שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פגיעה ישירה בלב: החיים בלי משפחה, על קו השבר
    לקח לי זמן להבין שיצאתי מהכלל. הרבה שנים חשבתי שזה רק עניין של איחור קל. את השיר "סליחות" התחלתי לכתוב לפני כעשר שנים, והזמן שחלף מאז מורגש על פני הילדים שנולדו אז - ועולים כבר לכיתה ה'. וזה מה שפגע לי בלב ובבטן: הריקנות מהמהות על אף המלאות של החיים. והפער הזה שאי אפשר להשלים, כי העיקר חסר מן הסיפור

     

    אני זוכרת בבהירות את הפעם הראשונה שזה קרה לי: הגעתי לבקר את הוריי בצהרי יום של חול, וכשיצאתי מהרכב בחניה פגשתי חברת ילדות שבדיוק חזרה עם הילד שלה מהגן. בום בלב. בום בבטן. כל כך הרבה כאבים פגשתי בחיי, וזה החזק והעקשן מכולם.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    בכל שנות לימודיי במערכת החינוך הדתית, חינכו אותי ללכת בתלם. כלומר, להתחתן בשנות העשרים המוקדמות, ללדת ילדים, להקים בית נאמן. באף סמינריון ובאף שיעור באולפנה לא הכינו אותי לצאת מן הכלל. אבל מהלך החיים הוציא אותי מהכלל.

     

    עוד תרבות בערוץ היהדות :

     

    לא מזמן התחתנה חברה שמבוגרת ממני בכמה שנים. כשהיא הזמינה אותי לחתונה היא אמרה: "תבואי בזמן , כי החופה תהיה מוקדם". צחקתי ועניתי לה: "נשמה, מה שלא תעשי, החופה שלך כבר לא תהיה מוקדם".

     

    אודהליה ברלין (צילום: הילה שילוני)
    אודהליה ברלין(צילום: הילה שילוני)

     

    לקח לי זמן להבין שיצאתי מהכלל. הרבה שנים חשבתי שהנה – או-טו-טו אני "נכנסת לתלם"; שזה רק עניין של איחור קל. אבל איפשהו, לקראת גיל שלושים הבנתי שאלה הם חיי, ושגם אם אחבור יום אחד ל"כולם", לעולם לא אוכל לטשטש את קו ההפרדה.

     

    הנוף על קו השבר

    אני לא לבד שם, מחוץ לכלל, ולא רק רווקים ורווקות יש איתי. מחוץ לכלל גרים הרבה אנשים ונשים שהחיים סימנו להם מסלול שונה. מסלול שלצד המלאות של החיים והחסד, יש בו קו ברור של חסר.

     

    חשבתם פעם כמה הראשון בספטמבר יכול לכאוב? כמה יולי-אוגוסט עשוי להיות ריק? לפעמים אני מדמה שלעולם יש קו שבר, ועל סיפו - תהום. יש אנשים שגרים הרחק מן התהום, ויש אנשים שחיים על שפת התהום.

     

    הנוף על קו השבר חד, בהיר וחשוף ורוח נושבת בו תמיד. על שפת התהום הכול מתחדד: השמחה, הכאב, האהבה; לעיתים עד כדי יופי שלא תמצא בשום מקום אחר, ולעיתים עד כאב שלא האמנת שקיים.

     

    זה המקום שבו תראו לעיתים את הנוף היפה ביותר, אך המחיר הוא מחיר החשיפה המתמדת לרוח על שלל כיווניה ועוצמותיה. במקום הזה, לטוב ולרע, מתחדדות הרבה פעמים המילים ומגיעה היצירה.

     

    חצבתי במילים

    את השיר "סליחות" התחלתי לכתוב לפני כעשר שנים. היו בו אז רק בית ופזמון שחזרו על עצמם. שיר גולמי ובוסרי, שנכתב לאחר ליל קיץ ללא שינה, עם מחשבות שמטריפות את הדעת והלב. אהבתי את השיר מאוד וכל השנים הרגשתי שהוא צריך לצאת אל העולם.

     

    בחודשים האחרונים במהלך העבודה עם המפיק, אייל מזיג, הבנתי שאני כבר לא אותה אודהליה של לפני עשור, ושבשביל שאוכל להוציא את השיר לאור, אני צריכה להוסיף בתים ולהתחבר לאודהליה של עכשיו.

     

    זו הייתה מלאכה קשה וסיזיפית. כמו פָּסָל חצבתי מילים. עוד ועוד מילים נפסלו עד שלאט-לאט הלכה תמונת השיר והתבהרה. המשפט הראשון שהתווסף לשיר היה: "בבתים אחרים אמהות משכימות ילדים נמתחים אל תכלת זכה".

     

    העיקר חסר מן הסיפור שלי

    עשר השנים שחלפו מאז אותו לילה, עברו אצלי בעשייה ברוכה, אך הזמן האמיתי מורגש על פני הילדים. ילד שנולד כשכתבתי את השיר לראשונה – עולה לכיתה ה' עכשיו. וזה מה שפגע לי שם בול בלב ובבטן: הריקנות מהמהות – על אף המלאות של החיים.

     

    והפער הזה, שכמה שלא תצליחי, ותוציאי דיסקים ותמלאי אולמות לא תצליחי להשלים, כי העיקר חסר מן הסיפור. יש ימים שכואב לי להסתכל. העולם מתבהר ונעשה חשוף בשבילי, וכל דבר קורא אליי את הרצון ולמולו - את החיסרון.

     

    אודהליה ברלין (צילום: אליהו ינאי)
    אודהליה ברלין(צילום: אליהו ינאי)

     

    הסיפור של השיר הוא סיפור על בתים אחרים. סיפור על הקו הדק שבין הרגשת האשמה שאולי פספסתי - להרגשת האמונה שהכל מכוון מלמעלה. הקו הדק שבין הרגשת האחריות על חיי - לבין מסירתם במלואם על הטוב שבהם ועל הקשיים שבהם לבעל הרחמים. כי אולי אנחנו ששופטים, ואולי אנחנו אלו שכילינו רחמינו מוקדם מדי, ואולי זו אשמתנו.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים