שתף קטע נבחר

היום הראשון ב"בית יעקב": אין לך מקום. תחזרי הביתה

לא יצא לי להגיד "שלום כיתה א'". פשוט כי לא הייתי ביום הראשון של כיתה א'. בבית הספר "בית יעקב" החליטו שאין מקום עבורי, ילדה ספרדייה. ולמרות שזה סיפור של דחייה הרגשתי מאוד חזקה כששמעתי אותו, במהלך השנים, שוב ושוב

אני באמצע, בראש מורד. קצת ביישנות זה טוב ()
אני באמצע, בראש מורד. קצת ביישנות זה טוב

 

את היום הראשון שלי בכיתה א' אני לא אזכור גם בהיפנוזה. פשוט, כי לא הייתי בכיתה. באותו בוקר, עם ילקוט עור חדש ומאובזם, הגעתי ל"בית יעקב" עם אמא שלי ושני אחיי, בקו 20 מעיר גנים לבית וגן, ירושלים.

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

כשהגענו נרגשים נוכחה אמי ששמי לא מופיע ברשימה השמחה שעל דלת כיתה א'. גם לא של הכיתה המקבילה. במזכירות אישרו לאמא: אכן, אינני רשומה. "אבל למה?" שאלה אמא כמעט בתחינה. "חנה ואסף, האחים של הילדה, לומדים פה והכול בסדר".

 

עוד תרבות בערוץ היהדות :

 

אני רק מדמיינת את ההבעה של המזכירה, בעיניה התכולות, כמו בסרט "הבלתי רשמיים", מתגלגלות להן. חשבתם שדברים כאלה קורים רק בסרט, לבת של יעקב כהן?

 

כולם דחו את הפרענק שהגיע לחפש את הרב

אמי לא עמדה בזה וחזרנו הביתה באוטובוס. "אבא כבר יחזור מהעבודה ויטפל בזה", הרגיעה אותי. אבא אכן הגיע לבסוף. עייף. אבל כנראה שהדמעות של אמא הצמיחו לו כנפיים. הוא עלה על האוטובוס והופיע בשטיבלך של בית וגן, לחפש את כתובתו של "הרב בלומנטל", המנהל הדגול.

 

מתוך
אין מקום לילדה במוסדנו? זה לא קורה רק בסרטים. מתוך "הבלתי רשמיים"(צילום: ירון שרף)

 

הוא חיפש - אבל כולם דחו את הפרענק שהגיע לחפש את הרב הנאצל. אז אבא שלי הוציא מכיסו את הפדיון היומי בחנות הירקות שלו, בשוק הבוכרים: "איפה הרב בלומנטל? אני צריך להחזיר לו כסף מהגמ"ח".

 

"שמאלה וימינה, בבית השלישי".

 

דפיקה על הדלת, פותחת אותה הרעבעצן. "הרב לא יכול לדבר עכשיו", והדלת כמעט שנסגרת - אבל רגלו של אבא שם, בין הדלת למשקוף. "בבקשה", הוא אומר, "אני רק רוצה שיחתום לי פה, שאם אשתי עוברת הפלה, אתם אחראים. זה רק בגלל שלא קיבלתם את הבת שלי".

 

הרעבעצן נכנסת שוב ובחזרה: "הרב אמר שתביאו מחר את הילדה".

 

ככה נכנסתי לכיתה א', ביום השני ללימודים.

 

זכיתי להיות גם וגם

וככה ממרום שנותיי, יש לי כמה תובנות מאותו היום ואלה שבאו אחריו: כילדה ספרדייה מהשכונה בממלכה אשכנזית חרדית, לא הרגשתי אף פעם קורבן במשך חמש השנים הבאות. הייתי אהובה ואוהבת.

 

ולמרות שזה סיפור של דחייה הרגשתי מאוד חזקה כששמעתי אותו, במורשת המשפחתית. אבא שלי יצא גדול, אקטיבי, יצירתי ומלא תושייה והומור בסיפור.

 

למדתי גם שאנשים גדולים יכולים להיות כה קטנים. "הרב בלומנטל" שלנו, עם כל הגודל והמורא שנחל, היה גם קצת קטן בעיניי כשהייתי ילדה בת 6.

 

ובמקום לחוש כעס או קיפוח, אני יודעת שהסיפור הזה לא קרה לי, אלא קרה בשבילי. יש בי גם אהבה לרב שנפטר לא מזמן. הוא ושכמוהו העניקו לי עין מורכבת על המציאות, סייעו לי להיות גם וגם. למדתי שם הרבה תורה, ומאז ספסלי "בית יעקב" זכיתי לחבוש ספסלים שונים.

 

אל תפסיקו לנוע

הילדים שלי יודעים שקצת חבל לי על מי שנולד ונפטר באותו קיבוץ. התנועות שבין עיר ומושב, בין מרכז לפריפריה, בין בתי מדרש שונים, יקרות לי.

 

נעמה פלסר (צילום: נעם פיינר)
נעמה פלסר(צילום: נעם פיינר)

 

הסיפור של כיתה א' שלי חובר לימי אלול, לתנועת התשובה. מה שקרה לנו, קרה בשבילנו. כדאי לקחת את הסיפור שלנו, ללמוד ממנו, ולנוע לנוע לנוע.

 

תראו את התמונה - אני שם באמצע, בראש מורד. קצת ביישנות זה טוב.

 

  • הכותבת היא מטפלת גוף נפש, מייסדת ומנהלת "עבודה שבגוף", בית מדרש הוליסטי לנשים

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
קצת ביישנות זה טוב. נעמה בסוף כיתה א'
מומלצים