"אנחנו חווים ירידה חדה בהכנסות": המסעדות בעוטף עזה בקו האש

"לפני כשבוע התחוללו שתי שריפות במרחק של פחות מ-100 מטרים מהמסעדה, זה היה בשעה 13:00 והיו במסעדה ארבעה שולחנות עם סועדים. אנשים מיד הזמינו חשבון, עוד לפני שהגיעו המנות העיקריות. היו גם כאלה שהיו מוכנים שנחייב גם על המנות שלא הגיעו, רק כדי לצאת מפה כמה שיותר מהר", מתאר זולי גיונגיושי, הבעלים של מסעדת סינס בצומת גבים.

(צילום: משה פילברג)

מסעדת סינס(צילום: רועי עידן)

"אני ידעתי שהאש לא תגיע למסעדה", ממשיך גיונגיושי, "כי בינה לבין השדה הבוער יש פסי רכבת, אבל הפחד שלי הוא שייפול לנו איזה עפיפון על הגג של המסעדה ואני בכלל לא אבחין בזה עד שיהיה מאוחר מדי".

בתקופה לא פשוטה לכל תחום המסעדנות בארץ, יש כאלה שסובלים יותר: תוסיפו לכל הקשיים האובייקטיביים של המסעדנים גם את הסוגיה הביטחונית, וקיבלתם מצב שהוא כמעט בלתי אפשרי.

אתם מרגישים ירידה דרסטית בעבודה?

"המצב כאן מאוד לא פשוט ויש ירידה משמעותית בעבודה, במיוחד במהלך סופי השבוע, כי זה הזמן שבו מגיעים אלינו אנשים לא מהאזור. יש המון ביטולים שמתורצים ב'המצב אצלכם בעייתי', ומה אני יכול להגיד להם? אני לא יכול לקחת על עצמי אחריות לחיים שלהם. יש גם הרבה שיחות של בירורים כמו 'תגיד, בטוח לבוא?', וגם על זה - מה אני יכול לענות? הגענו למצב של שישה ביטולים בשבת על הבוקר. לפני שבועיים בשיא, כשנפלו 60-50 עפיפוני אש, המסעדה הייתה סגורה במשך יומיים. זה הפסד כלכלי גדול".

"לא, אני מסתכל על זה כעל הזדמנות ליום חופש עם הילדים. במקום להיות במסעדה, כל היום שיחקתי איתם בממ"ד. אין מה לפתוח מסעדה בימים כאלה, כי ברגע שיש הוראה להיצמד לאזור ממוגן אף אחד לא יוצא מהבית".

"אני כאן כבר חמש שנים, ובזמן הזה גדולים ממני ומוכרים ממני בתל אביב כבר הספיקו לסגור כמה מסעדות, ואני עדיין קיים למרות המלחמות והקסאמים. אז עם הגאווה הזו אני הולך לישון כל לילה, והעפיפונים האלה בטוח לא ישברו אותי. בצוק איתן הבאתי מהבית 300 אלף שקל כדי שהמסעדה תמשיך להתקיים, אבל כזה אני. אני לא מתלונן ולא בוכה. במקום זה, כשהמצב קשה אני יוצא ומביא עבודה. בתקופות הקשות הסתובבתי עם אחד הטבחים שלי וחילקנו פליירים, כי אני מאמין שרק אני אחראי על כמות העבודה - אף אחד אחר, ובטח שלא המדינה, לא יעשה את זה בשבילי".

(צילום: ביטחון אשכול)

כיום אתה גר בכפר עזה, אבל בעצם הגעת לכאן מתל אביב. אתה לא חושב לפעמים לקפל הכל ולחזור לעיר הגדולה?

"הגעתי לכפר עזה בתור תל אביבי שמאלני שנהג לשתות את ההפוך שלו בשינקין ולקטר על איכות הסלמון בקרואסון. כיום אני שמאלני הרבה פחות, אבל עדיין לא ימני. המצב האידיאלי יהיה כשנוכל לחזור לאכול חומוס בעזה, כמו שהיו עושים ההורים של אשתי לפני 30 שנה. בינתיים אני יוצא מהבית, מרים את הראש למעלה ורואה בלונים עם מטען דליק, והאמת, זה כבר לא נראה לי כזה חריג. אחד מהם נפל אצלי בחצר לפני שבוע, אז פשוט הכנסתי את הילדים הביתה, הוצאתי צינור מים וכיביתי אותו. אף אחד לא התרגש מזה".

"כן מפחיד, אבל אני לא הולך לשום מקום. כשהעברתי את המסעדה למקום הנוכחי חתמתי על חוזה לתשע שנים".

אבל גיונגיושי לא לבד: גרין פאב שבקיבוץ ניר עם הוא עסק ותיק נוסף בעוטף עזה. ב-14 השנים האחרונות המקם מתפקד כפאב-מסעדה שמאכיל בשעות הערב המוקדמות משפחות עם ילדים, ומאוחר יותר אל תוך הלילה את הבליינים הצעירים ואת הסטודנטים ממכללת ספיר הסמוכה.

גרין פאב, נירעם(צילום: קארין קדוש ומעיין סלע)

"אנחנו תמיד מכינים את עצמנו לקשה ביותר, ליום הזה שבו לא יהיה מאיפה להביא כסף", אומר איתי מבורך, אחד משלושת הבעלים של המקום. "במלחמה הקודמת שילמנו משכורות לצוות בלי להכניס כסף, ושרדנו. כיום כל השדות שמסביב לקיבוץ שרופים והמצב לא אידיאלי, כי כמה עפיפונים כאלה יכולים לבטל ערב שלם בפאב שלנו, אבל אנחנו עדיין מנסים לייצר שגרה".

מגיעים אנשים למסעדה בתקופה הזאת?

"בהחלט. אבל למרות שמה שקורה מוביל לירידה של 30% בהכנסות, ולמרות שלפעמים אתה אומר לעצמך 'למה זה מגיע לנו', אף פעם לא חשבנו על סגירה. אין לנו מקומות ישיבה בחוץ, אז בערב כשהמקום פתוח לא רואים את השדות השרופים, למרות שהריח השרוף עומד באוויר. בתקופות קשות יותר, כשהיו מטחי קסאמים, היו גם רגעי פאניקה במקום ואנשים לא ידעו אם להיכנס מתחת לשולחן או לברוח הביתה. זה אבסורד להגיד את זה, אבל אנחנו די רגילים לזה וכולם פה יודעים מה לעשות במצבים האלה".

"הנגריה", מושב דקל(צילום: לין לוי)

"סופגים מכל הכיוונים ומקווים לטוב. אנחנו בעיקר רגילים כאן שמדי תקופה נוצרת באזור סיטואציה מורכבת וחדשה שצריך להתרגל אליה. הסיטואציה הנוכחית למשל הביאה לאזור סוג חדש של תיירים, כאלה שבאים לכאן כדי לראות את המקומות שנפגעו. מתברר שהמציאות שלנו היא לא רק עצובה אלא גם מעניינת. יש גם מעט שבאים כדי לפרגן ולתמוך, אבל זה לא קורה מספיק".

באזור עוטף עזה, כתוצאה משגרת בילויים דלה יחסית באמצע השבוע ומרחקים לא מבוטלים בין היישובים, לא מעט עסקים מתנהלים "על אש קטנה" במהלך השבוע, ועיקר הפעילות מתרחשת במהלך השישי-שבת.

בימים כאלה, כששוררת השלווה היחסית והשברירית, האזור זוכה לגלים של תיירות פנים ועסקים מתמלאים בלקוחות. מחלבת צאלה, שממוקמת בחוות בודדים שהוקמה לפני 50 שנה, היא אחד העסקים האלה. "אני רואה כל הזמן את העפיפונים המתעופפים מעל האזור, והמזל הוא שאין נפגעים בגוף ושזה נגמר בשריפות שמטופלות במהרה, כי כולם מאוד ערניים למצב. אתה רואה את כל תושבי האזור הולכים עכשיו עם הראש מורם כלפי מעלה, מחפשים את העפיפונים כדי להיות עם יד על הדופק. כלי הנשק הזה הוא מצד אחד דבר פשוט ומצד שני גם מתוחכם מאוד, אבל החווה שהקימו ההורים שלי כבר ראתה גרוע מזה", מסבירה צהלה גורדונצ'יק, בעלת המחלבה.

(צילום: AFP)

"התנועה של הקבוצות שהיו מגיעות אלינו פסקה לחלוטין, והלקוחות הבודדים שהיו מגיעים לארוחות בוקר שאני מגישה בסופי השבוע הידלדלו מאוד. על מכירת סלי הפיקניק בכלל אין מה לדבר. המזל שלי הוא שיש לי שוק מקומי. אנשי האזור תומכים זה בזה, אז הפעילות נמשכת הודות לאלה שממשיכים להגיע ולקנות את הגבינות. השורה התחתונה היא שהחיים שלנו נמשכים, ובקיץ מתוכננים כאן הרבה אירועים שאני מקווה שיביאו אליהם אנשים שיראו שאנחנו לא מיואשים".

גם המסעדה הארגנטינאית פטגוניה, שבבעלות קיבוץ אור הנר, שייכת לז'אנר מסעדות הסופ"ש: "המסעדה שלנו מתבססת בעיקר על תיירים, ואנחנו חווים ירידה חדה מאוד בהכנסות. זה לא ישבור אותנו ולא יגרום לנו לסגור, כי אנחנו כאן כבר 15 שנה, אבל זו כן מהלומה קשה", אומר ליעד לוין, בן קיבוץ שמנהל את המסעדה.

"אנחנו לא על קו האש והקיבוץ זוכה לשקט יחסי באזור, אבל אין לנו היכולת להסביר את זה לאנשים שמבטלים הזמנות, והאמת, אני מבין אותם לחלוטין. המצב הביטחוני שבו אנו חיים הוא גורם מעכב להתפתחות של המסעדה. אם לא היה המצב הזה, כבר מזמן היינו במקום אחר לגמרי. לפני חודש כשהמצב החריף נאלצנו לסגור סוף שבוע אחד, אבל בגדול אנחנו דוגלים בפתיחה של המקום גם במחיר של הפסד, כי חשוב לנו להיות כאן גם כשחלש וגם כשלא הולך. הדבר שפוגע בנו הכי הרבה היא התקשורת, שמציגה את המצב כחמור הרבה יותר ממה שהוא במציאות ומעבירה תחושה של מצב חירום, שלא קיים בפועל. בפועל אנחנו ממשיכים בשגרה".

(צילום: איציק לוגסי, יערן קק״ל)

"אין לי דרך להתמודד עם זה, כי המושב שלי אפילו לא נמצא באזור שבו המדינה מעניקה פיצויים לעסקים שניזוקו כתוצאה מהלוחמה. אין לי אפילו בפני מי להתלונן".

"אני לא מבין למה זה יוצר פחד וגורם לאנשים להימנע מלהגיע לאזור. הרבה יותר מסוכן בדרך לכאן, אלפי אנשים נהרגים בתאונות דרכים מדי שנה ועפיפונים זו רק הרתעה, אף אחד לא נהרג מהם. יחד עם זאת כל נשק הוא נשק. מה ששובר אותנו זה לא המצב הביטחוני. אני סומך על הצבא שלנו כי יש לנו צבא חזק, הבעיה היא שהמצב הכלכלי בועט בנו. ההשפעה הכלכלית על העסקים באזור עוטף עזה הרבה יותר חזקה מהמצב הביטחוני".

"אני מכור למה שאני עושה ואין לי כוונה להפסיק. אני מייצר בעצמי יין ושמן זית ומכין אוכל בתנורים עתיקים באדמה שסבתות שלי היו משתמשות בהם, ואני מתכוון להמשיך לעשות את כל מה שאני אוהב. לא אתן להם לשבור אותי ולא אתן להם לנצח. המקצוע שבחרתי הוא מקצוע דפוק גם בלי המצב הביטחוני ואני נולדתי וגדלתי כאן, לכן לא אעזוב לא משנה מה. אנחנו רואים את העפיפונים באוויר כל הזמן, אבל אני גם יודע שהצבא יודע איך לטפל בהם, אז אני רגוע".