דיפלומטיה ישראלית בצלחת: סיפורי אוכל ומתכונים של שגרירי ישראל בעולם

אז לרגל עונת החגים המתרגשת עלינו, פנינו לשגרירי ישראל בתפוצות, האנשים שאמונים על שמנו הטוב שם בחוץ, כדי לדעת איך האוכל הישראלי מייצג אותנו ומה גורם להם להתגעגע לאוכל הישראלי, גם בארצות הכי יפות בתבל. פרויקט חגיגי ומלא ריר. חלק א' 

קיראו את הכתבות הנוספות בפרויקט:

המשקה המוזר שהציל את שגריר ישראל בקמרון ממוות

המשקה המפחיד שהשגריר בוייטנאם כמעט שתה

בת 63 מרעננה. משרתת בתפקיד כשנה. נשואה, אימא לבת וסבתא לנכד.

לסלטים, פשטידות ולשפע הגבינות שיש בישראל, אבל בעיקר למפגשים עם משפחה וחברים באווירה המיוחדת של הארץ.

טחינה וקוטג'.

"מקום בלב" ברעננה – מסעדה שהיא כמו בית שני עבורי, אווירה כפרית וביתית ואוכל טרי ומיוחד.

בשנתיים האחרונות החלו החומוס והפלאפל לצבור פופולריות ביפן, כחלק מטרנד בריאותי, ואף ניתן לרכוש אריזות חומוס מוכן בחלק מרשתות המזון. אין ספק שהכוכב הקולינרי הגדול של אירועי השגרירות הוא הפלאפל אותו הצענו ללמעלה מ-500 אורחים בהכנה טרייה במהלך האירוע לכבוד יום העצמאות.

צפו בסרטון שהשגרירה הפיקה ללימוד הכנת פלאפל בשפה היפנית: 

היין הישראלי עדיין לא מוכר כמו זה הצרפתי או האיטלקי, אך כיום נמכרים ביפן יינות מעשרה יקבים ישראליים. בנוסף, בשנתיים האחרונות פועלת השגרירות (דרך הנספחות הכלכלית) לקידום היינות הישראליים ביפן, ומקיימת אירועים ליבואנים ומפיצים.

עד עתה השתתפו למעלה מ-300 נציגים יפנים באירועים אלו, וכל מי שטעם את היין הישראלי התרשם מאוד, ויש הטוענים כי הטעם העדין שלו מתאים למטבח היפני.

אמנם לא מדובר על מאכל אחד, אך אני נהנית במיוחד מארוחה הנקראת Kaiseki – ארוחה המוגשת בצורה של מנות קטנות – לעיתים יותר מעשר – המגיעות לשולחן בסדר מסוים ומאופיינות באסתטיקה ויזואלית ברמה הגבוהה ביותר. כך מתאפשר לסועד לטעום בארוחה אחת טעמים רבים.

בכלל, האוכל היפני מאוד מגוון ובריא, מאופיין במזונות מתחלפים לפי עונות השנה ולפי איזורים גיאוגרפיים שונים ביפן. אפילו תמצית בסיסית לתיבול בבישול היפני - ציר המיסו מבוסס על סויה (פולי סויה מותססים) שונה בטעמו מאיזור לאיזור.

גם מרק בעל אותו שם יהיה שונה בטעמו בהתאם לאיזור. כמו לדוגמה מרק האודונג - טעמו בטוקיו שונה מקיוטו (קצת יותר מרענן).

היפנים שמים דגש על טריות המוצר ומקורו. האורז מאיזור מסוים מאובחן באיכות לפי איזור הגידול. האוכל היפני מגוון ביותר. למשל - קאיסהקי - ארוחה אחת רבת מנות -מגישים מגוון רחב של מזונות בכמויות קטנות יחסית כמו טעימות ואתה יכול לבחור את מה שטעים לך וגם לערב בין הטעמים.

או למשל - הטופו (סויה) יש דרכים שונות להכנת מזון עם טופו רך או נוקשה יותר. אפשר לטגן אותו להוסיף שומשום או אפילו שימוש בקרום הסויה לבישול - כמו עטיפת אורז מבושל. אפשר גם בקינוחים, וגם גלידות עם חלב סויה.

שאבו שאבו. אוכלים בשר מתחילת המאה ה-20(צילום: shutterstock)

בשל ההשפעה הבודהיסטית ביפן לא נהגו לאכול בשר עד לאחר פתיחת יפן למערב (לפני 150 שנה). עיקר המזון התבסס על ירקות ודגים. ב-1872 לקראת השנה החדשה אכל הקיסר היפני מייג׳י מנת בשר וזה היה האות לכל המעמדות שמותר וכדאי לאכול בשר. המחשבה היתה שבשר יעזור ליפנים להידמות למערב בגובה. אך בשר היה יקר.

אכילת הבשר באופן נפוץ החלה במאה העשרים. המנה הפופולארית היתה שאבו שאבו, רצועות בשר דקיקות טבולות לזמן קצר במרק חם כצורה של בישול. אחר כך מוציאים וטובלים ברוטב ואוכלים. יש לזה גם כמה סוגי רטבים. היום יפן ידועה הבשר איכותי לדוגמה בשר בקר קובה. שם סוג הבקר לפי איזור הגידול. בשר קובה ידוע ברכות ובטעם מיוחד.

כשאחזור מהשליחות, אשמח לקחת איתי בחזרה לארץ אריזות של אטריות Soba – אטריות דקות העשויות מכוסמת, אותן אוכלים במרק ירקות חם בחורף, ואילו בקיץ הן מוגשות קרות ומרעננות. בריא, טעים וקל להכנה. 

את המנה הטעימה ביותר שאכלתי ביפן עד כה, לא אכלתי במסעדת יוקרה בטוקיו, אלא דווקא במסעדה קטנה בחיק הטבע, באיזור האגמים למרגלות הר פוג'י. בעצת חברים הגענו למסעדה כפרית המתמחה בהכנת מנת אטריות אודון, שאיזור זה ידוע בהן.

בחרנו במנה ללא בשר, וזכינו לקערה אישית ענקית ובה אטריות חיטה עבות ששחו להן בציר עשיר, מעוטר בירקות שורש נפלאים. המנה עצמה הייתה טעימה ומזינה, וגולת הכותרת – מחלון המסעדה ניבט הר פוג'י המרשים, שפסגתו המושלגת הציצה מבעד לעננים, בתזמון מושלם מיד עם הגשת המנות לשולחן.

לאכול אטריות למרגלות הר פוג'י(צילום: שגרירות ישראל ביפן)

(צילום: שגרירות ישראל ביפן)

את ראש השנה אבלה בחיק משפחתי בארץ. על שולחן החג יהיה לבטח גפילטע פיש, וכמובן העוף בשזיפים, שהמתכון עבורו מצורף למטה. אגב, בראש השנה היפני נהוג לאכול מאכלים בעלי משמעות מיוחדת, כך לדוגמה – ביצי דגים, סגולה לשפע ברכות ולהגברת הילודה, ופולי סויה שחורים, ששמם – Kuromame – מזכיר בצלילו את המילים לחריצות ובריאות.

עוף בשזיפים. מתכון משפחתי(צילום: shutterstock)

עוף בשזיפים בתנור

 רכיבים:

8 כרעיים עוף 

5 תפוחי אדמה בינוניים 

8 כפות אבקת מרק בצל 

צנצנת לפתן שזיפים

1. מחממים תנור ל-220 מעלות. 
2. פורסים את תפוחי האדמה, ומניחים בתבנית. מניחים את הכרעיים מעל תפוחי האדמה, כשהעור פונה לתחתית התבנית, מפזרים את אבקת המרק ולאחר מכן את לפתן השזיפים ומכסים בנייר אלומיניום. 
3. מכניסים לשעה, ולאחר מכן הופכים את הכרעיים כך שהעור ייפנה כלפי מעלה. מבשלים למשך 20 דקות נוספות, עד להשחמה.
   

טחינה, זיתים, שמן זית. 

חומוס. הרוסים למדו לאהוב(צילום: ירון ברנר)

חומוס הפך למאכל נפוץ ומוגש בלא מעט מסעדות במוסקבה. גם נמכר בסופרמרקטים, יש מתוצרת ישראלית, אך גם מקומית היא כלל לא רעה. מעבר לכך, אנחנו מנסים להגיש כשאנחנו מארחים גרסה מעודנת, פחות חריפה של חריימה. הציבור הרוסי אוהב חריפות של חרדל וחזרת, אך סחוג או צ'ילי פחות אהודים כאן.

יין ישראלי נחשב מאד והשגרירות עומדת לארגן בנובמבר אירוע לקידום תיירות יקבים בישראל.  

אין ספק שבין המאכלים המקומיים, פלמני, כופתאות עם מילוי בשר, הם המאכל הרוסי המפורסם ביותר, שבגרסתו הכשרה כבר משווקת שנים בישראל. המאכל גם מאד אהוב על הילדים שלנו, ורעייתי שירלי מדי פעם מפנקת אותם במאכל הזה.   

מתפנקים עם פלמני(צילום: shutterstock)

מי שיותר מבוגר, ובמיוחד יליד בריה"מ לשעבר, זוכר או שמע סיפורים על כך שלילדים נתנו לשתות שמן דגים. אז לא קראו לזה אומגה 6, אך כבר ידעו שזה בריא. מה שבטוח שכל הילדים שנאו את זה, ובמיוחד את הריח, אני בתוכם. כיום מי שמאמין בזה, פשוט לוקח גלולה שקופה זהובה האוטמת את הטעם והריח.

על אף שביקרתי לא פעם ברוסיה לפני השליחות האחרונה, לא יצא לי לטעום מאכל מקומי עתיק שנקרא סטרוגנינה STROGANINA (ואין הכוונה לביף סטרוגנוף) - סטרוגנינה הינה פיסות או שבבים של בשר דגים או ציד נא וקפוא שאוכלים אותן עם פלפל ומלח שחור. 

המאכל תמיד נקשר בתודעתי לצפון הרוסי בו חיים עד היום עמים ילידים וצאצאי הרוסים שהתיישבו ליד נהרות סיביר העצומים כבר בתקופת הצארים. הטבע במקום קשה, אך השפע של דגים וחיות בר אדיר.

סטרוגנינה. טעם אלוהי(צילום: shutterstock)

המנה המיוחדת עליה אני רוצה לספר היא גלגול מודרני של סטרוגנינה, ואפשר למצוא אותה במסעדות פאר של מוסקבה המתמחות במאכלי דגים מובחרים וקוויאר. בפעם הראשונה שהוזמנתי לארוחה במסעדה כזאת, הוצע לי לקחת למנה ראשונה שומן דגים קפוא, ואני הגבתי בדחייה מהולה בקבס אינסטינקטיבי.

רק לאחר שהוסבר לי שזאת סטרוגנינה מבשרם השמן במיוחד של דגים מובחרים מנהרות סיביר, העזתי לנסות וגיליתי מנה פשוטה ואלוהית, שהוגשה באופן אסטטי של פיסות עדינות שלצידן רטבים שונים. מומלץ ביותר בליווי וודקה קפואה לא פחות.

השנה אבלה בחיק המשפחה בארץ. התגעגענו מאוד לילדים ולנכדה אליס בת 4 חודשים. על האוכל מופקדות רעייתי ושתי אחיותיה. בתפריט דג מרוקאי (ממש חסר במוסקבה), עוף בערמונים וקציצות עוף עם כרובית ברוטב לימון.

השגריר במטבחו במוסקבה. אין כמו טחינה וזיתים מהארץ(צילום: שגרירות ישראל ברוסיה)

בארץ אני קונה כדורי דגים מוכנים ומבשל ברוטב. להגיש על מצע אורז לבן.

מצרכים לרוטב:

3 עגבניות מרוסקות

1 פלפל גמבה, חתוך לרצועות

1 גזר, חתוך לקוביות קטנות

1 בצל, חתוך לקוביות קטנות

2 שיני שום, פרוסות

מעט כורכום

מעט צ'ילי

חופן כוסברה

קצת שמן לטיגון

קצת מלח

אופן ההכנה:

1. מטגנים במחבת בצל, מוסיפים את השום, מוסיפים את הגזר, ומערבבים.
2. אחרי חמש דקות מוסיפים את הגזר והגמבה, ואחר כך את העגבניות. מתבלים בכורכום וצ'ילי. מערבבים.
3. ממשיכים לבשל את הרוטב על להבה קטנה במשך 10-15 דקות, ממליחים.
4. מסירים מהכיריים, מפזרים למעלה כוסברה, ומגישים.
   

בת 55, משרתת בתפקיד כבר 3 שנים, חיה, מטיילת ואוכלת עם בן הזוג אלון כהן (הוא גם מצלם את האוכל והנופים). הילדים ענבל ועפרי נשארו בארץ, ונהנים ממזון מבית סבתא.

השגרירה במטבחה בסופיה(צילום: אלון כהן)

חמוצים. כי אף פעם לא מספיק(צילום: אלון כהן)

חיי הדיפלומט מחייבים להתרגל לתרבות מקומית, למוצרים חדשים ליבול עונתי במקומות בהם העונות מודגשות יותר מבישראל, לעיתים להתרגל להיצע צנוע בהרבה מזה הנמצא על המדפים בארץ וללמוד לא להתגעגע יותר מדי למוצרים אלא רק לאנשים.

עם זאת, הגעגוע קיים והוא בא לידי ביטוי בביקורי מולדת, רגע אחרי הנחיתה פתאום "בא לי משהו"... כשאני מגיעה ביום שישי בשעות הבקר אני חולמת על פרוסת חלה טרייה, חלה קלועה עם שומשום שעליה אמרח גבינה לבנה ומעל אוסיף בכל פעם משהו אחר: ממרח עשבי תיבול ישראלי, לימון כבוש, חציל אפוי או מטוגן.

ואריאציה אחרת היא סנדביץ' טוניסאי של אלי מהשוק ברמלה עם הרבה לימון ותפוחי אדמה (אבל בלי טונה או ביצה – כי אני צמחונית).

כשבאים לבקר או כשאני מצטיידת לקראת חזרה לסופיה אני אומרת לעצמי: "יש כאן הכל, באמת אין צורך", אך אז מוצאת את המזוודה מלאה בגבינת קוטג' 5%, טחינה משובחת, שקדי מרק (בחורף), ג'עלה לפיזור על הסלט, וחומוס תעשייתי לאלון בן זוגי החובב אותו, למרות שבעיניי חומוס ביתי טעים יותר.

קצת קשה להחליט את איזו מסעדה הייתי מעתיקה מישראל לסופיה שהרי מסעדה היא לא רק אוכל, היא בראש ובראשונה אווירה מסוימת ונוף וחברים או בני משפחה שאיתם אוכלים.

בסופיה יש הרבה מסעדות טובות מאוד, אך לא רבות מהן מגישות ארוחות בקר מפתות, אוכל אסיאתי טעים שאותו אני אוהבת או ארוחות הנעשות מתוך אהבה וכבוד לצמחונים וטבעונים. לפיכך הייתי מעבירה את "משק ברזילי", אמנם לא מאד אסיאתי אבל עונה על שני הקריטריונים האחרים.

ארוחה בכפר(צילום: אלון כהן)

הבולגרים אוהבים בעיקר... אוכל בולגרי ועל כן, מאכלים שאנו מכתירים אותם כ"ישראלים" דוגמת בורקס, מאד אהובים על הבולגרים שכן הם בעלי זכות היוצרים... כך אגב גם גבינה בולגרית ( עם או בלי אבטיח).

עם זאת, מאכלים מזרח תיכוניים כמו פלאפל, טבולה או חומוס זוכים להצלחה וניתן למצוא אותם במסעדות, בעיקר כאלה המגישות מזון מהמטבח הבינלאומי בערים הגדולות, גם באירועי השגרירות מגשי הפלאפל ייגמרו מהר מאוד.

בנוסף, ההצלחה הגדולה ביותר שמורה לתמרים מעמק הירדן או הערבה. מדי שנה אני רוכשת מהדקלאים כ-20 ק"ג תמרים, מגישה אותם לאורחים ומעניקה אותם כתשורות ותמיד זוכה לחיוך גדול ולאמירה המנצחת: "זו תמיד המתנה שאני מצפה לה".

תמרים. תמיד מנצח(צילום: יח"צ)

יין ישראלי זוכה להצלחה באירועים בביתנו, הבולגרים אוהבים יין טוב ( בעיקר יין אדום וידוע השיר הבולגרי היחיד שהנכתב על יין לבן ואומר: " יין לבן, יין לבן, מדוע אינך אדום?") ומייצרים יין מצוין ולא יקר. על כן, יינות ישראלים זוכים להצלחה בבית אך לא קיימים על מהדפים, יקר מדי.

המטבח הבולגרי הוא מטבח המוכר בארץ בזכות 50,000 בני הקהילה היהודית הבולגרית שניצלו במלחמת העולם השנייה בידי בני העם הבולגרי ועלו לארץ בראשית שנות ה-50.

בורקס, הגבינה הבולגרית, סלט החצילים הנהדר בעל השם התורכי – "קיופולו" ומרק הטרטרור הם כולם מוכרים ואהובים. מבין כולם חביבה עליי במיוחד הליוטניצה, ממרח פלפלים קלויים שכל טעמי הקיץ שמורים בו. הוא מלוח וגם מתקתק עם ארומה של הפלפל האדום הקלוי.

יש שמכינים לוטניצה חריפה ואחרים מעדיפים עם גבינה והרבה עגבניות. בעצם, לכל משפחה יש לוטניצה מיוחדת משלה.

בחודשי הסתיו יבול הפלפלים בשיאו וכל בני המשפחה נוטלים חלק בהכנת הלוטניצה – קולים פלפלים במכשיר מיוחד הנקרא "צ'ושקופק" או על גריל גדול, קולפים, חותכים ומבשלים זמן רב על מדורה או על הכיריים הביתיות עם עגבניות ותבלינים עד שהפלפלים הופכים ממרח נהדר שישמר גם בתקופת החורף.

האם אכין לוטניצה בישראל? ייתכן, אך יכול להיות שאבקש מחברים וידידים המגיעים מבולגריה להביא במזוודה כי כאמור לכל צנצנת יש סיפור מיוחד משלה.

בסוף זה יהיה לוטניצה(צילום: אלון כהן)

עגבניות ורודות בסופיה(צילום: אלון כהן)

לא לוותר על רקיה(צילום: אלון כהן)

סיפורים קולינריים הם תמיד חלק מסיפור רחב של אנשים, כמות השום המלח או הפלפל במתכון כזה או אחר הם רק פרטים בתמונה רחבה יותר המגיעה לידיים שהכינו וקטפו ורקחו.

שלוש שנים של שהות בבולגריה הם הזדמנות נהדרת לאגור ולאסוף החל מפירות וירקות שעתה הם בשיא עונתם וכבר משמרים אותם לחורף הבא ומכינים מרקחות וליקרים וירקות כבושים ובהמשך גם...לוטניצה.

אך הסיפור המשעשע ביותר קשור דווקא בגבינה נדירה, "הגבינה הירוקה". לפני כמה חודשים הגיע ידידי, גיל חובב, לצלם תוכנית תיירות וקולינריה בבולגריה. בהכנות לצילום התוכנית ביקשה ההפקה כי נסייע בתאום מפגש עם כפריים המכינים "גבינה ירוקה" (שעליה לא שמענו מעולם עד אותו רגע).

נברנו במרשתת, שאלנו וחיפשנו ואף החלטנו לצאת למסע הכנה בעקבות הגבינה הירוקה בכפר Cerni Vit.

נסיעה ארוכה הביאה אותנו לכפר מנומנם ולמכולת מקומית שלא מוכרת גבינה ירוקה, חיפשנו את ראש העיר לשעבר שפרש והפך לגבן גבינות ירוקות. לאחר שהטרדנו תושבים רבים הגענו אל הבית, אל בתו של הגבן שפרשה ידיה ואמרה ... מצטערת אבל זו לא העונה, נגמר, שובו באוגוסט!

שבנו הביתה מאוכזבים וללא גבינה ירוקה רק כדי ללמוד ששבוע אחר כך הצטלמה הגבינה הירוקה לתכנית הטלוויזיה – הנתח האחרון זכה לאבק כוכבים ותהילת עולם. אך לא נאמר נואש ובעוד שבועיים נצא שוב למסע בעקבות הגבינה הירוקה.

את ראש השנה אחגוג עם הקהילה היהודית "שלום", בבית הכנסת ואחר כך בארוחה משותפת. המאכל שבטוח יהיה שם הוא תמרים נפלאים מהערבה (אשר במו ידיי הבאתי מהארץ). זה הטעם הישראלי המתוק שכולם מחכים לו. הדבש שיעלה על השולחן הוא דבש בולגרי טבעי, טרי בטעם נפלא של פרחי הקיץ שאצלנו כבר מסתיים.

סלט צ'ופסקה סלטה (מעגבניות קיץ)

עגבניות הקיץ הן הלהיט הבולגרי שלא ניתן לתאר את טעמו במילים (גם לא את טעם היוגורט המיוחד, אבל לא בו אנו עוסקים) ומהן מכינים את הסלט הבולגרי המסורתי "צ'ופסקה סלטה" (ובבקשה לא לומר, זה בעצם סלט יווני), הכי פשוט והכי טעים:

(צילום: אלון כהן)

מצרכים:

2-3 עגבניות קיץ בשלות (גדולות, ורודות, מכוערות) 

1-2 מלפפונים טריים 

1 פלפל קלוי (לא חובה) 

בצל ( מבחינתי ממש לא צריך אבל במתכון המקורי יש ובשפע) 

נתח גבינה בולגרית  

שמן (במתכון המקורי לא שמן זית, אבל אפשר לשנות) 

חומץ בן יין (אפשר גם בלסמי אבל זה לא אותו דבר)

מלח ופלפל (מעט כי הגבינה מלוחה)

1. חותכים את העגבניות והמלפפונים לקוביות גדולות, את הפלפל הקלוי והקלוף חותכים לנתחים קטנים ומפזרים טבעות בצל (רק אם אוהבים ואם לא מתנשקים עם מי שלא).
2. את הגבינה מגררים מעל במגררת דקה עד שנוצרת תלולית "שלג גבינה" מעל. מתבלים בשמן, חומץ, מלח ופלפל לפי הטעם ולא מתפתים להוסיף שום דבר (כמה זיתים לקישוט – זה בסדר).
3. מגישים עם לחם ביתי ועם כוסית של רקיה (י"ש פירות מקומי שיגרום לכל מי ששותה לראות סלט פשוט באור יקרות).
   

תודה מיוחדת לנזאר עאמר, סגן דובר משרד החוץ