ביקורת סרט - "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל": מומלץ להתרחק

רבות נכתב על המנעד הסגנוני שמאפיין את סרטיו של גאס ון סנט – מהאקספרימנטליות של סרטים כ"אלפנט" (2003), "גרי" (2002), ואפילו עיבוד האחד-לאחד שלו ל"פסיכו" (1998), ועד הגישה הכמעט-קלאסית שהפגין ב"סיפורו של וויל הנטינג" (1997), "למצוא את פורסטר" (2000) ו"מילק" (2008). למרבה הצער, השנים האחרונות מוצאות את ון סנט בפאזה חדשה ומדאיגה – זו של במאי משעמם.

וכזה בדיוק הוא סרטו החדש, "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" ("Don't Worry, He Won't Get Far on Foot") – משעמם. נטול השראה. חסר פואנטה. סיפורו של צייר הקומיקס תושב פורטלנד שבאורגון (העיר שבה התרחשו כמה מסרטיו של ון סנט ושבה אף התגורר תקופה מסוימת), ג'ון קלאהן, הופך בידיו של ון סנט לשילוב לא מוצלח של "כף רגלי השמאלית" ו"אמריקן ספלנדור" – יצירת המופת של רוברט פולצ'יני ושרי ספרינגר ברמן מ-2003, שתיעדה את חייו של הקומיקסאי הארווי פיקאר.

קלאהן (בגילומו של חואקין פיניקס השב לשתף פעולה עם ון סנט אחרי "פיתוי קטלני" מ-1995) הוא נכה המרותק לכיסא גלגלים בעקבות תאונה שעבר, וכן אלכוהוליסט המשתתף לראשונה בקבוצת תמיכה של אלכוהוליסטים אנונימיים. מתוך הצורך להתמודד עם השיבה לחיים ועם המרירות שאוכלת אותו, קלאהן מתחיל לצייר איורים מקאבריים (אחד מהם, זה שמעניק לסרט את שמו, מתאר שריף וחבורת רוכבים במדבר מול כיסא גלגלים נטוש).

עבודותיו של קלאהן התייחסו בהומור שחור לנכים, גמדים, אנורקטיים, עיוורים, קו-קלוקס-קלאן וניצול מיני של ילדים על ידי כמרים, רשימה חלקית בלבד, ואופיינו בחוסר תקינות פוליטית בוטה שהביא לא פעם להוקעתו והחרמת העיתון המקומי שבו אייר מ-1983 ועד מותו בשנת 2010.

חואקין פיניקס וג'ונה היל. מערכת יחסים לא מפותחת

קלאהן, שנותר משותק מהצוואר ומטה, הצליח להשיג שליטה מסוימת בעט, והעובדה הזו הקנתה לעבודותיו אופי מעט מחוספס. אך בעוד סרט כ"אמריקן ספלנדור" ביקש לעסוק, בין היתר, במשמעות הפיכת חיי השגרה לאמנות האיור – סרטו של ון סנט מציב את עבודותיו של קלאהן בשוליים.

הקונטרוברסליות של ציוריו רק נרמזת (אישה זקנה ונרגנת נוזפת בו ברחוב בעודו נוסע בכיסא הגלגלים הממונע שלו), ומשמעותם הפוליטית הרדיקלית, אם ישנה כזו, בעידן הרייגניסטי שבו מתרחש הסרט, מרודדת לרמה של "תקפצו לי".

ואולם הסרט, מתברר, כלל אינו על אמן קומיקס אלא על משהו אחר לגמרי: גיבורו לומד לצלוח את 12 שלבי ההתמודדות של אלכוהוליסטים אנונימיים, בדרך להבטיח לעצמו גאולה. בשלב כלשהו הוא אפילו נע בין דמויות מתחנות שונות בחייו ומבקש מהן סליחה (על התנהגותו בביה"ס, על הפעם שבה גנב חולצה).

דמות מעניינת אך היא לא העיקר. מתוך הסרט

המנטור שלו (ג'ונה היל) הוא מנחה קבוצת התמיכה, הומוסקסואל חולה איידס ובן למשפחה עשירה, אלכוהוליסט-לשעבר בעצמו, שבמראה הישועי-משהו שלו אי אפשר לטעות. דמות אחרת שנחלצת לגאולתו היא פיזיותרפיסטית (ואחר כך דיילת) שוודית (רוני מארה) שאותה הוא פוגש בבית החולים, ובהמשך הופכת למאהבתו. גם היא מוצגת כסוג של מלאך – לרגעים נדמה שהיא אינה אלא פנטזיה שלו, אך לא – ודמותה נותרת תמוהה, שולית ומבוזבזת לחלוטין.

הדרך אל הגאולה עוברת בפיוס עם האם שנטשה אותו בינקותו. קלאהן שב ומציין שלושה דברים שהוא יודע על אמו: היא ממוצא אירי, היא ג'ינג'ית, היא הייתה מורה, וכן, וזה פרט רביעי – היא לא רצתה אותו. דיוקנה המשוער המאויר מתנוסס אומנם בדירתו, מייצג החוויה הטראומטית שמלווה את קלאהן לאורך כל חייו ומובילה אותו למסע של הרס עצמי וכמעט-אובדנו – אך גם פרט זה בביוגרפיה שלו נותר כסרח אגבי של מה שהיה יכול להיות סרט אחר לחלוטין.

משום מה, כופה ון סנט על "אל דאגה" מבנה נרטיבי מפוצל הנע בין זמנים, ואמור אולי להעניק לסרט נופך של יצירה מורכבת יותר מאשר הוא באמת. בפועל, זה לא תורם להבנת הדמות, מהלכיה ומניעיה – ודאי אם משווים זאת למבנה הנרטיבי המשוכלל באמת שהפגין "אמריקן ספלנדור", עם התנועה שלו על הקו הדק והמתעתע שבין תיעוד ובדיון.

ג'ק בלאק בתפקיד ריינולדס. נוכחות סתמית

הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה של קלאהן בעלת אותו השם משנת 1990. רובין וויליאמס רכש את הזכויות, והתכוון שון סנט יביים את הסרט על פיה, בכיכובו. בראיון לאמיר קמינר סיפר ון סנט שהאולפנים שבו ודחו את הפרויקט משך שנים, ונותר רק לשער איך הסרט היה נראה לו וויליאמס אכן היה מגלם את הדמות שקווי דמיון לא מעטים נמתחו בינה ובינו.

לא לגמרי ברור מה עושה כאן ג'ק בלאק, המעוטר בשפם נוסח ברט ריינולדס המנוח, כשותף לשתייה של קלאהן ומי שאחראי לתאונה הפטאלית. נוכחותו בסרט משנית עד סתמית. אך מה שפגום באמת בסרט הוא תיאור מערכת היחסים שבין קלאהן והמושיע שלו – וג'ונה היל הכמעט-בלתי-מזוהה בתפקיד זה מוכיח (שוב) שהוא אחד השחקנים הכי מגוונים בקולנוע האמריקאי היום. הקשר בין שתי הדמויות מתקשה להתפתח מעבר ל"סימון" של סיפור גאולה.

למרבה הצער, "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק" אכן מממש את כותרתו המקברית. הדמות שבמרכזו אולי מעניינת, אבל כפי שהיא מוצגת אינה אלא גיבוב של קלישאות "הצילו, אני לא יכול להיגמל". בכל הקשור לשאר, הסרט הזה באמת לא מגיע רחוק.