שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "שאהבה נפשי": השחקניות הגרועות ביותר בקולנוע
    סרטו של סבסטיאן לליו מציג סיפור על אהבה בין נשים בחברה החרדית באמצעות שתי דמויות שטחיות, ומוותר על דיון מעמיק על אמונה. הכוכבות רייצ'ל ווייז ורייצ'ל מקאדמס לא מושיעות אותו - אלא בעיקר מתחרות ביניהן על תואר השחקנית המחפירה


      

    והנה היא שוב, אותה נוכחות זרה שחודרת אל תוככי חברה סגורה, וגורמת לכל ההדחקות להתפוגג. הפעם מדובר באישה השבה הביתה, אל חיק הסביבה השמרנית והאדוקה שגדלה בה, ואל האישה שאהבה ואשר נותרה מאחור – זו שמעולם לא השכילה לממש את החירויות הגלומות בזכות הבחירה החופשית.

     

    אכן, למה כבר נותר לצפות מסרט ששמו במקור הוא "אי-ציות" ושנחתם בנאום חוצב להבות (ואף מפתיע, בהינתן זהות הדובר) המצדדת באותה "בחירה חופשית". בין ההיא שחוזרת הביתה ובין ההטפה הקיצונית מתנהל לו סרטו החדש של זוכה האוסקר הטרי, סבסטיאן לליו הצ'יליאני, "שאהבה נפשי" ("Disobedience"). סרט שסיפורו מתנהל דווקא בלונדון, בקרב הקהילה החרדית שבה.

     

    וככה זה הולך: רב גדול הולך לעולמו, ואל ה"שבעה" מגיעה בתו שנטשה את העולם החרדי ואת בית אביה לפני שנים רבות. הבת, רונית (רייצ'ל ווייז), עתה צלמת מצליחה בניו-יורק, פוגשת עם שובה הביתה את תלמידו העילוי של אביה (אלסנדרו ניבולה), אותו לא ראתה מאז עזבה, ואת מי שנהפכה בינתיים לאשתו, אסתי (רייצ'ל מקאדמס). לא עובר זמן רב עד שמתברר לנו שאסתי זו היא למעשה מאהבתה-לשעבר, וגם – שהתשוקה בין השתיים מעולם לא כבתה.

     

    ביקורות קולנוע נוספות:

    מלון ארטמיס

    המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה

    עולם היורה: נפילת הממלכה

     

    עתה שבה ועולה האש מחדש, ובחשאי, ומסכנת בעיקר את מעמדו הנכבד של הבעל בקרב הקהילה שרואה בו ממשיך דרכו הטבעי של הרב המנוח. אסתי עצמה, מורה בבית ספר חרדי לבנות, נמצאת בדילמה בין תשוקתה המתפרצת ובין החובה להסתירה. הבעל, הצד השלישי בסיפור, חווה אף הוא מצוקה בהיוודע לו מהות הקשר שמתפתח בין רונית ואשתו – והסרט מבהיר כי הוא יודע על מערכת היחסים שהתקיימה בעבר בין השתיים.

     

    מתוך
    קדמה מול ציות. מתוך "שאהבה נפשי"
     

    אין זה הסרט הראשון שעוסק באהבה חד-מינית בחברה החרדית. "את שאהבה נפשי", סרטה התיעודי של אילאיל אלכסנדר מ-2004, מביא את סיפוריהן של שלוש נשים חרדיות-לסביות המתגוררות בירושלים ואת קשיי התמודדותן עם קהילתן והלכות התורה. "הסודות" (2007) של אבי נשר (שעובד לאחרונה להצגה בתיאטרון "בית לסין") עוסק אף הוא, ברובד מרכזי שלו, במשיכה בין שתי נערות במדרשה לבנות בצפת.

     

    שלושת הסרטים מתארים את החברה החרדית מנקודת מבט חיצונית לה, אבל סרטו של לליו – שדן במיניות נשית בשתי עבודותיו הקודמות, "גלוריה" (2013) ו"אישה פנטסטית" שזיכה אותו אשתקד באוסקר – מביא עמו רוח תוקפנית המיוצגת בדמותה הסוערת של רונית. היא זו שבבחירתה להתנתק מאביה ומקהילתה, הגשימה למעשה את עצמה – בעוד מאהבתה, אסתי, נותרה מאחור כנועה, חנוקה תחת פאה נוכרית שהיא מחויבת לחבוש, ונשואה לגבר שאינה באמת אוהבת.

     

    מתוך
     

    באחת הסצנות, שמוטב היה לו עורך דומיננטי יותר היה מקצץ בה, רונית מתארחת בארוחת ליל שבת בבית דודה (השחקן הנפלא אלן קורדונר, "טופסי-טרווי"). היא מתעקשת לשוב ולהעלות לדיון את רצונה למכור את בית אביה, אף שדודה מזכיר לה שזה אינו נושא לדבר עליו בשבת (כאילו שכבת רב היא לא אמורה לדעת זאת בעצמה). לליו מקפיד להבליט את גישתה הפרוגרסיבית אל מול שמרנותה של החברה שממנה "גאלה" את עצמה – "האם כך זה 'צריך להיות' או שאין זו אלא מחויבות מוסדית", היא מצהירה בגאון נוכח טענתה של אחת מבנות המשפחה כי עליה להינשא. העריכה, כמובן, מדגישה את מבטיה המעריצים של אסתי הננעצים בה מעברו האחר של השולחן.

     

    קשה גם להיוותר אדישים נוכח סצנת הסקס הבלתי נמנעת בין השתיים. לא משום שמדובר בסצנה מוצלחת במיוחד (היא לא) – אלא משום שהיא נושאת עמה את החותם הבלתי נמנע של "שחרור". לליו כמו מתענג על הסצנה הזו לא מטעמי "אותנטיות" – קשה שלא להיזכר בתמונה דומה מתוך "כחול הוא הצבע החם ביותר" של עבדלטיף קשיש – אלא משום שהיא מייצגת בעבורו את המסר הדידקטי של הסרט. האישה שראתה את האור גואלת במהלכה את חברתה-מאהבתה שנותרה מאחור, תשוקתה מודחקת, ואף מעניקה לה את נשיקת החיים בצורת רוק שהיא מטפטפת אל פיה. ווט-דה-פאק, תרתי משמע.

     

    מתוך
    מתוך "שאהבה נפשי"
     

    "שאהבה נפשי" מבוסס על ספר ביכורים מאת נעמי אלדרמן הבריטית שראה אור ב-2006. לא קראתי את הספר, אבל עיבודו הקולנועי שנעשה בידי לליו ורבקה לנקיביץ' (שהייתה שותפה לכתיבת התסריט של "אידה" זוכה האוסקר) מציע שתי דמויות נשיות שטוחות שכל אחת מהן מייצגת עמדה ביחס לחברה האולטרה-שמרנית: מרד וקדמה מול כניעה וצייתנות. סיפור משנה הנוגע לקשייה של אסתי להרות מקבל כאן תפנית דרמטית שהמילה "סמליות" זוהרת מעליה באורות ניאון, והדרך שבה נפתרת הסיטואציה הסבוכה לוקה בסנטימנטליות ודידקטיות.

     

    אז כן, דמותו של התלמיד החכם אינה מייצגת איזושהי פטריארכליות חשוכה, תודה לאל, אבל גם אף לא אחת משתי הנשים כאן נראית טרודה מדיי בענייני אמונה. כאילו שחיים בחברה החרדית משמעותם היא לא יותר מחבישת פאה בציבור. אגב כך, שתי הרייצ'ליות, ווייז ומקאדמס, מתחרות זו בזו על תואר השחקנית המחפירה ביותר שפעילה היום בקולנוע (הלנה בונהאם קרטר אף היא מועמדת רצינית). "שאהבה נפשי" מעניק ניצחון לווייז. ברכות לזוכה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים