שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "זמנים קשוחים באל רויאל": עוד אחד שרוצה להיות טרנטינו
    גם שורה ארוכה של שחקנים מצוינים כמו ג'ף בריג'ס, ג'ון האם וכריס המסוורת' לא מצליחים להציל את הסרט "זמנים קשוחים באל רויאל", שמתרחש בקזינו מפוקפק בגבול נבדה-קליפורניה. על הנייר הוא נשמע מצוין, אבל אחרי שעתיים ועשרים הצופה בעיקר נשאר מבולבל

     


    לבמאי-תסריטאי דרו גודארד יש רקורד מרשים בז'אנרים של פנטזיה, אימה, מד"ב וגיבורי על. הוא החל בכתיבה לסדרות הטלוויזיה "באפי ציידת הערפדים" ו"אנג'ל", משם המשיך לשיתוף פעולה עם הבמאי ג'יי ג'יי אברמס בסדרה "אבודים" ובסרט המפלצות "קלוברפילד" (2007). כשעבר לכתיבת "מדע בדיוני קשה" הוא הגיע לשיא הקריירה שלו כתסריטאי, וקיבל מועמדות לאוסקר על התסריט של "להציל את מארק וואטני" (2015). בשנים האחרונות הוא גם יצר את סדרות גיבורי העל "דרדוויל" ו"המגינים".

     

    "זמנים קשוחים באל רויאל" (Bad Times at the El Royale), סרט שאותו גודארד כתב וביים, אינו שייך – על פניו – לז'אנרים של פנטזיה. זהו מותחן ספוג בהומור שחור המתרחש בשנת 1969, מלא באזכורים ישירים ועקיפים לאירועים ולדמויות של התקופה. אין בו דמויות עם כוחות על, או פעולה של כוחות על-טבעיים. ובכל זאת יש בו אלמנט סגנוני נוכח – כאילו היה קומיקס שקם לתחייה. תכונה זו, המשולבת עם דמויות צבעוניות, שימוש רב בטקסט ופרצי אלימות, יותר ממזכירה את סגנונו של טרנטינו.

     

    לעוד ביקורות קולנוע:

    הגננת

    אוויר קדוש

    כוכב נולד

    ונום

     

    הסיטואציה הבסיסית מפגישה בין כמה דמויות בזירה של אתר הנופש והקזינו הקרוי "אל רויאל" - זירה ספציפית שמתפקדת כסוג של מרחב תיאטרלי שבו הדמויות מתעמתות בסיטואציות המטופלות באמצעים סגנוניים קולנועיים מועצמים. כמו "כלבי אשמורת" (1992), ויותר מכך כמו "שמונת השנואים" (2015) של טרנטינו. מבחינת התקופה והדמויות נראה שגודארד מקדים את סרטו המצולם-בימים-אלו של טרנטינו "היו זמנים בהוליווד", שמתרחש גם הוא ב-1969, ומהדהד את הרקע הכולל אייקונים מהתרבות האמריקאית של שנות ה-60.

     

    מתוך
    כריס המסוורת', מתוך "זמנים קשוחים באל רויאל"
    בהתאם למקור השראה זה, "אל רויאל" מתבסס על חלוקה לפרקים שבהם יש התמקדות בדמות בודדת, ומשחק על הפערים במידע בין דמות לדמות ובין הדמויות לצופים. מבנה תסריטאי מחוכם, שיכול להיות מתגמל מאוד בידיו של יוצר קצת יותר מוכשר. הסרט של גודארד מתבלט בסגנון – בעבודת צילום של שיימוס מק'גארווי ("כפרה" ו"אנה קרנינה" של ג'ו רייט), ובשימוש במוזיקה המושרת והנשמעת (בעיקרה מוזיקת רית'ם אנד בלוז של התקופה) הנקשרת לקצב של פעולות הדמויות, של תנועת המצלמה ושל העריכה. כמו כן עומד לרשותו צוות שחקנים מרשים המעורר חשק מיידי לצפות בסרט. יש כאן הרבה הבטחה, אך באורך של שעתיים ועשרים נראה שהסרט מבטיח יותר ממה שהוא מקיים.

     

    לפרטי העלילה ניתן להתייחס רק בקצרה בגלל התבססותה על סדרה של גילויים ותפניות. מלון אל רויאל (או ליתר דיוק, אתר נופש וקזינו) ממוקם באזור אגם טאהו ומשמש הכוכב העיקרי של הסרט (עיצוב התפאורה של מרטין וויסט ראוי לתשומת לב מיוחדת). המיקום של המלון מגדיר אותו כטריטוריה פנטסטית למחצה – כמו מלון ה"אוברלוק" ב"הניצוץ" של סטנלי קובריק (1980) או מלון "ארל" ב"ברטון פינק" (1991) של האחים כהן. המאפיין הסמלי המרכזי של המלון הוא קו הגבול בין מדינת נבדה למדינת קליפורניה, המסומן על הרצפה במקום שבו הוא חוצה את שטח בית ההארחה. בצד של נבדה אפשר להמר, ובצד הקליפורני ניתן לשתות.

     

    ה"אל רויאל" היה בשיאו בשנות ה-50, אך מאז ירד מגדולתו. כל העיצוב של עץ ואבן אומר הדר מיושן ומרופט. בעבר הלא רחוק הוא היה מקום מפגש לאנשים ועיסוקים שהשתיקה יפה להם - והיה מי שידע כיצד לתעד זאת, ולהפיק תועלת רבה ממה שהתרחש בתוך החדרים. תרבות ארה"ב של שנות ה-50, שחלחלה לשנות ה-60, עם לא מעט סודות אפלים וקונספירציות עמומות שהוסתרו מאחורי וילונות מהודרים. העולם של ג'יי אדגר הובר, הנכלוליות של שבט קנדי, ה"ראט פאק" של סינטרה וחבריו ההוללים. אותן התחככויות לא בריאות בין עולם הבידור, המאפיה והפוליטיקה מהדהדות ב"אל רויאל" כמו רוחות רפאים של העבר הלא רחוק.

     

    מתוך
    שלוש דמויות מגיעות לאתר הנופש הריק: סימור "לראמי" סאליבן (ג'ון האם), סוכן מכירות של שואבי אבק בעל אופי עולץ ופטפטני יתר על המידה. מהר מאוד מתגלה כי התנהגותו מסווה תחום עיסוק שונה בתכלית, הכולל היכרות מעמיקה עם מה שהתרחש מאחורי הקלעים של בית ההארחה; דארלינג סוויט (שחקנית מיוזיקלס בריטית וזמרת מוכשרת במיוחד בשם סינת'יה אריוו) היא זמרת ליווי אפרו-אמריקאית בדרכה לרינו, שמנסה לעבור ממעמד של זמרת ליווי לקריירת סולו; והכומר רב החן דניאל פלין (ג'ף ברידג'ס – מצוין כהרגלו), שיש לו סודות אישיים ומקצועיים. במלון יש איש צוות בודד – אדם צעיר בשם מיילס מילר (לואיס פולמן), המעורר וייב נורמן בייטס לא מבוטל.

     

    לקבוצה מצטרפת עוד דמות מרכזית אחת – אמילי סמרספרינג (דקוטה ג'ונסון), שאפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא בעניין של אינטראקציה מנומסת עם אחרים. הסיפור שלה כולל אחות מופרעת (קאלי ספיאני), וגרסה חתיכית למנהיג כת מופרע א-לה צ'רלס מנסון בשם בילי לי (כריס המסוורת').

     

    אלו הכלים, ואיתם נעה עלילת הסרט באופן מחושב ואיטי יתר על המידה. הסגנון לא מפצה על כך, לא במה שיתגלה ברגעים שבהם כל דמות נפתחת מבחינת הסיפור, ובעיקר לא במהלכים שבחלקו האחרון של הסרט. נדמה שהסרט מפספס אמירה מגובשת או מעניינת במיוחד.

     

    מתוך
    מתוך "זמנים קשוחים באל רויאל"

    עד "אל רויאל" גודארד ביים רק סרט אחד – קומדיית אימה-מדע בדיוני מטורללת למדי בשם "בקתת הפחד" מ-2012. בסרט ההוא הבקתה מתגלה כמתקן משוכלל, שלא לומר סוג של גן חיות, המהדהד דמויות מסרטי אימה. היא מתגלה כסוג של אופרציה קדמונית דתית (שהיא גם קולנועית), ובה מתרחש ריטואל של אלים קדמונים הנזקקים לקורבן אדם (הדים לדברים שעלו גם בסדרה "אבודים").

     

    על אף ש"אל רויאל" אינו סרט אימה או פנטזיה, יש בו היגיון דומה. סוג של קטלוג דימויים של התקופה, ומערכת טכנולוגית שהיא חלק מקונספירציה המגולמת במבנה. אותו מתח בין מה שקורה ברמה המיידית והגלויה למה שמתגלה. מבחינה זו הסרט יכול היה להיות מעניין יותר, אבל כשהגודש יוצא משליטה, הצופים נותרים עם השאלה המתסכלת "אז מה הפואנטה?".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים