שתף קטע נבחר

שנה אחרי: עומר בן ה-8 משתחרר מאשפוז פסיכיאטרי הביתה

לפני שנה, אימא של עומר חוותה את הסיוט הנורא של כל אימא. היא נאלצה להשאיר את בנה, אז בן 7, במחלקה סגורה במוסד פסיכיאטרי ולהתמודד עם רגשות האשם, השאלות מהסביבה ובעיקר עם ההתלבטות האם באמת היא עשתה את הדבר הנכון למען בנה ומשפחתה. עכשיו, אחרי כשהוא משתחרר הביתה - היא מספרת על השנה שעברה ועל החיים שמתחילים מחדש

שנה עברה. שנה שלמה מיום שנאלצנו לאשפז את בננו, עומר בן ה-7 במחלקה הפסיכיאטרית לילדים. שנה מאותו יום קשה שבו כל עולמנו קרס לתוך עצמו.

 

במשך שנה שלמה עומר אושפז לצורך טיפול אינטנסיבי בבעיית ההתנהגות שלו אשר בבסיסה אובחן דיכאון. האבחון בוצע במקצוענות רבה על ידי צוות בית החולים אשר עקב אחר התנהגותו ותגובותיו של עומר במשך כחודש וחצי לפני שקבעו באופן זהיר את מצבו. כפי שהוסבר וכפי שלמדנו בהמשך, דיכאון ילדים הוא מוסווה, לא תמיד קל לאבחון.

 

כמה לחץ זה שיחרר וכמה עול ירד מאיתנו ההורים, ביום שקיבלנו את האבחנה. קראנו לילד בשמו וידענו שמאותו רגע ואילך יתחיל הטיפול ותתחיל הדרך הארוכה להשבת עומר לחיק המשפחה.

 

מהלך האשפוז כלל טיפולים פסיכולוגיים, מעקב פסיכיאטרי, למידה פרטנית בבית הספר שצמוד למחלקה וכן הדרכת הורים צמודה. בין המדשאות הירוקות והמטופחות של בית החולים גילינו צוות נדיר בעוצמותיו, ברגישותו, בזמינותו ובכושר הספיגה שלו.

 

גילינו גם הורים רבים שחווים בדרכם הפרטית את החוויות עם בנם או בתם. הורים מכל השכבות הסוציאליות, מכל סוג, מכל אופי, מכל מצב משפחתי. חלק מהמשפחות באות וחוזרות וחלקן משתחררות לאחר זמן שהות קצר ביותר.

 

דיכאון ילדים. יש דבר כזה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
דיכאון ילדים. יש דבר כזה(צילום: shutterstock)

  

ההתמודדות עם הסביבה

בקבוצת התמיכה של ההורים המתכנסת פעם בשבועיים לאחר שעות הביקור, פגשנו נשמות כואבות של אבות ואמהות שלא יודעות איך לגלות לסביבה שבנם או בתם אושפזו במחלקה פסיכיאטרית. הבושה, השיפוטיות, ההחלטה שרוב הסביבה לא מבינה, לא מקלים על ההתמודדות.

 

הפער בין מה שהסביבה חושבת לבין מה שקורה בין כותלי המחלקה הוא אדיר. וכי איך אפשר להסביר לשכנה החביבה מלמעלה שאשפזת, בלית ברירה, את היקר לך מכל במחלקה הסגורה. לבטח כל סרט קולנוע אפשרי עולה בראשה וכל כתבה מוטה שאי פעם נכתבה.

 

בפועל, הילדים מחייכים. הם סומכים על הצוות, הם הופכים להיות עצמאיים יותר, הם יודעים לפנות ללא מורא וחשש לבנות השירות שזוכות לחיבוקים תכופים וגם לאחים ולאחיות ולמדריכים כשכואב קצת השפשוף בברך והרבה בנשמה.

 

רבות עולה בין ההורים השיח אודות תגובות הסביבה. והרי אנחנו יצורים שזקוקים לתמיכה. כל אחד מאיתנו כשקשה וכואב לו רוצה אמפטיה והבנה.

 

איך אתה מסביר לחבר בעבודה או למוכר במכולת, שהלקות של הילד היא בנפש, במקום שלא רואים. אילו היו רואים ילד בכסא גלגלים, איש לא היה מטיל ספק בחוסר היכולת שלו לקפץ במעלה המדרגות ובצורך שלו לקבל טיפול.

 

אף אחד גם לא היה מטיל ספק בצורך לטיפולי כימותרפיה לילד חולה סרטן שנלחם בין חיים ומוות, רעילה ככל שתהיה התרופה. ואולם, הנפש היא שקופה ולא רואים את מיטת החולי עליה היא שוכבת ואת הצורך שלה בקבלת טיפול. במקרים קיצוניים גם היא זקוקה ל"טיפולי הכימותרפיה" ולהמון אופטימיות.

 

בניגוד לחשיבה המוטעית של הסביבה, הילדים במחלקה זוכים להקשבה, הבנה, חיבוק ושיחה. הם זוכים לקבל גם גבולות ברורים הנתפרים לפי מידותיהם ואכיפה מאוד ברורה של גבולות אלה.

 

אלימות המופנית כלפי אחר, כלפי רכוש או כלפי עצמך זוכה לתגובה מיידית והדרגתית, ללא ויתורים. שיטת המחלקה בונה אצל הילדים, כל אחד בקצב שלו ולפי מיטב יכולתו, את הגבולות הפנימיים שביום מן הימים יעזרו לילד להתמודד עם העולם.

 

בשלב מסוים הפסיק להיות אכפת לנו, החלטנו שאנחנו מאושפזים כדי להציל את עומר. אנחנו מקריבים את הילדות שלו כדי לתת לו חיים, כדי לתת לו כלים להתמודדות עם ה"בחוץ" וכדי לאפשר לו לעבות את העור הרגשי שלו.

 

הסביבה, כמו הסביבה ממשיכה להתערב ולחשוב שהיא יודעת טוב יותר. יש אנשים שמבינים יותר ויש שמבינים פחות. יש שרוצים יותר ויש שרוצים פחות אך בסופו של יום, הקול היחיד שצריך להקשיב לו הוא הקול הפנימי, הקול של ההורה שעוצם את עיניו לסביבה ומסתכל אך ורק על טובת ילדו.

  

הילדים מחייכים. למרות שהנפש פצועה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
הילדים מחייכים. למרות שהנפש פצועה(צילום: shutterstock)

 

הטיפול במחלקה

הטיפול הוא פרטני ומותאם באופן אישי לכל ילד וכך גם עומר קיבל תוכנית טיפולית. החשיבה הצוותית של הרופאים, הפסיכולוגית, העובדת הסוציאלית והמדריכים הביאה לשינויים והתאמות ככל שהזמן חלף. ירידות בהתנהגותו ותגובותיו לא ייאשו איש וגם אנחנו למדנו להפסיק להתמוטט מכל נפילה.

 

היום שבו נאלצתי להזמין לעומר אמבולנס באמצע כביש מהיר בדרכי למחלקה בגלל התפרעות חסרת מעצורים שסיכנה את שנינו, הביא אותי להבנה עמוקה ברת יישום, שעומר יגיב למצב, כתמונת ראי, להתמודדות שלי.

 

עמדתי מולו איתנה כשחיכיתי איתו לפרמדיקים החביבים. הוא לא הצליח לשבור או לרסק אותי באותו המעמד וגם לא הביא אותי להתפרקות על מצבו גם כשהגענו בחזרה לבית החולים שקלט אותנו כרשת ביטחון.

 

שרדנו גם את הנפילה הזאת ובצעדי תינוק, ההתפרצויות התמתנו. הן לא נעלמו כליל גם כיום, אך ההתמודדות ובעיקר התפקוד (שהם מילות המפתח), השתנו באופן שאפשר את השחרור.

 

במבט לאחור, לא הייתה החלטה נכונה ואחראית יותר מאשר לאשפז אותו, גם אם זה בא על חשבון הכאב העצום שלו ושלנו.

 

ההכנה לשחרור

מצבו של עומר הוא זר לרוב האנשים. הסטטיסטיקה מדברת על שני אחוזים בלבד מאוכלוסיית הילדים בגילאי גן ובית ספר יסודי ועולה לחמישה אחוזים עם ההגעה לגיל ההתבגרות.

 

דיכאון לא מטופל מסלים להתנהגות קיצונית, נטייה לעבריינות בגילאי העשרה, פגיעה עצמית ואף התאבדות. לצערי הרב, קבוצת הילדים בעלי הלקות הרגשית או הנפשית הינה קבוצה חלשה וחסרת לובי תקשורתי, משל מדובר בגחל חם שאיש אינו מעוניין לגעת בו.

 

חיפוש מסגרות בית ספר מתאימות היה מורכב ביותר בהיעדר מקומות מספיקים ברחבי הארץ. פעמים רבות הילדים נדרשים לנסוע מחוץ לעיר מגוריהם במשך מעל לשעה לכל כיוון שכן לא בכל הרשויות ישנם בתי ספר מתאימים.

 

היכרות הרשויות השונות עם ילדים הלוקים בהפרעות נפשיות ועם כאלה שבעברם אשפוז, הוא מועט והמידע הקיים ברשת חסר במקרה הטוב ושלילי ומאיים במקרה הגרוע.

 

גם איתור טיפול המשך היה מאתגר ביותר. פניותינו למחלקות החוץ הפסיכיאטריות במוסדות ובבתי חולים השונים בארץ השאירו אותנו נפעמים וחסרי אונים. גילינו כי מדובר בהמתנה שיכולה לנוע בין מספר חודשים לבין שנה שלמה עד לקבלת הטיפול הראשון.

 

זמן לא הגיוני ושלא יכול להתקבל על הדעת, עבור כל ילד ומשפחה שנמצאים במצוקה ולבטח עבור ילד שמשתחרר ממסגרת אשפוז ארוך טווח. טיפול פרטי לא בא בחשבון שכן העדיפות היא ריכוז הטיפולים במרפאה אחת וזה עוד מבלי להתייחס לעלויות היקרות של טיפול כזה אשר לעיתים אף לא מכוסה במלואו גם על ידי הביטוחים הפרטיים, ובטח בהתחשב במשך הזמן שעלול לקחת גם מספר שנים.

 

נדהמנו עוד לגלות את חוסר התיאום בין משרדי הממשלה האחראיים על ילדים במצבו של עומר. למשרד הרווחה, משרד הבריאות ומשרד החינוך כל אחד מהם קצב משלו ולא קיים שיח משותף כדי לעזור ולסייע לילדים בעלי הפרעות נפשיות ורגשיות ולמשפחותיהם.

 

רוב התשובות שקיבלנו הסתכמו ב-"ידינו כבולות", "אין לנו פתרונות", מבינים את התסכול שלכם, אבל..". ואכן התסכול רב. אין מי שיקלוט אותך בצד השני, אין מי שיסנגר עליך ומירב הבירורים נופלים על ההורים.

 

במסגרת האשפוז פגשנו לא פעם משפחות שאינן מחזיקות בכושר ביטוי או מרפקנות והיינו עדים כיצד ילדיהם נותרים ללא מענה וללא אף גורם, מחוץ לבית החולים, שיסייע.

 

לצערנו, גילינו כי דווקא הפרעות הרגש והנפש בילדים סובלות מבידוד חברתי, בושה, בורות סביבתית והמון קשיים בירוקרטיים ותקציביים.

  

עומר חוזר הביתה

ההכנה לשחרור לא הייתה פשוטה וטמנה בחובה לוגיסטיקה מורכבת. אבל בסופו של דבר, עומר חזר הביתה.

 

חזר זקוף יותר ועם עיניים קצת יותר שמחות. הבן שלי חזר אליי ולנו יש עוד קצת תעצומות נפש. יש לנו יותר אוויר ואנחנו מוכנים יותר להתמודדות.

 

גם הלקסיקון בבית השתנה, הפסקנו לדבר מלחמה והתחלנו לדבר טיפול, הבנה ותמיכה ולא רק לעומר אלא לכל נדבכי החיים שנדחקו הצידה כשכל תשומת הלב הייתה נתונה להישרדות המשפחתית שלנו.

 

בתום שנה מאתגרת וכשפנינו למציאות חדשה, אני רוצה לפנות לבית החולים ולומר תודה על סבלנות אין קיץ, על כך שלא התייאשתם מאיתנו על אף שלעיתים לא היה פשוט, על כך שהצלתם אותנו וממשיכים, באצילות רבה, להציל עוד ילדים ומשפחות.

 

תודה שהייתם "האחד" שהאמין בעומר.

 


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
מציאות חדשה אחרי שנה
צילום: shutterstock
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים