שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט: "תופסת" - קומדיה אידיוטית
    סיפורם האמיתי והמשעשע של קבוצת חברים מהתיכון שבמשך 30 שנה מנהלים משחק תופסת, הפך לסרט הוליוודי אינפנטילי, וולגרי, לא מצחיק וסופר שוביניסטי. עכשיו נשאר רק לקוות שאיזה דוקומנטריסט יתלבש על הסיפור ויוציא ממנו סרט ראוי


    כמה מהרגעים הקומיים הטובים ביותר בסדרת סרטי "הפנתר הוורוד" התרחשו כאשר קאטו (ברט קוואק), משרתו היפני של המפקח קלוזו, נהג לארוב לו במקומות בלתי צפויים ובין השניים התפתחה קטטה שהביאה לחורבן סביבתי. קלוזו ראה בקרבות הללו, שהתרחשו על פי רוב בביתם, אמצעי לחידוד כושר ההישרדות שלו.

     

     

    קשה שלא להיזכר בסצינות הללו כאשר צופים בקומדיה העלובה-למדיי "תופסת" ("Tag"), שכמו סרטים רבים מהשנים האחרונות מעמידה במרכזה חבורה של גברים ששכחו להתבגר – או, לפחות, מסרבים לעשות זאת. האמתלה לסרט היא קביעתו המפורסמת של ג'ורג' ברנרד שו לפיה "אנחנו לא מפסיקים לשחק משום שאנו מזדקנים; אנחנו מזדקנים משום שאנו מפסיקים לשחק". ואמנם, הסרט בבימויו של איש הטלוויזיה ג'ף טומזיק, עוסק בחברי ילדות שעדיין ממשיכים לשחק. תופסת, למקרה ששאלתם.

     

    מתוך
    משחק תופסת שהתחיל בבית ספר ולא נגמר

    מפתיע, אבל הסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של קבוצת חברים ממדינת וושינגטון שעדיין מנהלים משחק תופסת שנמשך כמעט שלושים שנה. הם החלו לשחק אותו בביה"ס התיכון והמשיכו לאורך שנות הקולג' – ולאחריהן. בבגרותם, הם ממשיכים לשחק את המשחק משך חודש בשנה, בפברואר, ומי שהוא התופס צריך לעיתים לטוס ברחבי המדינה על מנת לאתר ולתפוס את השחקנים האחרים. מין משחק תופסת בין-ארצי שכזה.

     

    מתוך
    רצה להיות "בדרך לחתונה" אבל רחוק שנות אור

    נדמה שהמסורת הלא שגרתית הזו הולמת יותר סרט קטן ועצמאי מאשר קומדיה אידיוטית – אבל זה מה שיש ועם זה צריך להתמודד. "אחוות ה-tag", כפי ששחקני התופסת בחרו לקרוא לעצמם, מכרו את סיפורם (שהתפרסם לראשונה ב"וול סטריט ג'ורנל" ב-2013) להוליווד – שראתה בו דווקא בסיס לקומדיה נוסח "בדרך לחתונה". הלוואי וזו גם הייתה התוצאה.

     

    לעוד ביקורות קולנוע:

    נסחפים

    סיקאריו: הנקמה

    דרייבר

     

    מדובר בחמישה חברי ילדות. אחד מהם הוא וטרינר (אד הלמס) שבתחילת הסרט מתייצב לראיון עבודה כשרת בחברת ביטוח גדולה. מטרתו: ללכוד את המנכ"ל (ג'ון האם) אחרי שבסיבוב שנערך שנה קודם לכן נהפך הוא ל"תופס". יחד הם מגייסים את החברים הנוספים, סטלן (ג'ייק ג'ונסון) ועוד איזה גבר נוירוטי (חניבעל ברס). מטרתם המשותפת היא לשוב אל עיר הולדתם על מנת לתפוס את השחקן הזריז שתמיד הצליח לחמוק מהם (ג'רמי רנר).

     

    מתוך
    הייתה צריכה להיות דרמה נוסטלגית ונוגעת ללב

    זו משימה שמוסיפה להיות בלתי אפשרית, בעיקר משום שהחבר הזריז והמיומן מציב בדרכם כל מיני מלכודות בטבע שהופכות את הסרט לשילוב של road runner ו"גברים במלכודת" – מה שיכול היה להיות מצחיק לו העסק היה עובד. אבל לטומזיק אין כל מושג איך מביימים סיטואציה קומית, והוא נשען בעיקר על רצף של הילוכים איטיים שהופכים את תנועתם והעוויות פניהם של החבר'ה למקור בלתי מספק של צחוקים-לכאורה.

     

    מתוך
    מיחזור כל הקלישאות

    זו הייתה יכולה להיות דרמה נוגעת ללב על גברים בעשור החמישי לחייהם, שבמהלך חודש בשנה חווים חזרה לשנות הילדות שלהם. אבל בקומדיה הוולגרית ובאמת לא מצחיקה הזו מדובר בחבורה של אימבצילים, שהמשחק בעבורם אינו מהווה כלל אמצעי מונע הזדקנות (אם לא בגוף, אז ברוח) – הוא פשוט דרכם להיוותר אינפנטילים.

     

    שיאו של "תופסת" מתרחש ביום חתונתו של זה-שמעולם-לא-נתפס. ומכיוון שמדובר במִחזור של כל קלישאות סרטי ה-bromance, שמעמידים במרכזם אינטימיות גברית שאינה מאיימת על הזהות ההטרוסקסואלית – גם כאן החתונה נתפסת (וסליחה על כפל הלשון) כמסכנת את האחווה הזכרית שנמשכת מזה כמה עשורים. יתר על כן: זהו גם השלב שבו הסרט נדרש לחוסר טעם של ממש בכל מה שקשור לניצול הגוף הנשי על מנת להגיע להישגים הקשורים במשחק הגברי. ונסתפק בכך.

     

    מתוך
    לבימאי אין מושג איך ליצר סיטואציה קומית

    הדמויות הנשיות האחרות, שכוללות את אשת הווטרינר (איילה פישר) ועיתונאית של ה"וול סטריט ג'ורנל" (אנאבל וואליס), העיתון שחשף כאמור את הסיפור, המגיעה לראיין את מנכ"ל חברת הביטוח וממשיכה לסקר את המשחק – אינן נוטלות חלק פעיל בהשתעשעות הגברית. ומה שעצוב, הסרט עצמו מתייחס לכך כאל מובן מאליו. מה צריך לקרות כדי שהן יורשו סופסוף להשתתף? זהו הרגע שבו סנטימנטליות זולה ושוביניזם מקומם מאחדים כוחות במשחק האמיתי. גברים קובעים את החוקים, גברים יכולים גם לשנות אותם.

     

     

    מתוך
    הגברים הופכים לוולגרים ומתישים

    האם חבורת השחקנים במציאות (שכוללת עשרה משתתפים הממשיכים לשחק עד עצם היום הזה) גרועה כמו הדמויות שמתבססות עליה? יש מקום להטיל בכך ספק. "בחיים", זוהי מן הסתם דרכם של אותם חברי ילדות להמשיך ולשמור על קשר על אף הזמן והמרחק. אולי אף לתמוך זה בזה ברגעים דרמטיים (במציאות המשחק נמשך גם בשעת הלוויית אביו של אחד מהם, ואחד אחר פרץ לחדר המיטות של חברו בשתיים בלילה). הסרט נוטל את הסיטואציה ומקצין אותה. למרבה הצער, על הדרך הוא הופך את החבורה הגברית לוולגרית ומייאשת.

     

    ובכל זאת, חיוך קטן שמעלה עיון בעקבות הסרט בכתבה שפרסם ה"וול סטריט ג'ורנל". שמו של אחד המשתתפים במשחק "האמיתי" הוא בריאן דנהי. לא להתבלבל עם השחקן הנפלא (הזכור מ"כרס של ארכיטקט") שמופיע פה נטול קרדיט כאביו של הסטלן. עכשיו לא נותר אלא לקוות שאיזה דוקומנטריסט ראוי יעשה את הסרט שצריך היה להיעשות על "אחוות ה-tag".

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים