שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיטת Stuck: תקועים בחיים? 5 שלבים פשוטים לשחרור
    מרגישים תקועים וחסרי אונים בתוך המצבים, הקטנים או הגדולים, המעצבנים של החיים? אל דאגה: שיטת STUCK תשחרר אתכם מהפלונטר בחמישה שלבים פשוטים. שירה גורה, מפתחת השיטה, מספרת איך זה עובד גם עליה עצמה, ואפילו על הבעל והילדים

    דווקא אחרי שהגשימה את כל החלומות – עלתה לישראל עם משפחתה, נקלטה בקיבוץ פסטורלי בצפון והעתיד נראה יותר ורוד מוורוד, הרגישה שירה גורה שהיא נופלת לבוץ. אפילו בעיות קטנות־אך־מעצבנות, שבעבר התמודדה איתן בעיניים עצומות, העיקו עליה במשקל רבע טון. במקום לקטר מסביב לשעון או לצלול לדיכאון, היא המציאה שיטת טיפול שמסוגלת לפתור כמעט כל פלונטר בקלות, ביעילות ובמהירות האור.

      

    שם השיטה – STUCK, מילה בת חמש אותיות שכל אחת מהן מייצגת שלב מחשבתי שיש לעבור. גורה תיעדה את שיטתה בספר הדרכה בשם Getting un STUCK, שיצא לאור באמזון וקיבל מקום של כבוד במדפים של "שפר את איכות חייך בכוחות עצמך", לצד ביקורות טובות. כל הנתונים האלה הפכו את הקיבוצניקית מחנתון לגורו על גלגלים, שחורשת את הארץ בהרצאות וסדנאות.

     

    תני לי דוגמה למצב שבו השיטה שלך חילצה אותך מהבוץ.

    "בבקשה", מחייכת גורה (44), שנראית כבעלת אנרגיות בלתי מתכלות. "בואי נלך על אירוע שגרתי, שקורה במשפחות הכי טובות. באחד מימי שישי ניקיתי את הבית לכבוד שבת, בישלתי במשך שעות, אפיתי חלות, בועז בעלי הלך עם הילדים לבית הכנסת ובשובם הביתה, אחרי הקידוש, התיישבנו לאכול".

      

    עד כאן הכל טוב.

    "הוצאתי לשולחן הרבה סוגי סלטים, כולל הסלט שבועז בעלי הכי אוהב, חצילים קלויים על האש. כולם אכלו יפה ובתיאבון. ציפיתי שמישהו יגיד, 'מממ, טעים', זה טבעי לחכות למחמאה, וכשלא שמעתי שום תגובה אמרתי לעצמי, 'לא נורא, אני אוציא את המרק ובטח אחד הילדים יגיד לי מילה טובה'. מזגתי את המרק לצלחות, כולם אכלו יפה ובתיאבון ואף אחד לא זרק תגובה.

     

    "בתוך תוכי כבר התחלתי לבעור. מה עובר על המשפחה? בשביל מה עבדתי כמו חמור? אמרתי לעצמי, 'לא נורא, אני אוציא את הסלמון המיוחד', ולמרבה ההפתעה גם הוא נבלע בדממה. ישבתי מול השולחן וראיתי שבלי משים אני נוגסת ולועסת עוד ועוד פרוסות חלה. זו הייתה אכילה רגשית שנבעה מתסכול ומאכזבה".

     

    לעצור רגע לפני (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    לעצור רגע לפני(צילום: shutterstock)

      

    ואז החלטת ליישם על עצמך את שיטת סטאק.

    "נכון", היא מספרת בעיניים נוצצות. "האות הראשונה במילה היא S שמייצגת את השלב הראשון – Stop (עצור). בשיטה שלי, הפועל לעצור לא פוקד עלייך לעצום את העיניים, אלא לקחת נשימה עמוקה ולהסתכל על המציאות מבחוץ. מה קרה? ממה נפגעתי? האות השנייה היא T שמייצגת את Tell – לספר. ספרי לעצמך אילו רגשות התעוררו בך בעקבות ההתעלמות מהארוחה. האות השלישית, U, זה Uncover – לגלות. גלי לעצמך את כל המחשבות וההשערות שמאחורי הרגשות. מה חשבתי? שבעלי באמת התעלם ממני בכוונה? לשלב הזה הקדשתי תשומת לב ממושכת, חקרתי ושאלתי את עצמי איזה אחוז מהמחשבות שהתרוצצו בראשי היו אמיתיות". 

     

    אם הן התרוצצו בראשך זה אומר שהן אמיתיות, לא?

    "להפך. רוב המחשבות שלנו לא נכונות, או לפחות מוגזמות. בשלב הזה שאלתי את עצמי, 'יש סיבה שבעלי יתעלם ממני?' והתשובה הייתה 'לא'. אמרתי לעצמי 'אני מאמינה שבעלים טובים מחמיאים כל הזמן לנשותיהם' וגם אותה פסלתי. שאלתי את עצמי, 'האם אני נשואה לגבר שלא שם עליי?' והתשובה הייתה 'ממש לא'.

     

    "האות הרביעית בשיטה שלי היא C, שמייצגת את Consider – לשקול. בשלב הזה מרחיבים את זווית הראייה ומעלים את כל האפשרויות הקיימות. אולי בעלי דילג על מחמאה מפני שחשב על משהו אחר? אילו ידע כמה אני מחכה לה, אין ספק שהוא היה נותן. אולי אני לא החמאתי לו במהלך השבוע שבו הוא עבד כל כך קשה? אולי אני לא מספיק מפרגנת לעצמי על הארוחות המושקעות? ובכלל, למה האושר שלי תלוי בתגובה של בני משפחתי לסלט ולמרק? הרי מי כמוני יודעת כמה עבדתי והשקעתי וכמה שהארוחה טעימה. אחרי שאמרתי לעצמי 'כל הכבוד' ויצאתי מהתקיעות, אמרתי לבועז, 'אני רוצה להודות לך על העבודה שעשית כל השבוע', ובתגובה הוא אמר, 'תודה על ארוחת הערב'. אבל זה עדיין לא הסוף".

     

     נכון, נשארה אות אחרונה – K.

    "והיא מייצגת את האמירה OK (בסדר). זה מה שאמרתי לעצמי כשיצאתי מהבלגן שהיה לי בראש, כדי לא להחליף את התחושות הלא נעימות של תקיעות ותסכול בתחושות של בושה ואשמה. באמירה 'או־קיי, זה קורה לכולן, זה היה ונגמר', אני סולחת לעצמי וזה צעד חיוני. בשגרת החיים אנחנו מבטאים חמלה לאחרים הרבה יותר מאשר לעצמנו. גם זה מצב מתסכל שאפשר לעבוד עליו עם שיטת סטאק".

      

      (צילום: גיל נחושתן)
    סולחת לעצמי. שירה גורה(צילום: גיל נחושתן)

     

    להיות ישראלית

    גורה נולדה בדרום ניו־ג'רזי, בעיר צ'רי־היל הירוקה והאמידה, שרבים מתושביה יהודים. "למדתי יהדות והיסטוריה ישראלית בקולג', במקביל ללימודי קדם־רפואה", היא מספרת. "בסיום התואר הודעתי להוריי שאין לי מושג מה אעשה בעתיד, אבל יש דבר אחד שברור לי מעל לכל ספק – אני רוצה לחיות בישראל. הם לא התלהבו מהרעיון, אז קניתי כרטיס לכיוון אחד. מצאתי עבודה בירושלים, כמדריכה במחנה שאליו הגיעו בני נוער אמריקאים, טיילתי בארץ והייתי מאושרת, אבל זו הייתה תקופה של פיגועים באוטובוסים והוריי לא עמדו בדאגה. אחרי חצי שנה נשברתי. כנראה שלא הייתי מספיק אמיצה".

      

    היא למדה ריפוי בעיסוק בבוסטון ("בחרתי במקצוע הזה מפני שהוא לא דורש שפה וקיוויתי שהוא יבטיח לי עבודה בישראל") ובמסיבת חנוכה פגשה את בועז גורה מקריית־אתא, שהפך לבעלה. "כולם רקדו ורק גבר אחד עמד בצד. ראיתי עליו שהוא ישראלי, אז שאלתי אותו בעברית למה הוא לא רוקד. בועז ענה שהוא החליק במקלחת ושבר את הצלעות הנמוכות, אבל כיוון שזו הייתה עברית גבוהה מדי בשבילי ולא הבנתי מה הוא אמר, התעקשתי 'זה לא תירוץ, בוא לרקוד'. בלית ברירה הוא בא, ולא ממש רקד. אחר כך הוא הסיע אותי הביתה במקום שאצעד בשלג".

      

    ובעקבותיו חזרת לישראל?

    "להפך. בעקבותיו נשארתי בארצות־הברית. בועז עבד בחברת מחשבים שהעבירה אותו לסן־פרנסיסקו, שם נישאנו בנישואים אזרחיים ושם גם נולדה איילה (16) בתנו הבכורה. כשבועז רצה לעשות שינוי אבא שלי קלט אותו בעסקי הבנייה בניו־ג'רזי, שבה נולדו איתן (13) ואביחי (10). עבדתי כמורה ליוגה וגם לימדתי בנים ובנות לקרוא בתורה לקראת בר/בת מצווה. מדי שנה באנו ארצה לשבועיים, למשפחתו של בועז, והביקורים האלה הוכיחו לו שבארצות־הברית הוא מרגיש כמו דג מחוץ למים, ולא רק בגלל שאין לו מבטא אמריקאי. הוא לחץ לחזור והחלטנו לבוא ארצה לשנת ניסיון".

      

    באוגוסט 2009 הם נחתו בישראל במטוס שהכיל כ־400 יהודים אמריקאים שבאו במסגרת הארגון "נפש בנפש". "התחושה הייתה שחזרתי הביתה. בחרנו לגור בקיבוץ חנתון, בין חיפה לטבריה, כדי להיות קרובים להוריו של בועז וגם מפני שאנחנו לא טיפוסים עירוניים. זה מקום פלורליסטי שבו חיים אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים וחילונים, ולדעתי אין עוד כמוהו בישראל. טוב לנו כאן. לא היה לי אף רגע של חרטה".

      

    אבל היו, ועדיין יש לה, הרבה רגעי געגועים למשפחתה הענפה. "בביתי החדש רציתי לשתף את הוריי במה שעובר עלינו, ושיחת הסקייפ השבועית לא עבדה אצלנו. דווקא כשהתיישבנו מול המסך לא מצאנו מה לומר חוץ מ'הכל בסדר'. שלחתי מכתבים ארוכים להוריי ולאחותי, הם ביקשו עוד, ובמקום לשלוח לכל אחד לחוד החלטתי לפתוח בלוג. קראתי לו 'תקועה בבוץ' מפני שכל ההתחלות קשות. כתבתי על הביורוקרטיה, על התור בקופת חולים, על העברית שלי, שלפני תשע שנים לא הייתה משהו, וגם על איך שאני מתרגלת עם בתי הבכורה את המשפט 'דיס קאר איז רד' כדי לשמור לה על המבטא.

     

    "עם הזמן הרחבתי את היריעה וכתבתי על הקיבוץ. הבלוג השבועי הפך עבורי למקום שבו יכולתי לשחרר את הרגשות, ולמרות שלא פירסמתי אותו בשום צורה, אנשים שלא נמנים עם משפחתי וחבריי ביקשו להצטרף ונרשמו אליו. אחרי שנתיים של כתיבה גיליתי שיצרתי מודל חדש, שיטה פסיכולוגית שבעזרתה אני מחלצת את עצמי מהבוץ וממקומות של כעס ועצב".

      

    נושאת הבשורה

    הגילוי הזה בא לידי ביטוי בכתיבה. "בכל פעם שהבאתי סיפור מהחיים, תיארתי איך הסתכלתי על האירוע בצורות אחרות שעזרו לי לצאת מהמצבים. עם הזמן בניתי את השלבים והדגמתי איך השיטה הזו מרימה אותי ממצבים לא נעימים. כשהתחלתי לקבל תגובות בנוסח 'את חייבת להוציא ספר' טענתי שאני אפילו לא מתיימרת להיות סופרת, אבל לאט־לאט נכנעתי ללחץ הקהל. פניתי להוצאת ספרים קטנה כדי לקבל פידבק מקצועי והעורכת שקראה כמה מהפוסטים חזרה אליי בהצהרה: 'אני רוצה להיות המו"לית שלך'. רק אז הבנתי שיש לי ביד בשורה לעולם".

      

    אחרי שרשמה את שם השיטה – STUCK – כסימן מסחרי, יצא לאור הספר שהגיע למקום הראשון בקטגוריה של עזרה עצמית. היא יצאה לסיבוב הרצאות בניו־יורק, וושיגנטון, פילדלפיה וניו־ג'רזי, והופתעה כשהתבקשה לחתום על ספרים. "לא ציפיתי למכור אף ספר, אבל כנראה שההרצאה הייתה מעניינת", היא מצטנעת. "האישה הראשונה שניגשה אליי קנתה ארבעה עותקים: לה, לאמה, לבתה ולפסיכולוגית שלה".

     

    בקיבוץ היא יצרה קבוצות של נשים שביקשו ללמוד את התהליך ("רציתי ללמד גם גברים, אבל גיליתי שהשיטה מדברת יותר לנשים"), וכשצברה ניסיון בהדרכה החלה לחרוש את הארץ בסדנאות להכשרת מטפלים. במקביל היא מעלה הרצאות לפודקאסט שלה, Getting Unstuck, שבו רשומים כ־50 אלף מאזינים, כולל פסיכולוגים שמציגים לה שאלות.

      

    "כל אחד יכול ללמוד את השיטה, להפנים אותה וליישם אותה בחיי היומיום", היא מספרת בהתרגשות. "השיטה מיועדת לאדם שרוצה להרגיש טוב יותר עם עצמו, לא למי שרוצה לשנות אדם אחר, ואני בטוחה שלא הייתי מגיעה אליה אילולא עליתי לישראל. ייתכן שגם בארצות־הברית הייתי נקלעת למצבים של תקיעות בעבודה או בחיי הנישואים, אבל אני נותנת את הקרדיט לאנרגיה הישראלית".

      

    האנרגיה הישראלית מטעינה את הסוללות שלה בתחומים נוספים. "אני שונאת להתבטל ואוהבת להיות עסוקה. בקיבוץ הייתי ראש ועד בית הכנסת וראש ועד הבריכה. לאחרונה הוצאתי דיסק של מוזיקה לתרגול יוגה, Day and Night. כבר עשרים שנה אני מתרגלת יוגה לצלילי הרי קרישנה, ולא האמנתי שאין משהו כזה בעברית. כתבתי והלכתי למפיק מוזיקלי ואת הכסף להקלטות גייסתי במימון המונים".

      

    ניסית לתרגם את השיטה שלך לעברית?

    "הייתי רוצה שזה יקרה, אבל היא מבוססת על ראשי תיבות ואני לא חושבת שיש להן מקבילה בעברית. בארצות־הברית השיטה שלי הרבה יותר מוכרת מאשר בארץ, אבל התחלתי לעבוד עם מאמן עסקי שמדריך אותי בשיווק. אני מקווה שהעניינים יתחילו לרוץ".

      

    איך בעלך מגיב לשיטה שלך?

    "באהבה. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, אף פעם לא לחצתי על מקש ה'פאבליש' לפני שבעלי, שלא אוהב לחשוף את חייו הפרטיים, קרא ואישר. הוא חשש שאתאר אותו כמפלצת ונרגע כשראה איך בכל סיפור עשיתי סוויץ' והראיתי שבעצם הוא היה בסדר. כיום הוא נבוך כשאנשים שפוגשים אותו בפעם הראשונה אומרים לו, 'אה, אנחנו מכירים אותך'. הוא תומך בי בכל דבר, יש לו סבלנות אינסופית והכי מעצבן זה שהוא כמעט אף פעם לא נתקע".

      

    ארבעת ילדיה כבר ניסו את השיטה. "לא מזמן נסעתי להרצאה בבאר־שבע והזמנתי את איילה להצטרף אליי", היא משחזרת. "בדרך היא אמרה, 'אמא, אני תקועה, את יכולה לעזור לי?' וסיפרה שהיא הוזמנה למסיבה שתכלול סיגריות ואלכוהול. איילה אמרה, 'אני לא שותה ולא מעשנת, אבל אני רוצה להיות עם החברים שלי. אני יודעת שאם אלך למסיבה ולא אחזיק בירה ביד, כולם יצחקו וידברו עליי ואף אחד לא ירצה להיות חבר שלי'.

     

    "זה היה הסיפור האמיתי שהתגלגל בראש שלה. עברתי איתה על חמשת השלבים והצגתי לה שאלות מנחות כמו 'את בטוחה שכולם יצחקו עלייך? את בטוחה שהחברות שלך יפסיקו להיות חברות שלך?' והיא שמעה במו אוזניה שרוב התשובות שלה שליליות. גם הצעתי לה את האפשרות להחזיק בירה מבלי לשתות. בעקבות השיחה היא הלכה למסיבה עם ביטחון וחזרה ממנה כל כך מאושרת, עד שלא שאלתי אותה אם כן או לא עישנה".

      

    מתי הייתה הפעם האחרונה שבה נעזרת בשיטה שלך?

    "אני מתרגלת אותה המון, ארבע־חמש פעמים ביום, אבל כבר יש מצבים שבהם אני פותרת את הבעיה עוד לפני שיצרתי אותה". 

     

    הכתבה מתפרסמת במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"


     

    ומה קורה לכם במצב של סטרס?

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     



     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים