שתף קטע נבחר

החרדי היפה: יעקב וינרוט, האיש שכולנו רצינו להיות

הרחוב החרדי כולו - על פלגיו ומחנותיו השונים - חשו כלפי הג'ינג'י חובש הכיפה השחורה כבוד עצום, שלא לומר הערצה. יעקב וינרוט היה החרדי המושלם. זה שהכיפה השחורה לראשו, והצהרתו הפומבית - "אני חרדי" - נסכה תחושת כבוד ורוממות בקרב המגזר שפעמים רבות חש נחות מול זה החילוני

ליל שבועות, אולם בית הכנסת הגדול בירושלים. ידידי אריה ואנוכי יושבים באחת השורות הראשונות מול עורך הדין, הרב יעקב וינרוט, שמעביר שיעור אודות הפללה עצמית וזכות השתיקה במשפט העברי. בשפה התלמודית קוראים לסוגיה המרתקת הזו "אין אדם משים עצמו רשע". וינרוט מעביר את השיעור כמו שירה, חורז בלוליינות מדהימה ראשונים ואחרונים, כשהוא מציג את המהלך המבריק שלו לסוגיה המורכבת.

 

<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק  >>  

 

באותם ימים, עסקתי בחיבור קונטרס שעסק בדיוק בנושא הזה: "אין אדם משים עצמו רשע" ו"הודאת בעל דין", והתחום היה מוכר לי היטב. לאחר השיעור ניגשתי לפרקליט הבכיר ושוחחתי עמו כחצי שעה כשהוא מציג בפניי, במאור פנים, חומרים נוספים רבים ומהלכים תלמודיים מדהימים בנושא. את חלקם שמע מ"מורו ורבו", כפי שהגדיר אותו, הרב ברוך דב פוברסקי, ראש ישיבת פוניבז'.

 

קראו עוד בערוץ היהדות : 

עם מזוזה, בלי תמונות של שד: הקמפיין של הנשים הדתיות

 

בתום השיחה ביקש ממני - צוער בן 25 - בענווה פשוטה, אם אוכל לשלוח לו מכתב ומחשבות נוספות בסוגיה שכה מעניינת אותו. עשיתי זאת בשמחה, שלא לדבר על תחושת הכבוד שאפפה אותי.  

 

 

בהמשך שמעתי ממנו שיעורים נוספים, והערכתי את האיש שהתגלה לא רק כגאון משפטי כפי שכולם הכירו, אלא גם כפנומן תלמודי, וכפילוסוף שבקיא בכל כתביהם של גדולי ההוגים בתרבות האנושית - רק גדלה. עם השנים גיליתי שהרספקט הגדול הזה איננו מנת חלקי בלבד. הרחוב החרדי כולו - צריך לומר, על פלגיו ומחנותיו השונים - חשו כלפי הג'ינג'י חובש הכיפה השחורה כבוד עצום, שלא לומר הערצה.

 

כי וינרוט היה "החרדי היפה". הטוב, הנכון, השלם. החרדי שחלק ניכר מאיתנו היו רוצים להיות. איש מאמין בכל רמ"ח אבריו. האיש שסיפר בהתרגשות על הקשר האינטימי שלו עם בוראו, אך מהלכיו כאן בארץ הניעו את אמות הסיפים.

 

הרב מאיר לאו  הספקים בביתו של עו
המאמין הפשוט. עו"ד ד"ר יעקב וינרוט ז"ל(צילום: מוטי קמחי)

 

כולם במגזר החרדי הכירו את שעת החברותא השבועית שלו עם ראש ישיבת פוניבז' - בדיוק כפי שידעו לצטט בעיניים חרדיות בורקות כי הנשיא אהרן ברק ביקש ממנו לכהן כשופט בבית המשפט העליון, אך הוא - מטעמים מצפוניים, אמוניים ואישיים - סירב.

 

האיש שהיה לו גם מוח וגם לב

גם במגזר החרדי סיפרו כותרות החדשות כולן, על "פרקליט הצמרת" שהלך לעולמו, זה שליווה את ענייניהם המשפטיים של בכירי הפוליטיקאים. אך ברחוב החרדי הוא ייזכר כאיש שחרף הצלחותיו הכבירות דאג תמיד לומר כי הוא רואה את עצמו כבן לחברה החרדית, וכמי שהשתייך לקבוצתה.

 

בזיכרון הקולקטיבי החרדי ייחרט וינרוט כאדם מושלם, משכיל, מצליח ותלמיד חכם, שהכיפה השחורה לראשו, והצהרתו הפומבית - "אני חרדי" - נסכה תחושת כבוד ורוממות בקרב המגזר הרחב, הפשוט, זה שפעמים רבות חש נחות מול זה החילוני.

 

גם בימי מחלתו הקשה שמר וינרוט על מה שהקנה לו את אותה הערכה בלתי מסוייגת. כשנשאל ברדיו "קול-חי" לפני חודשים ספורים על יכולת ההתמודדות שלו עם המחלה ושליטת ה"מוח על הלב", השיב בפשטות: "זה לא עניין של מוח שליט על הלב. כשאדם מכיר מי ברא ומי נברא, והוא יודע מה משמעות המילים שהוא אומר כל בוקר, והוא יודע שכשהוא הולך לישון בלילה הוא מפקיד את נשמתו בידי בוראו - אין לו בעיה להתמודד... לא בכדי יהודי מתחיל את היום שלו במילים 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'. אלמלא החמלה, אלמלא ה'רבה אמונתך', אין אדם זכאי לקבל את נשמתו בחזרה כלל".

 

אבל ליעקב היה גם מוח וגם לב, ובנו, עו"ד דובי וינרוט ידידי, כתב הוקר כי הוא "אינו יודע מה היה גדול יותר אצל אבא: המוח או הלב". ואומנם קשה לדעת. כי יעקב היה גאון מופלא שנע מהרצאות על פירוקי חברות בישראל, קאנט, ליבוביץ' ולמדנות תלמודית - וגם איש רוח בעל לב ענק, מאמין "פשוט", שהסיפורים על תרומותיו מוכרות לכל ילד חרדי.

 

  • לכל הטורים של אליעזר היון
  •  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יואב דודקביץ
    יעקב וינרוט ז"ל
    צילום: יואב דודקביץ
    מומלצים