברית, בעוד מועמדים מתבקשים לציין את שיוכם על פי מפתח גזעי – אפריקנים, אסיאתים, היספנים וכו' - יהודים פשוט נכללים תחת הגדרה כללית כ"לבנים".

     

    מתוך
    "שאהבה נפשי"

    אף ארוך, שיער כהה מדובלל ועוד סממנים גופניים שכאלה היו שמישים בקריקטורות נבזיות בדר-שטירמר של גרמניה הנאצית, אך אינם באמת משקפים את המראה היהודי. בכל מקרה, הם לא ראויים להוליווד של היום. ועדיין, אלוהים לא נתן בבני ישראל סימנים גופניים ברורים, ואלו שכן קיימים אינם נחשפים אלא אולי בסרטי פורנו, שכן החתך היהודי מזוהה במילה, לא בתמונה. על כן, כשמדובר בסרטים שאמורים לייצג את התרבות היהודית, מתבקשים פתרונות יצירתיים. כך למשל נוצר באופן מאולץ משהו ז'אנר "הסרטים היהודים" (Jewish films), שתחתיו אפשר למצוא דרמות וקומדיות משפחתית שמה שמבדיל אותן מפרויקטים אחרים הוא העובדה שהדמויות מזוהות כיהודיות. אלתור נוסף הוא להשתמש בפרופס שונים כמו חנוכייה על מדף בסלון, או מלבושים ותכשיטים למיניהם עם סמל מגן דוד. משהו שיכול להבדיל בין סת' רוגן ללאונרדו דיקפריו, בין ג'ונה היל לצ'אנינג טייטום. המהדרין ילכו על כל החבילה: שטריימל, פאות, טלית ושאר הפריטים ממיטב האופנה האורתודוכסית.

     

    טופול ב"כנר על הגג"

     

    היידיש מככבת

    לאורך השנים, המושכים בחוטים בהוליווד היו מושכים גם בציציות. כך למשל בעיבוד ההוליוודי למחזמר המצליח "כנר על הגג" שהיה לציון דרך בתרבות האמריקנית בכל מה שנוגע לעיסוק בקהילה היהודית ככלל, והאורתודוכסית בפרט. סרטו של נורמן ג'ואיסון מ-1971, סיפק הצצה לחברה סגורה ומסוגרת כפי שהייתה באוקראינה, וגם היום בג'ואיש ברוקלין. הלהיט בכיכובו של חיים טופול הביא אל המסך פולקלור יהודי גלותי מובהק, מתובל בהומור ומוזיקה, בדומה לטרילוגיה "קונילמל" בכיכובו של מייק בורשטיין שזכתה להצלחה אדירה בישראל. דרמות-קומיות שכאלה הגישו את האברכים לבושי השחורים והמרצינים כבני אנוש – רגישים, תמימים, לא מהעולם הזה. המסתורין האקזוטי סביבם תווך לקהל הרחב באמצעות השירים והבדיחות. כך גם בקומדיה הפרועה "רבי אברהם במערב הפרוע" (The Frisco Kid) בו גילם ג'ין ווילדר רב שהגיע מהשטייטעל בפולין וחוצה את ארצות הברית בדרך לבית הכנסת בסן פרנסיסקו. ההתמודדות המשעשעת שלו עם תלאות העולם החילוני היא המחולל העיקרי בסרטו של רוברט אלדריץ' מ-1979.

     

    צעד אשכנזי עם ג'ין ווילדר ב"רבי אברהם במערב הפרוע"

     

    הדרמה העדינה "מנשה" שיצאה לאחרונה בישראל – כמעט כשנה אחרי עלייתה לאקרנים בארצות הברית, הציגה לקהל האמריקני גימיק – סרט דובר יידיש. העלילה מגוללת את סיפורו של אלמן שלמאזעל קטן בתורה, שמנסה לשכנע את הסובבים אותו כי הוא מסוגל לקחת אחריות על חייו ועל חיי בנו. ההפקה הקטנה בהובלתו של הבמאי ג'וש ווינסטין נתקלה בקשיים לא מעטים במהלך הצילומים בשכונות היהודיות בברוקלין. התושבים שלא רגילים לנוכחות מצלמות, קיבלו את הצוות בחשד וכך גם את השחקן הלא מקצועי מנשה לוסטיג, שלוהק לתפקיד הראשי. באופן טבעי האברכים המקומיים לא צפו בסרט, שכן הבידוד שלהם מן העולם החילוני כולל גם איסור על צפייה בסרטים. אולם "מנשה" זכה להצלחה קופתית גדולה יחסית בזכות היידיש המדוברת בו, אשר משכה אל בתי הקולנוע רבים מבין ותיקי הקהילה היהודית העצומה בניו יורק, זו שאינה נמנית על הזרם האורתודוכסי.

    מתוך

    לצד דרמות וקומדיות שכאלה הנשענות על הסקרנות הטבעית של הקהל בנוגע לעולם הזר והמוזר של הקהילה האורתודוכסית, בולטים גם סרטים המבקשים לספר את סיפורה מנקודת מבט ביקורתית, בדרך כלל נשית – לא משהו שבהכרח היה מתקבל בהבנה בשטח. כך למשל המקרה של "ינטל" (1983), דרמה מוזיקלית המבוססת על ספרו של יצחק בשביס זינגר, אותה עיבדה ברברה סטרייסנד לקולנוע כבמאית, תסריטאית ושחקנית. היא מגלמת את ינטל, נערה משטייטעל בפולין אשר חותרת להשכלה תורנית, ומתחזה לבחור כדי להתקבל לישיבה. היא מתאהבת בבן כיתתה אנשל (מנדי פטנקין) ומשם העניינים מסתבכים – על התפר שבין מתח הומואירוטי לתשוקה הטרוסקסואלית, אשר מרחיקה בסופו של דבר את ינטל מקהילתה.

     

    "ינטל"

     

    נושא דומה מטופל בדרמה "אשת חיל מי ימצא" (1998) של הבמאי בועז יכין, בו מככבת רנה זלווגר כאישה חרדית בשכונת בורו פארק בברוקלין שחומקת מבעלה ומשפחתה בחיפוש אחר משמעות שנובעת מאהבת אדם, לא בהכרח אהבת האל; "פליקס ומאירה" (2014) של הבמאי הקנדי מקסים ג'ירו מגוללת סיפור אהבה אסור המתרחש במונטריאול בין מאירה החרדית (בגילומה של הדס ירון הישראלית) לגוי, אשר מושך אותה הרחק מהסביבה המגוננת והמגבילה כל כך בה גדלה. מבחינה זו, החברה האורתודוכסית משמשת כמרחב מסתורי, בדלני, ארכאי ומסקרן ממש כמו קבוצות מסוגרות אחרות בתוך החברה המודרנית האמריקנית, כדוגמת האמיש – אותה קהילה נוצרית אדוקה מפנסילבניה בה מתחוללת עלילת דרמת המתח "עד" (1985) בכיכובם של הריסון פורד וקלי מגיליס, המגלמים בלש ציני ובת אמיש שהחיבה האינטימית שהם חולקים קורעת אותם מהסובבים ואחד מהשנייה.

     

    אשת חיל מי ימצא

     

    חייזרים בעולמנו

    אל הסרטים הללו הצטרפה השנה הדרמה הפרובוקטיבית "שאהבה נפשי" – עיבוד לספר "מרדנות" של נעמי אלדרמן הבריטית. כמו סטרייסנד בזמנו, רייצ'ל ווייז הובילה את הפרויקט כמפיקה וכשחקנית ראשית המגלמת אישה חוזרת בשאלה ששבה לבית אביה בלונדון כדי להתייצב בהלווייתו, ובאותה ההזדמנות מחדשת רומן מלא תשוקה עם אהבת נעוריה, שנישאה לרב מקומי. 

     

    סבסטיאן לליו הצ'יליאני שגויס כבמאי התראיין ל-ynet וסיפר על החוויה של צילומים בתוך הסביבה המסתורית והמיסטית של הקהילה האורתודוכסית, אליה חדר כמו "חייזר" על פי הגדרתו. "זה עולם מאוד סודי", הוא אמר, "זו הייתה הזמנה לצלם על כוכב אחר, בו המקומיים עובדים אל, בו הם מתלבשים בדרך מאוד מסוימת, בו שולטים חוקים אחרים - מוסריים והתנהגותיים. זה כמעט כמו לצלם מדע בדיוני. מנקודת מבט של קולנוען זה היה עולם מרתק לבקר בו".

     

    מתוך
    "שאהבה נפשי". הבמאי הרגיש כמו חייזר

    התפיסה הארכיטיפית של החרדי כחייזר בעולמנו מזמנת באופן טבעי גם לא מעט סרטי ז'אנר, ובו תלמידים חכמים הופכים לסופרהירוז, גנגסטרים ואפילו זומבים. כך למשל בסרט הקצר Night of The Living Jews של אוליבר נובל, שמבקש ללגלג על עלילות הדם האנטישמיות של פעם במהתלת האימה המשעשעת בה תחיית המתים היא בעצם מתקפת זומבים המתחוללת בערב פסח בעיירת נופש. משפחה של נוצרים מוצאת עצמה נצורה בביתה, ממש כמו בזוועתון הקלאסי "ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו מ-1968 שביקש להגיב לתחושת הפרנויה של האמריקנים בזמנו, ושנאת הזרים שהגיעה איתה. "למרות שהכוונה שלי לא הייתה לפגוע באף אחד, הבנתי מראש שזה עלול לקרות. אני חושב שיש אנשים שלהיעלב זה התחביב שלהם. רוב היהודים - חילונים ודתיים, ראו את הסרט ברוח ההומוריסטית והבינו את הבדיחה. אבל ברור שקיים הפלג הזה שחי על מנת להיעלב ומוצא מסרים אנטישמיים סודיים אפילו בכותרות שעל קופסת דגני הבוקר שלהם", אמר נובל בריאיון ל-ynet ב-2012.

     

    Night of The Living Jews

     

    דרמת הפשע "הולי רולרס" (2010) של קווין אש קצת יותר מחוברת למציאות ואף מבוססת על סיפור אמיתי, על אברך בשם סם גולד (ג'סי אייזנברג) שהופך לבלדר סמים. מול הנוירוזה היהודית המפורסמת, הציב ג'ונתן קסלמן את "הפטיש העברי" (2003), קומדיית אקשן מטורללת במרכזה גיבור שהוא התגלמות יהדות השרירים. חזק, קשוח, מאמין בבורא עולם, בהתעלות הנפש וגם באלימות פיזית. כשצאצא פוחז של סנטה קלאוס מאיים על יהודי העולם, הוא יוצא להחטיף לו. הנימה של הג'ואישפלויטיישן (המתכתבת עם סרטי הבלאקספלויטיישן של שנות ה-70) צצה גם במלוא ציניותה בקטע "קליאופטרה שוורץ" מהקומדיה המטורפת "סרט מטוגן" (1979) של ג'ון לנדיס בו אישה שחורה ומחוספסת מהזן של פאם גריר חולקת זוגיות מתבוללת עם חסיד בניו יורק האלימה של שנות ה-70. בעוד היא מפתה גברים נבזיים, חובטת בהם ויורה לכל עבר, בעלה לומד תלמוד ומתפלל.

     

    Cleopatra Schwartz

     

    בפסטיבל טרייבקה האחרון הוקרנה הדרמה הקומית המקברית To Dust של הבמאי הצעיר שון סניידר, ובמרכזה חסיד (גזה רוהריג המוכר מ"הבן של שאול") שהתאלמן ונשאב לתוך הזייה אפלולית בניסיון נואש להתמודד עם המוות. הרבי לא מספק לו תשובות, אז הוא פונה למדע וחובר למורה למדעים (מתיו ברודריק) ואיתו יוצא למסע של חיפוש עצמי מעל ומתחת לאדמה בעקבות החידלון הרוחני והגופני. "יש גל הולך וגדל של סרטים שחוקרים את העולם הנסתר של החסידות, בדרך כלל מנקודת מבט ביקורתית, ולעתים מתוך הזדהות, ולרוב באופן ריאליסטי", אומר סניידר ל-ynet.

     

    to dust ()
    to dust

     

    "בסרט שלי ניסינו להוסיף גוון נוסף, כזה שתורם לשיח באמצעות הומור, צנעה וסיפור המשמש כמשל. הטון הוא ביזארי, אבל כזה שיש לו על מה להישען – הפולקלור היהודי בעצמו מציע אגדות מלאות בשנינות ותופעות על-טבעיות. יותר מנהירה אחר חיי השטעטל, To Dust מציב זכוכית מגדלת על העולם החסידי העכשווי והקירבה המסוכנת שלו לחילוניות. אבל לא רציתי לספר סיפור על מישהו שעוזב, ולא הרגשתי שיש לי הזכות לעשות כן. בדרך כלל המבנה העלילתי של סרטים שכאלה נוטה לספר על אדם שעוזב ובכך מתגבר על מערכת האמונה הארכאית שכופה עצמה. בסרט שלי, למרות חילול השם שבה, הגיבור יוצא לחיפוש משמעות כדי לשמר את האמונה והקהילה שלו".

     

    To Dust

     

    אמונה, חיפוש אישי, הומור עצמי – לפעמים הופעה של חרדים בסרטים אמריקנים נועדה רק כדי לשלב אותנו היהודים בחינגת הייצוגים שהוליווד חווה בימים אלה. כשכל שובר קופות מגלקסיה רחוקה רחוקה, גותהאם, ווקאנדה או אי האמזונות תמיסקרה מחייב דמויות מכל מגזר להזדהות איתו, רק מתבקש שגם היהודים בקהל ירגישו חלק מהסיפור. על כן למשל, הקפידו יוצרי "ספיידרמן: השיבה הביתה" שיצא אשתקד, לשלב אברכים בבית ספרו של פיטר פארקר הצעיר בקווינס. יש שם תלמידים אסיאתים, שחורים, הודים וערבים, ועל כן מן הסתם אפשר לראות ברקע גם כמה כאלה שתורתם אמנותם. "כתושב ניו יורק, אני יודע שחסידים הם חלק מהאנשים שאתה פוגש בעיר בכל יום, והכותבים רק רצו להישאר נאמנים למציאות", אומר כריסטופר פורד הנמנה על צוות התסריטאים של להיט גיבורי העל שביים ג'ון ווטס.

     

    אברכים, צ'ירלידרס ופיטר פארקר – חברים לכיתה ב"ספיידרמן: השיבה הביתה"

     

    הגדילו לעשות ג'ונתן מילוט וקרי מורניון, במאי מותחן האקשן העתידני "בושוויק" מבית נטפליקס, אשר מתאר ניסיון הפיכה של מליציה שהופיעה פתאום בשכונת בושוויק בברוקלין. השרירן דייב באטיסטה ובריטני שואו מובילים את העלילה כשני תושבים מקומיים המנסים לשרוד את מתקפת הפתע, כמו אחרים רבים המתרוצצים בחוצות העיר ומנסים להחזיר מלחמה – ביניהם גם חסידים שצצים ברקע כשהם אוחזים במקלעים וניצבים כתף אל כתף עם שכניהם האפריקנים-אמריקנים, היספנים והיפסטרים.

     

    1:18 – גם החסידים נושאים בנטל

     

    "תמכתי בהכללת החסידים ביחד עם שאר הקבוצות האתניות בסרט, בגלל שניסינו לייצג את כל הקהילות והתרבויות השונות שחיות בדו-קיום באמריקה, ניו יורק ובמיוחד בבושוויק. לא התכוונו להתייחס לכל קבוצה בנפרד – רק להראות שכל מי שחיים בקהילה, לא משנה עד כמה שגרת חייהם שונה, יתאחדו נגד האיום המשותף שניזון מגזענות ואי סובלנות", אומר ל-ynet גרהאם רזניק שכתב את התסריט ביחד עם ניק דמיצ'י. צפייה בסצנות הלחימה המופרכות הללו מעלות חיוך, וגם פנטזיה על גיוסם של חרדים לצה"ל. בבושוויק הבדיונית הם לוחמים בחירוף נפש ברחובות ביחד עם השכנים הגויים, בישראל של המציאות זה כנראה לא יכול לקרות.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים