שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "לקחתי מספריים והתחלתי לחתוך את עצמי". החיים עם סכיזופרניה פרנואידית

    גבריאל פולונסקי נאבק כל חייו במחשבות ורגשות מבהילים, שהדרך היחידה לשרוד אותם הייתה לברוא עולם חלופי מחוץ לנפש המעונה. אחרי שנים של ייסורים מתודלקים בסמים הגיעה האבחנה שהוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית. בסדרת הדוקו־ריאליטי "סליחה על השאלה" (כאן 11), שתשודר הערב, הוא עונה בגילוי לב על שאלות אינטימיות

    גבריאל פולונסקי זוכר את התקף החרדה הראשון שלו. זו הייתה שעת צהריים, הוא היה בן עשר ושכב במיטה שלו בדירת המשפחה בנתניה. הטלוויזיה בסלון דלקה בפול ווליום וממנה פלשו לחדרו הדיווחים על מה שיתברר אחר כך כאסון המסוקים ‑ שמות, גילים, דרגות של הנופלים.

     

    "מצאתי את עצמי במצב של סטרס נורא", הוא מספר, "וצעקתי להם שינמיכו, אבל לא הקשיבו לי. רצתי לסלון ולחצתי על הכפתור של הטלוויזיה. אני לוחץ ולוחץ והכפתור לא מגיב, תקוע. אחרי שהצלחתי לכבות את המכשיר, בדרך חזרה לחדר שלי, אני רואה את אבא שלי שוטף כלים במטבח. 'אבא', אני שואל, 'אתה לא שומע שאני קורא לך?' הוא לא הגיב, המשיך לעמוד שם עם הגב אליי. הייתי מבוהל ולבד".

     

    הטראומה ההיא, פולונסקי יגלה בדיעבד, הייתה סימן מקדים למה שיגיע בהמשך. ילד בעל סף רגישות חריג שימצא את עצמו שוב ושוב נאבק במחשבות ורגשות כל כך מבהילים, שהדרך היחידה לשרוד אותם היא לברוא עולם חלופי, לנסות למצוא עיר מקלט מחוץ לנפש המעונה. באמצע שנות העשרים שלו, אחרי שנים ארוכות של ייסורים מתודלקים בשימוש כמעט יומיומי בסמים, תגיע הקריסה המוחלטת ואיתה הוא יקבל את האבחנה שהוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית והתמכרות. האבחנה הזאת, למרות המסר המאיים שלה והתווית הטעונה שבאה איתה, תהיה שלב ראשון בדרך ארוכה, אינסופית, להחלמה.

       

     

     

    פולונסקי (בן 30 היום) חושף באומץ ובכנות נדירים את ההיסטוריה הפרטית שלו בפרק הבא של "סליחה על השאלה", הדוקו־ריאליטי של תאגיד "כאן", המוקדש לסובלים ממחלת נפש וישודר הערב. בתוכנית הוא מדבר על ההידרדרות ההדרגתית שלו עד למצב של חוסר תפקוד, האשפוז, הגמילה, התרופות והמאמץ היומיומי שנדרש ממנו בשביל לשמור על שפיות.

     

    יחד עם המרואיינים האחרים ‑ שמייצגים קשת רחבה של פתולוגיות, מסכיזופרניה דרך מאניה דיפרסיה ועד הפרעות אישיות ‑ הוא מאפשר לצופים להציץ לרגע במציאות האמיתית של חולי הנפש, זו ששוכנת מעבר למיתוסים הוולגריים על "שיגעון" וסרטי "קן הקוקיה". עוצמתה החריגה של התוכנית עומדת ביחס ישר לרמת החשיפה של האנשים שמתראיינים בה. התחושה העיקרית שנשארת בסיומה היא שגם ברגעים הקיצוניים ביותר שלה, מחלת הנפש היא עוד עדות לאנושיות הבסיסית שנמצאת בכולנו.

     

    גבריאל פולונסקי (צילום: יאיר שגיא)
    גבריאל פולונסקי. למדתי לעשות את ההבחנה ביני לבין המחלה(צילום: יאיר שגיא)
     

     

    פחד מתמיד

    פולונסקי, ילד אמצעי בין שלושה, נולד בארגנטינה ועלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן שבע וחצי. חוויית ההגירה הייתה קשה. הילדות שלו בנתניה התאפיינה בבעיות התנהגות, אלימות, בילוי עם הילדים "שלא תמיד היו הכי נחמדים בסביבה", כהגדרתו. ההורים נאלצו לעבוד שעות ארוכות מחוץ לבית כדי להביא פרנסה, ואחר כך התגרשו. "אני זוכר שהייתי במצב של פחד מתמיד. הגניבות, ההתפרעויות, ההברזות מבית הספר היו כאילו המצב הטבעי שלי, ויחד עם זה רציתי כל הזמן לברוח משם. הייתי מסתכל על ילדים אחרים, עם חיים רגילים והרגשה של נורמליות, ולא מאמין שזה אפשרי בכלל".

      

    הדברים השתפרו מעט בכיתה י', כשעבר עם המשפחה להרצליה. היו לו חברים, הוא עסק במוזיקה, אבל החרדות והפחדים התמידו. "ואז גיליתי את הסמים, שנתנו לי קצת שקט. נרגילות, ובאנגים ואל־אס־די ואקסטזי ופיצוציות". השימוש בסמים התמיד תוך כדי השירות בתותחנים והתגבר אחרי השחרור. "הייתי טוחן עבודה בהיי־טק ושורף את כל הכסף בסטלה. לא מצאתי את עצמי. הרגשתי חוסר מסוגלות מוחלטת, כשהכל מהול בתחושה קבועה שלא מגיע לי, שאין לי את מה שצריך בשביל לחיות, שלא משנה מה אני אעשה, עצם הקיום שלי מהווה פגע. אני זוכר איזו מסיבה, לקחתי משהו ונתקפתי פראנויה. הרגשתי שכולם מדברים עליי, התחלתי לפתח תכנים הרסניים שכולם מוקיעים אותי, ראיתי קונספירציות בכל מקום".

      

    בגיל 23 החליט לגלות מחדש את שמחת החיים שאבדה לו. חסך כסף ויצא עם חברים לסיבוב פסטיבלי מוזיקה באירופה. הסצנה הזאת התבררה מיד כמקום הכי פחות רצוי לצעיר שגם ככה השתמש ביותר מדי סמים. "חבר שלי אמר לי, 'גברי, לאן שאנחנו הולכים יש הכל מהכל. אם אתה לא תשים לעצמך גבולות זה לא ייגמר טוב'".

      

    זה אפילו לא התחיל טוב. "בלילה הראשון בהולנד העמסתי את כל הסמים שיכולתי למצוא. שני חברים סחבו אותי מעולף לגמרי, הרגליים פשוט לא מתפקדות. הלכתי לישון ולמחרת קמתי כמו חדש ואמרתי שהגיע הזמן להתחיל את הסיבוב מההתחלה. עירבבתי חומרים בכמות שיכולה להספיק לעשרים אנשים לכמה שעות. הסתובבתי עירום מול אלפי בני אדם. לא אכלתי ולא ישנתי. בראש הייתה לי ערבובייה גמורה ואין לי מילים לתאר אותה. אחרי כמה ימים חזרתי למאהל, החברים מסתכלים עליי ומתחילים לבכות. 'גברי הולך ונגמר. איך מחזירים אותו? איך מספרים להורים שלו?' לקחו אותי לנוח סוף שבוע באיזה חוף ואז החזירו אותי לישראל. החברה שלי אספה אותי מהשדה. הייתי יחסית רגוע, כאילו הכל בסדר, אבל בפנים יש בלבלה וטירוף שאני אפילו לא יכול להתחיל להבין".

      

    פולונסקי לא ידע אז שהוא כבר נמצא בעיצומו של התקף פסיכוטי אקטיבי. בינתיים הוא אמר שלום ללחצים והשעות הבלתי נגמרות של עולם ההיי־טק והתחיל לעסוק בגננות. "הייתי עורם ערימות של עלים וסופר אותן, מתעסק בשטויות, מקיים כל מיני טקסים חסרי היגיון בתוך מציאות שהתפרקה. קורא שעות על רוחניות בגוגל. בת הזוג שלי לא ממש קלטה. היינו שני חבר'ה צעירים שרוצים להאמין באהבה ולא מוכנים להשלים עם זה שלפעמים אנחנו מונעים על ידי שדים שאין לנו שליטה עליהם. היו בינינו יחסי תלות לא בריאים, אובססיביים. הלכתי והידרדרתי. התנתקתי מחברים. רק פה ושם מגיע לאולפן מוזיקה של חבר, מעשן הרבה ונהיה זומבי. מתנתק. כולם בצחוקים ואני בוהה בחלל".

      

    הקשר שלו עם המציאות הלך והתרופף. "אני זוכר את עצמי מסתובב במשך שעות ברחוב. יוצא לקנות חלב ונעלם ל־19 שעות. מדבר עם חתולים, עם עורבים, הולך עם הרוח, הולך נגד הרוח, רק מחפש סימנים, איזה כיוון. לא מצליח להכיל מחשבה בראש ליותר משלוש שניות. כל גירוי ‑ קול, ניחוח ‑ מעיף אותי למקום כל כך רחוק. יום אחד החלטתי שאני צריך לטפס עם הגיטרה על מגדל מים. היה מבול בחוץ ובמגדל יש סולם שסגור במין מנעול, ומסביב קוצי ברזל ארוכים וחדים. אני קושר את הגיטרה לקרסול עם הסוויטשירט שלי ומתחיל לטפס. אם הייתי מפספס לשנייה ונופל הייתי מינימום נכה לכל החיים. וכל זה בשביל לשבת למעלה עשרים דקות ולנגן בגשם".

      

    אחרי שנה וחצי של התקף פסיכוטי לא מטופל, השתלטו על התודעה המתפרקת של פולונסקי מחשבות אובדניות. הרגע הנורא ביותר היה כשישב עם החברה שלו על המצוק בחוף סידני עלי. "הייתה לנו שיחת פרידה והיה לילה של ירח מלא, כל כך יפה מסביב ובו בזמן אני מרגיש בתוך גיהינום. והראש שלי אומר, 'תדחוף אותה ותקפוץ, תגמור את הכל'. זו הייתה הפעם היחידה שבה הרגשתי שאני עלול להיות מסוכן לסביבה".

      

    זה היה רגע חריג. בשאר הזמן הוא העדיף להפנות את האלימות כלפי עצמו. "ערב אחד הייתי בבית של אמא שלי. לקחתי זוג מספריים והתחלתי לחתוך את עצמי. כתפיים, זרועות, רגליים. אני זוכר את עצמי מתגלגל על המיטה, מזיע, וכל הגוף שורף ומלא דם. ואני אומר, 'חלאס עם הכל, אני לא רואה את זה נגמר, אלוהים, קח אותי כבר'. נרדמתי לחמש־שש שעות אחרי הרבה זמן ללא שינה. למחרת בבוקר קמתי רענן. ירדתי למטבח, ופתאום אמא שלי כולה חיוורת כמו סיד. אני שואל אותה, 'למה את מסתכלת עליי ככה?' ורק אז הבנתי שלא לבשתי חולצה, וכולי חתוך ופצוע. בנקודה הזאת היא אמרה: או שאני מתחיל איזה טיפול מקצועי או שאני מסתלק מהבית".

      

    האבחנה הייתה כמו דגל שחור (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    האבחנה הייתה כמו דגל שחור(צילום: shutterstock)

     

    משוגע הכפר

    פולנסקי הגיע לכפר איזון, מוסד טיפולי שיקומי שמטפל בעיקר בתרמילאים ישראלים, שאובחנו כמי שסובלים מפגיעה נפשית בשילוב פגיעה מסמים. הפסיכיאטרים במקום רשמו לו מינון גבוה של התרופה האנטי־פסיכוטית ריספרדל, שהרגיעה את המערכת הנפשית אחרי האקשן המטורף של השנים האחרונות. "סוף־סוף הרגשתי שמותר לי להיות הבן אדם הדפוק שאני. כאילו קרסתי למצב האותנטי של עצמי. לא דיברתי. לא היו לי מילים. הייתי הולך בצעדים קטנים ומסתכל על העולם במבט חלול". זה לא היה קל. פולונסקי עבר התקף אלימות שהפך אותו למשך כמה ימים למשוגע הרשמי של הכפר. "אבל אחרי זה חלק מהכאב והזעם שנדחסו במשך כל כך הרבה זמן - השתחרר".

      

    בשיחה עם פסיכיאטרית הוא קיבל לראשונה את האבחנה הרפואית של מצבו: סכיזופרן פרנואידי ומכור לסמים. זה היה כמו דגל שחור שלא מפסיק להתנופף מול העיניים. "היה לי מושג בסיסי מה זה סכיזופרניה. הרגשתי שבור לגמרי. ראיתי את עצמי בעתיד חי בדיור מוגן, מחוץ לחיים הנורמליים, או התאבדות. ויחד עם זה הבנתי, באינסטינקט, שמה שעובר עליי הוא גם הזמנה להכיר את עצמי, להיכנס פנימה. כאב לי בטירוף, אבל גם הייתה איזו התעוררות. קמתי מהספה בהחלטה שאני מתמסר לטיפול, מתמסר לחיים".

      

    הוא מודה שהתרופות האנטי־פסיכוטיות הצילו את חייו, אך עם זאת יש לו ביקורת חריפה, כעס לרגעים, על הממסד הטיפולי. "הפסיכיאטרים מסתמכים רק על התרופות, אבל שוכחים לפעמים את האדם שמאחורי המחלה. לא נותנים לך תוכנית החלמה וגוזרים עליך חיים שלמים בלי תקווה. התרופות הכרחיות להתמודדות עם התקף פסיכוטי, הן משקיטות את המערכת הנפשית וכאילו עושות לה אתחול מחדש, אבל הן לוקחות ממך כל שמחת חיים, כל יצירתיות, כל מה שטוב אצלך".

      

    הוא החליט לגמול את עצמו לאט, להוריד מינונים. לדבריו, הפסיכיאטרים שטיפלו בו ממש לא אהבו את הרעיון. "אני זוכר את עצמי יושב מול רופא ואומר לו שעכשיו אני לוקח מינון של מיליגרם אחד. והוא שואל, 'אתה על מיליגרם אחד? אתה החלטת על המינון הזה בעצמך?' אמרתי, 'כן, בהדרגה'. והוא אמר לי בטון מלגלג, 'טוב, אם עוד לא למדת אז החיים ילמדו אותך', ממש צחק לי. והייתה רופאה שמאוד סמכתי עליה. הגעתי אליה לביקורת. כל פעם שאתה מוריד מינונים אתה עובר תהליך של גמילה. אתה רגיש בטירוף, עולים כל מיני תכנים, כל מיני טראומות, ואתה צריך ללמוד להכיל אותם. באתי אליה בדיוק בשיא של זה, והייתי קצת מבולבל וקצת מגמגם. והיא מיד אמרה: 'אתה בהידרדרות פסיכוטית. אתה חוזר הביתה, מכפיל את המינון ומדבר איתי בעוד שבוע'.

      

    "שתי דקות הייתי שם. כשיצאתי הרגשתי בדידות אטומית. ישבתי באוטו איזה ארבעים דקות ובכיתי. אבל אז הרמתי את הראש ואמרתי, 'גברי, אנחנו סוחבים עוד שבועיים ואם תגלה שאתה ממשיך להתגלגל למקום אפל, תעשה מה שצריך, אבל עד אז ניתן לזה הזדמנות'. ובאמת המערכת התאזנה והרגשתי טוב יותר. אבל החלפתי קופת חולים כדי שלא אצטרך לראות את הרופאה הזאת שוב".

      

    היום הוא גר בדירת סטודיו בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, מגדל כלבה קופצנית ועוסק בטיפול באחרים. משלב בין טאותרפיה, גישה מודרנית לטיפול בהתמכרויות המבוססת על שיטת 12 הצעדים בשילוב פילוסופיה סינית עתיקה, ופסיכותרפיה גופנית התייחסותית, שמשתמשת במגע הגופני ככלי תרפויטי.

      

    "עיקר תהליך ההחלמה שלי התחיל כאשר למדתי לעשות את ההבחנה ביני לבין המחלה. להגיד לעצמי שאני לא סכיזופרן פרנואידי, אלא אדם שמתמודד עם סכיזופרניה פרנואידית", הוא אומר. "היום אין לי תרופות בארון באמבטיה. שמרתי אותן עד שפג התוקף ולפני כמה חודשים זרקתי. אני מרגיש שלא נכון לי להשתמש בהן. זה לא שאני לא חווה קשיים. אני לבד, לא בהכרח מבחירה, קשה לי להחזיק אינטימיות, בחוץ קשה לי להיות קליל. אבל יש לי כלים להתמודד ויש לי תקווה. ובזכותה בחרתי להצטלם לטלוויזיה ולהתראיין לכתבה הזאת. אני עושה את זה לא רק בשביל עצמי. יותר נוח להישאר אנונימי. הרי זה לא שקיבלתי איזו מדליה והייתי גיבור. ויחד עם זה אני כן גיבור. גיבור פצוע".

     

     הכתבה מתפרסמת במוסף "זמנים בריאים" של ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יאיר שגיא
    גבריאל פולונסקי
    צילום: יאיר שגיא
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים