הסנקציות של טראמפ נידונו לגמגום כרוני
העיצומים של וושינגטון על טהרן מבודדים דווקא את ארה"ב, ישראל וסעודיה, שנתפשות כשיכורות מכוח. טראמפ ואנשיו רומזים שהמטרה הסופית היא להפיל את שלטון האייתוללות, אבל מתי בפעם האחרונה הביא לחץ כלכלי לקריסת משטר? טור דעה
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
אך הסביבה הגלובלית איננה כלכלית בלבד, היא גם פוליטית. עוצמתן של מדינות גמישה ורבגונית יותר מזו של תאגידים. הן בעלות זיכרון ארוך ונכונות לפעול באזורים קשים ורכים ולהפעיל שלל אמצעים – מכוח צבאי וסגירת גבולות ועד מלחמת סחר וחרם תרבותי. מדינה אינה מחויבת למאזן רווח והפסד נוקדני כמו זה של תאגיד.
טראמפ ואנשיו בנו משטר סנקציות בעל יעדים פוליטיים. הם מצהירים בגלוי על רצונם לעצור את ההתערבות האיראנית במזרח התיכון. הם גם רומזים – באופן רק קצת פחות גלוי – על כוונתם לייצר בעזרת הסנקציות לחץ שיוביל להתקוממות עממית ולהפלתו של המשטר האיסלאמי באיראן. רשימת יעדים שאפתנית כזו לא מתגשמת רק דרך לחץ של תאגידים. גם כך קשה לחשוב על תקדימים היסטוריים עדכניים להפלת משטר דרך לחץ כלכלי.
המשטר האיסלאמי באיראן לא אהוב במיוחד על האיראנים, ובכל זאת מרבית החוקרים והמומחים חושבים שהאיראנים גם לא ששים להפיל אותו. על מנת לייצר באיראן אופוזיציה אמיתית שתסכים להסתכן במאבק נגד המשטר, העולם חייב לשדר לאיראנים תמיכה פוליטית ורעיונית נמרצת לצד הלחץ הכלכלי שמקשה את החיים באיראן. ללא תמיכה כזו קשה להניח שמתנגדי המשטר ייצאו לרחובות. אבל הלחץ הכלכלי של טראמפ, וגם העוינות הפוליטית שלו כלפי המשטר האיסלאמי, כמעט אינם מקבלים גיבוי כלשהו בעולם.
"המחנה" האמריקני – שכולל היום בעיקר את ארה"ב, ישראל, סעודיה וכמה מדינות שנתמכות על-ידי הסעודים כגון איחוד האמירויות – נתפש כמי שפועל מתוך שיכרון כוח ושיקולי פוליטיקה פנימית. אירופה, רוסיה, סין והודו היו שושבינות ראשיות של הסכם הגרעין עם האיראנים מ-2015, וראו בו תרומה משמעותית לייצוב המזרח התיכון והסדר הפוליטי העולמי. חסן רוחאני, נשיא איראן מאז 2013, נראה בעיני העולם כמנהיג פרגמטי שמבקש להגביל את הישויות "המהפכניות" באיראן, כמו משמרות המהפכה. רוחאני הציג את עצמו כמי שמבקש לשנות את איראן מבפנים.
החותמות על הסכם הגרעין ב-2015 ידעו שאיראן שיקרה לגבי תכנית הגרעין הצבאית שלה לפני שנת 2003. הן הגיעו למסקנה שאיראן תחת רוחאני קיבלה החלטה פוליטית לומר לעולם את האמת. החתימה על ההסכם הייתה הבעת אמון בכוונות ובמדיניות שלה, וזה היה גיבוי פוליטי שנתנו מדינות לכיוון שבו בחרה איראן. זו גם הייתה הכרה בכך שלאיראן יש פוטנציאל להיות מבוגרת אחראית באזור ובכך שלאזור יש צורך במבוגר אחראי איראני.
הסנקציות של טראמפ, כאמור, יוצאות ברגל גסה נגד ההיגיון הזה. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים מצד האמריקנים (והישראלים והסעודים) להוכיח התעצמות בפעילות הטרור האיראנית, העולם לא משתכנע. איש לא יוצא נגד ארה"ב במפורש, אבל סין והודו ממשיכות לקנות נפט איראני והאיחוד האירופי מפעיל מנגנון לשיפוי חברות אירופיות שייפגעו מסנקציות אמריקניות בשל קשריהן עם איראן. הבחירה של קנדה להתעמת עם סעודיה, בעלת בריתה של וושינגטון, דווקא עכשיו, מאותתת גם היא על סדר עדיפויות קנדי שונה.
טראמפ ובעלי בריתו בחרו לפעול לפי היגיון כלכלי מובהק של רווח או הפסד, למרות היעדים הפוליטיים שהציבו לעצמם. האיראנים מנהלים מולם מאבק פוליטי במהותו. החברות הגדולות פועלות באופן היחיד שהן מכירות – ומצטרפות לטראמפ. רוב מדינות העולם דוחות את הסנקציות של טראמפ ומתכוונות לפעול מולן באופן פוליטי, יחד ולבד.
על מנת שהסנקציות ייתפשו כמוצלחות הן צריכות להביא לשינוי פוליטי מהותי באיראן על בסיס מהפכה עממית. מנגד, על מנת שהמענה הפוליטי להן ייתפש כמוצלח, הוא צריך רק שהכלכלה האיראנית והרפובליקה האיסלאמית ימשיכו להתקיים. קשה לראות כיצד דווקא הניסיון הטראמפי, זה שתלוי בתרחיש של "הכול או כלום", הוא זה שמתגשם. הסנקציות של טראמפ עתידות להכאיב לאיראן, אך הן נראות כנידונות לגמגום כרוני מרגע לידתן.
לפנייה לכתב/ת 
