"אני לא נוסעת סתם לבלות בפריז": הצלמת שמדברת עם החיות

דפנה בן נון(צילום מתוך האלבום המשפחתי)

באחת הסצנות היותר זכורות מהסרט "מלך האריות", הקלאסיקה של וולט דיסני מ-1994, מרים הקוף ראפיקי את סימבה האריה הפעוט, לצלילי השיר "גלגל החיים", והמוני חיות מריעות לו. כשהצלמת דפנה בן נון יצאה למסע צילומים באפריקה, היא לא תיארה לעצמה שתצליח לתפוס בעדשת המצלמה שלה שחזור מדויק של הרגע הזה. אבל מפגש מקרי עם להקת בבונים הוליד צילום בלתי נשכח, שהפך לוויראלי וזכה לפרסום ברחבי העולם, מה"דיילי מייל" הבריטי ועד למהדורות חדשות בהודו.

2011: בן נון זכתה בפרס בתחרות של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק"

"למעשה זו אמא שחטפה לאמא אחרת את התינוק", מסבירה את הסיטואציה בן נון. "נסעתי לזימבבואה לנסיעת בדיקת שטח. באותו בוקר תיכננתי לצלם פילים, ואז ראינו להקת בבונים שנורא סיקרנה ונשארתי איתם".

בבונים באפריקה(צילום: דפנה בן נון)

גולשי ynet בחרו את השם כורש לנמר הפרסי מר"ג : 

דפנה בן נון (38), תושבת נתניה בת 38, אם לשניים, מצלמת מאז שהיא זוכרת את עצמה. "כשהייתי בכיתה ב' אבא שלי קנה לי את המצלמה הראשונה שלי. זו הייתה מצלמת פילם, פנטקס אדומה. החיבור שלי איתה היה מיידי. אבא שלי רופא, ובעקבות העבודה שלו עברנו המון דירות, גם לחו"ל, ולא היו לי הרבה חברות. אז צילום הפך להיות העיסוק שלי".

בן נון מעידה כי, "המצלמה תמיד הייתה שם, וגם האהבה לבעלי חיים". היום היא משלבת בין שתי האהבות האלה בזכות עיסוקה, שמתמקד בעיקר בצילום ילדים עם חיות, ושלל חיות מעבר לים. "אחרי הצבא נסעתי לטיול באוסטרליה וכשפיתחתי את התמונות גיליתי ששמונים אחוז מהן זה צילומים של בעלי חיים. אז קלטתי שאני נמשכת לצילום בעלי חיים. החלטתי להפוך את זה למשהו מקצועי, פתחתי עסק לעריכת וידיאו וצילום ולמדתי באוניברסיטה הפתוחה עריכת וידיאו וצילום. התחלתי לחסוך, הייתי עובדת קשה, חוסכת ונוסעת בעקבות בעלי החיים ברחבי העולם".

והיא אכן נסעה ברחבי העולם, מדלגת בין יבשות, ממתינה במשך שעות לפריים המושלם. לפני כל נסיעה כזו עורכת בן נון תחקיר מקיף. "הייתי מתבייתת על בעל חיים מסוים שאני רוצה לצלם, ויוצרת קשר עם אנשי מקצוע שידריכו אותי איך אפשר להתקרב אליו הכי קרוב בלי שאפגע בו ובלי שאפגע בעצמי".

דפנה בן נון(צילום: אודי צ'ונסטקובסקי)

מדריך: כך תצלמו טוב יותר את הטיול הבא שלכם

כל נסיעה אצלך זה בשביל לצלם בעלי חיים, או שיש גם סתם גיחות לאירופה, נגיד?

"אין אצלי סתם בילויים או סתם נסיעות. כל הכסף שאני חוסכת זה בשביל הנסיעות האלה. אני לא נוסעת סתם לפריז לבלות".

לפני ארבע שנים, כשנכנסה להיריון עם תאומים, נאלצה בן נון לקחת הפסקה מההרפתקות חובקות העולם. "הייתי צריכה להפסיק את הנסיעות ואז למדתי צילום סטודיו בטכניון ופתחתי סטודיו לצילומי ילדים. אחרי חודש הבנתי שסטודיו זה לא בשבילי ועברתי לצלם ילדים בטבע ועם בעלי חיים. היום אני גם מעבירה הרצאות על הצילומים ברחבי העולם".

בחרנו עם דפנה ארבעה צילומים בלתי נשכחים, שמאחוריהם מסתתרים גם סיפורי מסע מיוחדים. הנה הם.

פינגווינים קיסריים באנטרקטיקה, 2009

"היה לי חלום לנסוע לאנטרקטיקה, וחסכתי המון בשביל זה. ידעתי שאני רוצה לצלם שם פינגווינים ולא שום דבר אחר. חיפשתי הפלגה שמגיעה לשם ונסעתי. טסתי לארגנטינה לאושוויה, העיר הכי דרומית בעולם, ומשם הפלגה יומיים בהפלגה הכי סוערת בעולם כי אין יבשת שעוצרת את הרוח. נסעתי עם המון כדורים שהבאתי מהארץ כדי לא לחטוף מחלת ים, אבל המצב הוא שכיסאות עפים, אנשים מקיאים במסדרונות. ללכת לשירותים בזמן הנדנודים זו בכלל חוויה.

פינגווינים קיסריים באנטרקטיקה(צילום: דפנה בן נון)

"אחרי כל זה מגיעים למקום שטח ורגוע ואז רואים את הקרחונים ואת הפינגווינים. הספינה עוגנת באמצע הים, אין שם נמל. מחכים שמזג האוויר יהיה טוב כדי שיהיה אפשר לטוס במסוקים ליבשת. חיכיתי שיתנו את האוקי שהקבוצה שלי תצא למסוק וככה חיכיתי שבוע. כשאמרו שמזג האוויר מאושר, רצתי למסוק בהיסטריה. ואז טסים רבע שעה ומתחילים ללכת בשלג עד הברכיים עד שמגיעים לקולוניה של הפינגווינים.

"בשלב הזה כבר לא היה אכפת לי חום וקור. הייתי באופוריה. התיישבתי ליד קבוצה והתחלתי ללמוד את ההתנהגות שלהם. אסור להתקרב אליהם יותר מעשרה מטרים אבל מותר לתת להם להתקרב אלי. ואז הגיעו הבוגרים, הסתקרנו והסתכלו על עצמם בעדשה של המצלמה. אחרי שהם הרגישו מספיק בטוחים, הם הביאו את הגוזלים כדי להשוויץ בהם וזו התמונה.

"במשך 8 שעות צילמתי בלי הכרה, וכך יצא שפספסתי את המסוק שלי בחזרה לספינה. כשאני מצלמת בטבע אני לא רואה כלום ולא שמועת כלום. למזלי נכנסתי למסוק האחרון. כל המסע הזה בשביל 8 שעות עם הפינגווינים. בדרך חזרה האוניה נתקעה בקרח ולקח ארבעה ימים לחזור, עד שהצליחו לרסק את הקרח בעזרת המנוע".

דוב הקוטב בקנדה, 2013

"נסעתי לקנדה לצלם דובי קוטב כי היה לי חשוב לנסוע לצלם דובי קוטב בסביבה הטבעית שלהם ולהיות איתם הכי קרוב שאפשר על האדמה, לא מתוך אוניה. ממש להיות קרובה אליהם. הגעתי למקום שהוא בעצם סוג של לודג' מגודר שנמצא בתוך השטח של הדובים. טסים לשם במטוס קל, זו הדרך היחידה להגיע. זה מאוד מסוכן אבל יש מדריכים שמשגיחים ומכירים את התנהגות של הדובים.

דב הקוטב בקנדה(צילום: דפנה בן נון)

"דוב קוטב זו אחת ההחיות החכמות שיש. הם יודעים שהם הכי חזקים אבל אם יש יצור שלא מפחד מהם, למשל אם דב קוטב מתקרב אלי ואני צועקת, הוא עושה את החישובים שלו שאולי אני יותר חזקה ומעדיף להתרחק מאשר לתקוף. אבל זה לא מובטח במאה אחוז ולכן שומרים על מרחק של 20 מטרים מהם, ויש לידי

גם מדריך עם רובה שיירה באוויר כדי להזהיר את הדוב אם הוא מתקרב.

"באיזור שהייתי במזרח קנדה, ליד בפאלו, יש שם בית סוהר של דובים, תופסים דובים שנכנסו לתוך כפר של בני אדם, מטיסים אותם בתוך רשת במסוק, מסמנים אותם ומחזירים לטבע. זה היה בחורף והיה מינוס 10, מינוס 15 מעלות. לא רציני".

פנדה בסין, 2017

"בסין היתי פעמיים. פעם אחת נסעתי להתנדב כדי ללמוד על הפנדה ופעם שנייה נסעתי לכל מיני מרכזי מחקר ורבייה של פנדות בסצ'ואן. רציתי להכיר את העולם של הפנדות כי אין הרבה מהן בטבע והן מסוכנות כי הן טריטוריאליות. התנאים במרכזי המחקר היו לא טובים בלשון המעטה כי מגורי המתנדבים היו פרימיטיבים, שירותים של חור ברצפה. הסינים שם לא היו נחמדים ולא שיתפו פעולה. המדריך הדריך בפנטומימה כאילו שהוא לא יודע אנגלית, ואז גיליתי שהוא יודע ולא רוצה לענות על שאלות.

דב פנדה בסין(צילום: דפנה בן נון)

"הפנדה היא לא חיה מאוד אינטליגנטית. הם בעיקר נחים כל היום. הן היו בסכנת הכחדה עד שהסינים התערבו. עכשיו בזכות התכנית הסינית הן כבר לא בסכנה. מנסים להחזיר אותםןלטבע אבל לא בהצלחה מרובה, כי הפנדה מאוד טריטוריאלית והורגת פנדות שנכנסות לה לטריטוריה. אגב עד לפני כמה שנים היה ספק אם אפשר לקרוא לפנדה דוב כי הוא צמחוני".

לווייתן בלוגה בקוטב הצפוני, 2011

לווייתן בלוגה בקוטב הצפוני(צילום: דפנה בן נון)

"בשביל להגיע לצלם לווייתני בלוגה, מין של לווייתנים שחי רק באזורים ארקטיים, חייבים לעבור קורס צלילה בקרח. אני צוללת מגיל 16, אבל זו התמחות מיוחדת ומסוכנת, שבשבילה נסעתי עד הקורטב הצפוני. טסים לפינלנד, נוסעים שמונה שעות ברכב כדי לעבור את הגבול לרוסיה, ואז מגיעים למועדון צלילה בים הלבן שבו לומדים צלילה בקרח.

"בצלילה רגילה יש חליפה רטובה. זה אומר שהגוף נרטב אבל המים מחממים את הגוף. בקוטב הצפוני המים הם בטמפרטורה של מינוס 2 וצריך חליפה יבשה. זה אומר ארבע שכבות של בגדים טרמיים, על זה אוברול פוך, על זה חליפה יבשה ועל זה ציוד צלילה ומצלמה. זה מאוד מסורבל. מה שמחמם זה האוויר בחליפה. ככל שיורדים לעומק צריך לנפח את החליפה כדי שלא תלחץ על הגוף. בצלילה יבשה קשורים למשגיח ומחוברים אליו עם חבל. התקשורת בינינו היא על ידי משיכות. אם יש מצב חירום, אז אני עושה הרבה משיכות.

"הכניסה למים נעשית דרך חור קטן בקרח. יש שם לווייתנים שרגילים לבני אדם שמגיעים לבקר. לא מאשרים לאנשים בלי ניסיון להיכנס לאיזור, כך שרק אחרי קורס הצלילה יכולתי. מצאתי שתי נקבות ובתמונה שתפסתי הן משתעשעות. התמונה זכתה בתחרות עולמית של נשיונל גיאוגפירק בקטגוריית חביבת הקהל".

הכתבה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", מוסף "מסלול"