שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    האמהות העקודות: תרחמו גם עליהן בבית הכנסת

    מצד אחד, שרה שבנה נלקח לעקדה - מצד שני, חנה שבנה הובטח לכהונה. שני סיפורי עקרות עולים לפני אלוהים בראש השנה, כסנגורים נצחיים במשפט האדם. אבל הימים הנוראים חייבים להתהפך. קול השופר צריך להזכיר לנו את קולן של האמהות שנאחזו בציפורניהן בזכותן להמשיך ולאהוב את בניהן

    הרחם והממסד

    תינוקות נובטים ברחם אמם ובתוכו הם גדלים במשך תשעה חודשים העטופים כאב, פחד ותקווה. אם צולח מסעם מהרחם אל העולם ומסתיים בשלום, עבורם ועבור אמם, נחתך חבל הטבור והם עוברים להשתכן בחיקה ולהיזון משדיה לאורך ימים, חודשים וגם שנים. שותפות שאין למעלה ממנה, לפחד המוות ולתשוקת החיים, קושרת בין האם לילדיה והיא מייצרת מרחב אינטימי של אהבה שנדמה שאיש לא יכול לו.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    אלא שאל מול אינטימיות הרחם, ניצב הממסד המשפחתי, השבטי והדתי. נפעם מכוח אהבת אם-בן, רז שבו אין לו חלק, הוא חומד וחומס את אהבתם. ההנהגה השבטית לא יכולה לשאת אינטימיות זו והיא מפרה אותה ומעבירה את נאמנותו של הילד מהמרחב הפרטי של אמא, אל הסמכות.

     

    ואיפה הייתה שרה בסיפור? ()
    ואיפה הייתה שרה בסיפור?

     

    המלחמה הסוערת, הכואבת והיסודית של האנושות מתקיימת בין המעגל האינטימי של חמלת הרחם, להיררכיה השבטית המבקשת להחיל על הבן חוקי ציות עד מוות. נחשו מה? סמכותם של מנהיגי השבט מביסה את אמא.

     

    "וכי תבואו למלחמה... והרעותם"

    מדהים לגלות כי בראש השנה, ביום בו עומדת האומה לדין לפני אלוהיה, היא משמיעה בפניו קול שופר המעיד כאלף עדים על הרגע שבו הביסה הפטריארכיה, בשירות האל המונותאיסטי, את נאמנות ואהבת האם לבנה.

     

    בית המדרש של הטוקבקים

    בית המדרש של הטוקבקים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בין התשוקה האימהית לצו השבטי

    סיפור עקידת יצחק וסיפור לידת שמואל הנקראים בראש השנה, נפתחים בתשוקה עזה כמוות של שתי נשים - שרה וחנה - ללדת ילד. זעקת האמהות העקרות העולה מסיפורי התנ"ך, היא זעקה אישית לקשר פרטי מכל פרטי שבין אם לבנה. אמהות אלו לא מבקשות "ופרצת" או ילדים "ככוכבים לרוב"; הן לא שואלות "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", הן רוצות להיות אמא. בשני הסיפורים זוכה משאלת העקרות למימוש, ובשניהם מוגש לתשלום מס-אמהוּת שאין אכזרי ממנו.

     

    המעגל הפרטי שנוצר ברגע נביטת ההריון, נפרץ ומובס על ידי הממסד הדורש הכפפת ראש מלאה ואף מחיר דמים.

     

    "אל הנער"

    יצחק, בנה יחידה אשר אהבה, יילקח משרה על ידי אלוהים ואביו, ויהיה לעולה על אחד ההרים. חנה, שכבר הבינה את העסק, ידעה שעל תשוקתה לבן יהיה עליה לשם באובדנו. היא חותכת בעצמה בבשר החי של הלב, ומציעה את העיסקה שאין ממנה מנוס (שמואל א א, י"א): "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו".

     

    בסיומה של עקידת יצחק אומר אלוהים לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער". בסיום פרוייקט ההולדה של חנה, היא מצהירה: "אל הנער הזה התפללתי". נצחון המנהיגות ועליונותה מתרחשים בכל פעם שבה מופקע נער מהאהבה והדאגה האישית, האימהית, ונדרש להוכיח את נאמנותו למנהיגות הגברית של השבט.

     

    בראש השנה מניחים פרנסי הקהילה מול אלוהים את השופר, העצים והמאכלת וגם את המעיל הקטוֹן של הילד שמואל, ואומרים: ראה אלוהים, גם השנה ניצחה נאמנותנו אליך את אהבת האם. גם השנה הפקענו ילדים והקרבנו קורבנות. ראה אלוהים, אנו ראוים לאהבתך, לסליחתך ולרחמיך.

     

    ובעזרת נשים השמיימית יקוננו שרה, חנה ורצפה בת איה את קינת טשרנחובסקי "הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת, בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם... אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה... רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!"

     

    שתיקת האמהות

    מול תביעת הצייתנות של הממסד, לופתות האמהות בכאב את הבטן ואת צלקות הלידה, אהבתן לבנן מושתקת והקורבן נלקח. חידה מקראית כואבת היא היכן הייתה שרה בזמן שאברהם לקח את בנה לעקידה. האם היא שמעה וידעה, האם פחדה וניחשה, האם נאבקה ואולי האמינה לבדותות אברהם: "אֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה" ואיך, מול אב כאברהם, היא הצליחה להישאר תמימה.

     

    התורה מחרישה את גירסת שרה לסיפור העקידה, אך בדרכה המרומזת מצמידה את מות שרה לסיום מעשה העקידה, ובכך מעידה שהפריצה הפטריארכלית למעגל האהבה טרפה את כל קלפי החיים שלה. שרה לא התכוונה להפגין "יראת אלהים" או לייסד דת חדשה, היא התכוונה להיות אמא פרטית, לילד פרטי עם שם אופטימי ומלא חיים: יצחק. משנחמסה ממנה אהבתה, היא נטשה את העולם של בעלה ואלוהיו.

     

    סורגת מחאה

    מחאתה של חנה שונה. בכפות ידיה הקטנות היא מנסה לפרוץ את שורות הממסד ולהשיב לעצמה משהו מהאהבה הפרטית שנעשקה בעיסקת ההריון. בתחילה מבקשת חנה להגדיל מעט את מעגל האימהות – היא מניקה את הילד בשפעת חלב-אם, וכך מעכבת את יציאתו לעולם המנוכר של עלי והמשכן: "וְחַנָּה לֹא עָלָתָה (למשכן) כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם". אני מדמיינת את חנה סוחטת את שדיה, מתאמצת להפיק טיפות חלב אחרונות, מנהלת מלחמה חסרת סיכוי - שד נגד ממסד.

     

    לאחר שייבש החלב המשיכה חנה בנסיונות להביא את קולה של אמא ואת ריחות הבית אל הבסיס בשילה: "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים". חנה סורגת מעיל לבנה שנלקח לעולם הגברים בקטנותו. גופו לא גוף של גבר ואמא יושבת בבית ומדמיינת את השינויים שחלו בגופו של בנה. מדמיינת וסורגת אהבה.

     

    צחקת, לא צחקת, העיקר שתלמדי לשתוק

    אלוהים, שאוהב לשוחח עם אברהם, לא מקדיש זמן איכות לשרה, ואפילו את בשורת ההריון היא שומעת באופן עקיף, בעודה מצותתת לשיחת הגברים באוהל. שרה צוחקת והפרשניות והפרשנים שוברים את קולמוסים בניסיון להבין את משמעות צחוקה: לעג, קטנות אמונה, שמחה ופליאה וגם עונג המיניות המתעוררת, כל ההצעות האלו נמצאות בכתובים הפרשניים.

     

    מה שמטריד לא פחות הוא תגובת האל לצחוקה של שרה. אלוהים, שלא טורח לשוחח עם שרה, משתמש באברהם על מנת לנזוף בה על שצחקה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם, לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: ...וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ".

     

    מה שחשוב בדיון הלא מצחיק הזה, הוא המסר החד-משמעי שמקבלת שרה: "שקט בעזרת הנשים", נא לאפק ולהחריש את תגובותייך. מכאן ואילך רגשותייך אינם חלק מתוכנית העבודה האלוהית. הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?

     

    שנת שלום

    הימים הנוראים חייבים להתהפך. קול השופר צריך להזכיר לנו את קולן של האמהות שנאחזו בצפורניהן בזכותן להמשיך ולאהוב את בניהן. אין הבדל של ממש בין קורבנות עקידה לקורבנות מלחמה, וכנגד כולם אנחנו צריכות לעמוד בראש מורם, בנחישות שאין למעלה ממנה ובתבונה.

     

    בראש השנה אנו צריכות להניח לפני אלוהים את פירות אהבתנו, ולספר לו בפירוט ובתודה מה עשינו השנה כדי לשמור על החיים. עלינו למנות בפניו את מאמצינו לסיים את המלחמות, להפוך את החרבות לאיתים ולהשיב את החיילים הביתה, לאהבה, לצמיחה האישית, לחיים הבריאים והמוסריים ולמוות שיבוא רק בעתו.

     

    אז למה את לא מתנצרת או עוברת לברלין

    אתן תמיד שואלות אותי - ואני תמיד עונה: כי לא בא לי. בא לי להישאר כאן ולהמשיך למחות (והאמת, זה מה שהייתי עושה לו הייתי נוצרייה או נטמעת בקהילה ליברלית בברלין). התרבות היהודית היא שפת המחאה שלי והימים הנוראים הם עבורי, באופן מיוחד, ימים של אבל ומחאה, ולא ימים של חנופה וטפיחה על שכם התרבות.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בשבוע שעבר שאלו אותי כמה מכן מדוע אני קוראת לאבי הנצרות "ישו", ולא בשמו המקורי "ישוע" או "יהושע", שכן עם הזמן זכה השם "ישו" לראשי תיבות כעורים והפך לגנאי.

     

    תשובה פשוטה ומעט מתחמקת היא שיש חוקרים הטוענים שכך, בלי העי"ן הגרונית, הגו את שמו בימי חייו בגליל. תשובה כנה יותר היא שהתלבטתי בעניין ולבסוף החלטתי שעליי לבחור את המאבקים שלי. ידעתי שאם אכתוב "ישוע" ארחיק קוראות שיכולות היו להטות אוזן טובה לשיח הבין-דתי. אפשרות השיח האוהב הייתה חשובה לי יותר מההתעקשות על שמו של אבי הנצרות, שלא מיותר לציין שתורתו יקרה בעיניי. בעיצומם של הימים הנוראים אני מתנצלת בפני מי שנפגעה מבחירתי.

     

    ובעניין אחר, בסרטון המצורף אני מגיבה למאבק הבלתי פוסק נגד הדרת נשים בפרסומות. פרסומאים יקרים, אתם ממש מעייפים, ועם זאת, אני מבטיחה לכם שלא נתייאש ואף על פי שיתמהמה - בוא יבוא השוויון.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום ושנה טובה!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    פרופ' רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים