שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ברק יחזקאלי: "כל ערב אני ערום על השולחן"
    עם מחשבות על עונה שנייה של התוכנית המצליחה שלו, ערוץ אוכל חדש ותשומת לב מיוחדת ברחוב, השף ברק יחזקאלי לא מתלונן. נו טוב, אולי רק על הקולינריה הישראלית שתקועה ועל תרבות האינסטגרם. ריאיון

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "פתאום אני מתחיל לקבל תשומת לב ברחוב, וזה חדש לי. גם לפני הסדרה היו פונים אלי ברחוב, אבל לא ככה. אני לא רגיל לזה. אני הולך ברחוב ואנשים עוצרים אותי, אני נכנס למונית והנהג מכיר אותי ואני מגיע לקופת חולים וכבר במעלית מתחילים לדבר איתי. לפני שבועיים הייתי עם חברים ועם אשתי במסיבה, היה גוד וייב ורקדנו אבל אנשים מסביב לא עזבו אותי. כל שנייה ביקשו סלפי ואני בכלל הייתי בראש אחר עם חברים שלי. הרגשתי שלא עוזבים אותי ואני לא יכול יותר והלכתי הביתה ככה באמצע המסיבה" – במונולוג הזה פותח השף ברק יחזקאלי את הריאיון.

    מתנצל בפני העוקבים בבאינסטגרם: "לא מספק את הצורך" (צילום: אביעד זיסמן) (צילום: אביעד זיסמן)
    מתנצל בפני העוקבים בבאינסטגרם: "לא מספק את הצורך"(צילום: אביעד זיסמן)

    משף כמעט אנונימי הוא הפך לתפוח אדמה לוהט, על כל המשתמע מכך. ולא, שלא תחשבו שהוא מתלונן, הוא ממהר להסביר, הוא רק אומר שזה חדש לו. "עוד לא פיתחתי מנגנונים להתמודד עם זה", הוא מודה, "בגלל שאני זה אני אז כשמישהו פונה אלי אני מרגיש צורך להיות נחמד ולענות לכל שאלה, אבל יש סיטואציות שבהן אתה זקוק לפרטיות שלך. זה כנראה חלק מהתהליך".

     

    בגיל 46 השף ברק יחזקאלי הגיע למקום שבו הרבה שפים אחרים בארץ היו חולמים להגיע: יש לו מסעדה שפתוחה יומיים בשבוע, חלל מגניב לאירועים, סדרת טלוויזיה מוצלחת ומדוברת ועוד הרבה רעיונות בראש, כמו ערוץ אוכל חדש שהוא עומד להקים ממש בקרוב.

     

    הכל התחיל כבר לפני חמש שנים עם סדרת בישול בקשת שנקראה "אוכל עם ברק", ואחריה סדרה נוספת - "אוכל במהירות הברק". שתי התוכניות היו אחלה, אבל הן לא היו המקפצה לקריירה. גם השתתפותו בתוכנית "דייט ראשון", שהתרחשה במסעדה פיקטיבית, לא הייתה נקודת המפנה.

     

    הקפיצה הגדולה התרחשה ישר אחרי המונדיאל האחרון. בלוח השידורים החדש של "כאן 11", לפני לא יותר מארבעה חודשים, עלתה לאוויר העונה הראשונה של התוכנית "אנחנו על המפית". עד כה שודרו שמונה פרקים, וממש עכשיו תוכל לצפות בשידורים החוזרים. במקביל לתוכנית שודרה גם "ליד המפית" – תוכנית קצרה, קלילה, בת חצי שעה, שבה כל שף שיחזקאלי ביקר אצלו, לקח אותו לחמישה מקומות שהוא ממליץ לאכול בהם בעיר שלו.

     

    ולא, זאת לא עוד תוכנית אוכל, מדובר כאן באחת התוכניות המפתיעות ביותר בלוח השידורים שלנו. היא עשויה היטב, החל מהאריזה הגרפיקת וכלה בהגשה האינטיליגנטית של יחזקאלי. יחזקאי מתגלה כשף שנון, חכם, שגם מבין אוכל וקולינריה וגם מנגיש את זה לצופים בצורה סקסית ומעניינת. ונכון, לא סתם מקשקשים לו במוח במעלית לקופת חולים.

     

    בתוכנית הזאת יחזקאלי חי את חלום חייו של כל שף – להסתובב בעולם, לאכול ועוד שישלמו לך על זה. את הפורמט הוא הגה בעצמו, ופיתח יחד עם העורך של התוכנית עפר עין גל, בשיתוף חברת ההפקה "מעגלות".

    מחשבות על אוכל. ברק יחזקאלי (צילום: אביעד זיסמן) (צילום: אביעד זיסמן)
    מחשבות על אוכל. ברק יחזקאלי(צילום: אביעד זיסמן)

    איך הגית את הפורמט? חוץ מהעובדה שבעצם סידרת לך דרך ממש זולה ומעניינת לטייל בעולם.

    "הכל התחיל מזה שאני התחלתי לשאול שאלות. הרגשתי שכולנו כשפים בארץ פחות או יותר מייצרים את אותו אוכל. ואז ממש במקרה הובלתי קבוצת מנהלים של פפסיקו (החברה השותפה של שטראוס בסלטי צבר, ת"ג) שהביאו לארץ את המנהלים האמריקאים שלהם מכל ארצות הברית, בשביל לחוות קולינריה ישראלית ולהבין מה זה חומוס. הם רצו לחבר אותם לחויה התרבותית של החומוס, כי חומוס זה עולם שלם. זה לא משהו ששמים אותו עם הבייגלה בשביל לטבול. ישבתי וחשבתי איך אני מסביר להם מה זו קולינריה ישראלית והחלו לעלות אצלי הרבה סימני שאלה כמו איך אני יכול להגדיר את מה שאני עושה? ומפה התחילה לעלות השאלה של מה זה קולינריה ישראלית. הבנתי שבשביל לראות את היער אתה צריך לטפס על ההר, ולכן היה חשוב לי להרחיק רגע החוצה כי בעצם בחוץ מתחילה להיווצר איזושהי הגדרה, וכך יצאתי לראות את השגרירים של הקולינריה הישראלית מתוך ניסיון להבין איך הכל מתפתח ומה בדיוק קורה פה".

     (צילום: אביעד זיסמן) (צילום: אביעד זיסמן)
    (צילום: אביעד זיסמן)
     

    אז אתה רוצה לענות על שאלת מיליון הדולר - מה זה בעצם קולינריה ישראלית?

    "המילה קולינריה היא ערך רחב מאוד, אז אם יש ערך אחד שהצלחנו לזכות בו זה גישה. הקולינריה הישראלית היא היום גישה של הטבח הישראלי – לחומרי הגלם, לטכניקות, ליכולת לחבר עולמות שלמים שיתאימו באותה צלחת. כאשר שף צרפתי או שף איטלקי, שחיים בתוך תרבות קולינרית שקיימת מאות שנים עם חוקים ברורים, פוזל הצידה, זה אוי ואבוי וממש בגדר פגיעה ב'תורה'. ואנחנו עדיין במקום של הגדרה, ובעצם כרגע אין למטבח הישראלי גבולות, מה שמאפשר יכולת ללכת לכל הכיוונים. כל טבח מבשל את סך החוויות שהחיך שלו חוותה במהך החיים. אני כבר מעורב כי טעמתי את התבשילים של הסבתא הכורדית ואת המאכלים של הסבא הליטאי שלי, ובגיל 13 כשעשיתי בייביסיטר לשכנה המרוקאית שלי אז אכלתי דג חריף ומטבוחה שהיא בישלה. ואחר כך אתה מתחיל להתרחב וללמוד קצת על המטבח הצרפתי, האיטלקי, האסייתי. ובגלל שהחיך שלך רחבה יש לך את היכולת לקחת דברים ממקומות שונים ולחבר אותם יחד".

     

    ואנחנו גם עושים עניין גדול מאוכל.

    "זה נכון גם לגבי האירוח - בגלל שאנחנו מדינה במזרח התיכון ויש פה תרבות מסויימת, ואנחנו מדינה קטנה ומאוד משפחתיים – אז כל הגישה שלנו להאכלה והסעדה היא שונה ורחבה מאוד. עניין אותי לראות איך שפים בחו"ל נתפסים, רציתי לראות לאן הם לקחו את האוכל במסע שלהם. רציתי לראות את התייחסות של תרבויות אחרות לאוכל הישראלי. אבל למרות כל זה הקולינריה שלנו גם תקועה".

     

    למה?

    "כל תחום בעולם מתפתח וגדל בעזרת ה'היי אנד' שלו . למשל תחום הרכב – המכוניות המשפחתיות הפשוטות שאנחו נוסעים בהן מבוססות על הטכנולוגיה של המכוניות של פורמולה אחת, ובתחום הזה כל הזמן מחפשים איך לפרוץ את הגבולות ולשפר את המוצר. לכל תחום צריך להיות מחקר ופיתוח ולזה נדרשים אומץ והשקעה כלכלית, שהיא לאו דווקא השקעה כלכלית משתלמת. צריך שיהיו אנשים שחובבים את הנושא ומאמינים בו".

     

    וגם יקר לאכול פה.

    "המדינה שלנו יקרה. אתמול ישבתי עם חבר בבית קפה, אכלתי מוזלי שתיתי שני קפה ושילמתי 70 שקל. זה המון כסף לקצת יוגורט ופירות בצלחת. אבל אני לא יכול להאשים את הבעלים של המקום בשום דבר כי אני יודע כמה שכירות הוא משלם, וכמה הוא משלם לעובדים שלו. כשזה המצב הכלכלי בארץ אז למסעדת 'היי אד'נ כמעט אין זכות קיום, גם בגלל שהמחירים שהיא תאלץ לגבות. אפילו לא בשביל להרוויח, ואין היתכנות למסעדה עם מחירים גבוהים".

     

    אז משקיעים לא רוצים להמר על התחום הבעייתי הזה.

    "תראי, במסעדות יוקרה בחו"ל תמיד עומד מאחור משקיע שאוהב את תחום הקולינריה ומאמין בו. אף משקיע לא רוצה עסק שיעשה לו בור ויפסיד לו כסף, אבל אם העסק מחזיק את עצמו אז אין בעיה, כי לרוב את הכסף המשקיע הזה עשה כבר במקומות אחרים וזה התחביב שלו. אבל משקיעים ישראלים רוצים לראות את החזר ההשקעה ואת שורת הרווח, והמסעדות האלה לא נועדו בשביל להיות רוויחיות. אבל חשוב להבין שבשביל שעולם הקולינריה יתפתח חייבים את ה'היי אנד' הזה. כל מסעדה יוקרתית שהייתה בארץ נסגרה. ואז איפה השפים מוצאים עצמם? מצד אחד זה אולי נתן בוסט לאוכל הרחוב והוא עלה מדרגה וגם נורא טעים. אבל היי, הוא כבר לא זול. אם אני צריך לשלם על ארוחת הצהריים שלי - שהיא המבורגר או פיתה - 80 שקל, אז זו כבר בעיה, כי אוכל רחוב אמור להיות פאסט פוד, זה אמור להיות משהו זול שאתה יכול לעצמך לקנות כל יום, זה צריך להיות משהו שאין לך בעיה להוציא עליו את הכסף. אז אוכל הרחוב התרומם אבל אנחנו נעצרנו, ועכשיו מה שנשאר זה למחזר הכל. כל הקפיצה שהקולינריה הישראלית עשתה ב-15 שנה האחרונות נתקעה".

     

    אז זה או להרוויח כסף או לעשות קולינריה יצירתית ובועטת?

    "תראי, אני מוצא את המלחמה הפנימית הזאת אצלי – בין מצד אחד הצורך לנהל את העשייה שלי והצורך להתפרנס, לבין הצד השני שזו היצירה. אי אפשר להכריח יוצר ליצור משהו. יוצר צריך השראה, יצירה תלויה במצב הרגשי שלך, יצירה דורשת חופש וזמן. עכשו הבעיה היא שמישהו צריך לשים כסף על זה ולתת ליוצרים לחלום ולנסות, מבלי לחשוב כל הזמן כמה זה עולה לי והאם זה יהיה ריווחי. מתי אני כיוצר פנוי לרעיונות? כשאני בחופש ויש לי זמן ואז אני רואה סדרות אוכל חדשות, קורא ספרי בישול חדשים צופה בשפים חדשים ברשת. ככה נוצרים רעיונות ודברים מתחברים, אבל כשאתה עסוק כל הזמן בהישרדות אז פחות ופחות יש לך את הזמן ליצירה".

     

    סטורי ורשתות חברתיות אחרות

    בימים אלה יחזקאלי בעיצומם של תחקירים לקראת העונה שנייה ל"אנחנו על המפית". בעונה השנייה, כך מגלה יחזקאלי, קצת מרחיבים את הז'אנר ומגיעים לשגרירים נוספים של הקולינריה הישראלית, למשל, לשפים שלא נולדו בארץ והם לא ישראלים אבל הם עדיין עושים מטבח ישראלי. "זו כבר אבולוציה מטורפת של אוכל", מסביר יחזקאלי, "קחי למשל שפים שנמצאים על התפר, כמו השף מייקל סלומונוב, שנולד כאן ובגיל שנה עזב את הארץ. סלומונוב לא דובר עברית, הוא לא גדל פה, החיך שלו לא התפתחה בארץ – ויש לו מסעדה שמגישה אוכל ישראלי וזכתה בפרס ג'יימס בירד. אגב, אח שלו דווקא כן חזר לארץ להתגייס ונהרג בצבא, אז הוא גם אח שכול".

     

    חוץ מהסדרה תוכנית הוא מחזיק גם את המסעדה שלו בדרום תל אביב, "בורק" (Burak), ושוקד על ערוץ אוכל חדש ברשת שייקרא בורק T.V, ואמור להיפתח בינואר. יחזקאלי ינסה ללמד את הטכניקות הבסיסיות של הבישול. חוץ מזה יהיו בערוץ גם החיים הקולינרים של יחזקאלי, שזה על פי הגדרתו "כל מה שאני נהנה לעשות, בין אם אני נוסע לגליל ללקט ובין אם בוצר ענבים ביקב של חבר. בארצות הברית נהגי משאיות תמיד יודעים איפה לעצור לאכול, ומעניין אותי להצטרף לנהג כזה בארץ ולראות איפה נהגי המשאיות שלנו אוכלים".

     (צילום: אביעד זיסמן) (צילום: אביעד זיסמן)
    (צילום: אביעד זיסמן)

    "בורק", רק פעמיים בשבוע (צילום: אביעד זיסמן) (צילום: אביעד זיסמן)
    "בורק", רק פעמיים בשבוע(צילום: אביעד זיסמן)

    ואיך כל העשייה הזאת מסתדרת עם עובדת היותך אבא לשלושה ילדים קטנים?

    "בסופו של דבר אנחנו מסדרים את החיים כמו שנוח לנו. אצלי המשפחה, הילדים והזוגיות בסדר עדיפות עליון ואני חושב שפשוט סידרתי את החיים שלי סביב הדבר הזה שייאפשר לי גם את המקום הזה כי הוא מאוד חשוב לי. זו אחת מהסיבות שבגללן 'בורק' פתוח רק פעמיים בשבוע".

     

    איזה סיבות נוספות?

    "אני עושה ב'בורק' משהו אחר. כל ערב כזה זה לא רק האוכל שלי – זה אני בעצמי. אני מרגיש שכל ערב זה אני פה ערום על השולחן כי אני נותן את כל כולי. אני מארח, אני מבשל. אני מודה שאחרי שני ערבים כלה אני מתרוקן ולא נשאר לי כלום, ואני מרגיש שאני חייב רגע להיות בבית עם הילדים, עם המשפחה האמיתית שלי. משם אני שואב את הכוח וזה מטעין אותי חזרה".

    רמה בן צבי וברק יחזקאלי (צילום: תיקי גולן)
    (צילום: תיקי גולן)
     

    איך אתה מצליח לעשות את כל זה כמעט בלי להיות נוכח ברשתות החברתיות? לפעמים נראה שהיום זה כבר כמעט בלתי אפשרי.

    "יש לי אינסטגרם ויש לי פייסבוק אישי ואני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולהגיד שאני מתנצל בפני כל מי שמבקש חברות בפייסבוק ואני לא מאשר, זה בגלל שעברתי את ה-5,000 חברים. אני אפילו לא יודע איך לשלוח הודעה ולהתנצל. ובכלל אני קצת בבעיה עם הדבר הזה כי מצד אחד אני מבין שהעשייה שלי מעניינת את הקהל והם רוצים להיחשף לה, אבל אני בנאדם של חוויות, וחויות קורות כאן ועכשיו. כל פעם שאני מוציא את המכשיר לצלם אז אני מרגיש שאני מוציא את עצמי מהחוויה. מדי פעם אני נזכר שצריך לצלם אז אני מוציא את הטלפון ומצלם, אבל לרוב אני חווה חוויות. אני מתנצל בפני מי שעוקב אחרי באינסטגרם שאני לא מספק את הצורך. תביני, אין מצב שהייתי מזמין אותך לטעום מנה שלי, מגיש לך את המנה, מוציא את המצלמה, מחפש את הזווית הנכונה ואת התאורה הנכונה ורק אחר כך נותן לך לאכול אותה".

     

    מה דעתך על שפים שכמעט כל הקריירה שלהם מבוססת על האינסטגרם?

    "יכול להיות שבשבילם זו חלק מהחוויה. אצלי זה לא מתחבר לחוויה. בחוויות אני מחפש את הליבה ואני גם בנאדם נורא רגיש אז אני רגיש לניואנסים הקטנים".

     

    אתה לא חושש שהתוכנית הזאת תביא אותך לנקודת האל חזור מתוכניות ריאליטי ותשכח שאתה בעצם טבח?

    "כשיצאתי לדרך והתחלתי לעשות טלוויזיה הבנתי שאני אוהב את זה. כשצילמנו את התוכנית מאוד נהניתי, ומבחינתי זה חלק מתהליך למידה ומהתפתחות. אבל מהיום הראשון שעשיתי טלוויזיה היה ברור לי שאם יש משהו שאני לא יכול להתרחק ממנו זה להחזיק סכין ביד ולעמוד מעל להבה. זאת העשייה האמיתית שלי וזה הלב הפועם שמזין את שאר הדברים. אני מרגיש שאם אגדע את זה ואפסיק לעשות את זה אז גם כל השאר ימות. זו עוד אחת מהסיבות ש'בורק' קיים. מבחינתי הוא רק צריך להחזיק את עצמו ולהמשיך לפעום, את הפרנסה אשיג במקומות אחרים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אביעד זיסמן
    פתאום סלב: ריאיון עם השף ברק יחזקאלי
    צילום: אביעד זיסמן
    מומלצים