אבישי כהן בהופעה: חוויה מלאת משמעות
"מדיטציות על חמלה וקבלה", היצירה החדשה של החצוצרן אבישי כהן, מפגישה בין הג'אז של הרביעייה הקבועה שלו לשלושה מאסטרים הודים עמוסי ניסיון, ולוקחת את המאזין למסע מרגש ולא פשוט - של התבוננות
קהל מגוון מסטודנטים חובבי ג'אז, אוהבי מוזיקה קלאסית ועד יוצאי הודו מזוקנים ותינוקות בעגלות, הגיע אל האולם המלא, כדי לשמוע את כהן שאירח על הבמה לצד הרביעייה הקבועה שלו (יונתן אבישי על הפסנתר, ברק מורי על הקונטרבס וזיו רביץ בתופים) שלושה מאסטרים הודים שכל אחד מהם נצר לשושלת מוזיקלית. המופע עלה בבכורה עולמית במסגרת פסטיבל "מקודשת", שמעלה בכל שנה בירושלים מופעים, תערוכות ואירועים שונים במשך שלושה שבועות בקיץ ושואף לחבר בין כל מה שקדוש בעיר. בטרם החלה ההופעה כרוז בשלוש שפות בקולות נשיים סיפר מעט על הפסטיבל וביקש מהקהל להתמסר לחוויה.
את היצירה החדשה שלו כתב כהן בזמן ששהה בהודו עם משפחתו, הוא ביקש לכתוב משהו שעוסק בחמלה עצמית, אולם מצא את עצמו עוסק במשהו גדול יותר, "כאן בארץ הכל הופך משותף", הוא מספר על הבמה, בזמן שסביר קאן, נגן הסארנגי, מכוון את כלי הקשת ההודי העתיק. "לא ארחיב במילים, אתן לחמלה ולקבלה להדהד בכם", הוא אומר. והמוזיקה אכן מהדהדת וסוחפת את המאזינים לתחושות מדיטטיביות, שמבקשות התמסרות – עד כדי כך שכמה מהיושבים באולם אפילו נרדמו בין קטע לקטע, אם בשל השעה או בזכות הצלילים הנוגים שמעבירים את המאזין אל מקום אחר.
עוד בערוץ המוזיקה:
השירים הגדולים של אגדת הסול אריתה פרנקלין
מרימים למדונה: מלכת הפופ בת 60
את המאסטרים ההודים שהצטרפו לרביעייה, כהן פגש בזמן שניגן עם זקיר חוסיין, המוזיקאי ההודי הנודע. והצלילים של "מדיטציות על חמלה וקבלה" מזכירים יותר מפעם את שיתוף הפעולה המופתי של חוסיין עם ג'ון מקלפלין משנת 1987 שהונצחו באלבום Making Music - זה שעיצב במידה רבה את החיבור בין מוזיקה מערבית למוזיקה הודית. ביצירתו כהן מביא את הג'אז, ומוהל אותו במוזיקה ההודית, לא רק דרך השילוב של הכלים הקלאסיים (בחליל ההודי של ראקש צ'וראסיה, בטאבלה של סאטיג'יט טלוואלקאר, ובסארנגי), אלא גם ובעיקר, בתחושה. שלוקחת את המאזינים אל ההרים המושלגים של ההימלאיה מחד, או אל החופים של גואה (בהם חי כהן בשנה האחרונה עם משפחתו), ואל מועדון ניו יורקי חמים מאידך.
כל קטע מתוך היצירה מתחיל בסולו של אחד הכלים ואליו מצטרפים בהמשך היתר, אף כלי לא נשאר מקופח. הנגנים המוכשרים מתקשרים ביניהם, בין חיוך אחד למשנהו ומאזינים בקשב אחד לשני. כהן עומד במרכז הבמה, הנגנים סביבו בחצי גורן והוא מנצח על כולם במבט או במחוות יד. אולם כאשר הצלילים בוקעים מהחצוצרה, היא ממלאה את הבמה בנוכחותה המרשימה. שלא יהיה ספק ידו של הג'אז היא כאן על העליונה, והיא נותנת את הטון. והאינטראקציה בין מעוז המוזיקה המערבית שכהן ביסס בה את מעמדו על במות רבות בעולם, לבין המסורת עתיקת היומין, זו שמספרת סיפורים ומשנה מצבי תודעה של המוזיקה ההודית – יוצרת חוויה לא קלה אך מרגשת ומלאת משמעות.
