ביקורת סרט - "סוספיריה": בין מקושקש למורכב

"סוספיריה" ("Suspiria"), גרסתו המחודשת של הבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו לסרט האימה הקלאסי של דריו ארג'נטו מ-1977, היא יצירה שכולה ניגודים. בראש ובראשונה, זהו שילוב של סרט אימה וסרט art-house. שנית, זוהי יצירה עמוסה בדימויים "טראשיים" יחד עם רפרנסים פוליטיים-תרבותיים-קולנועיים שאמורים להעניק לה מידה של עומק. ושלישית – זהו סרט המשלב את המקושקש עם המורכב. כזה שאפשר לפסול על הסף, ואז מיד לחזור בך.

סרטו של ארג'נטו הוא אחת היצירות המכוננות בז'אנר הנקרא Giallo, אותם סרטי אימה שהופקו באיטליה בעיקר בשנות ה-60 וה-70 ואופיינו באלימות מסוגננת ופטישיסטית. הם היו מזוהים עם שמותיהם של מריו באווה, לוצ'יו פולצ'י ואומברטו לנצי, והתהדרו בשמות אניגמטיים כ"ציפור בעלת כנפי הבדולח", "החתול בעל תשע הזנבות" ו"אל תענה ברווזון" – אם לציין רק את הזואולוגיים שביניהם.

העיבוד שהתקין גואדנינו, שזכה אשתקד לתרועות בזכות "קרא לי בשמך", נוטל מסרט המקור רק את הבסיס העלילתי – זה של צעירה אמריקנית המגיעה לבית ספר למחול בברלין, ומגלה שהוא מנוהל על ידי מכשפות. גואדנינו אמנם ממקם את סרטו באותה שנה בה נוצר "סוספיריה" – 1977, אך הוא מעמיס על הסיפור גם את רוח התקופה האלימה ואת צילה הכבד של השואה.

ביקורות קולנוע נוספות:

"מפצח האגוזים"

"רפסודיה בוהמית"

"אורי זוהר חוזר"

כזכור, הייתה זו השנה שזכתה לכינוי "הסתיו הגרמני", ובמהלכה חטפו ורצחו חברי ארגון הטרור באדר-מיינהוף את התעשיין הגרמני הנס מרטין שלייר, ואנשי החזית העממית לשחרור פלסטין השתלטו על מטוס לופטהנזה ודרשו בתמורה לחיי בני הערובה את שחרורם מכלא שטמהיים של עשרה מחברי באדר-מיינהוף. האירועים הללו ואחרים זוכים לאיזכור מפורש בסרט הנוכחי, ותחושת הכאוס שמשתולל בחוץ חודרת גם אל גבולותיה הסגורים והמגוננים לכאורה של האקדמיה.

מלכת האופל. טילדה סווינטון

הסרט נפתח כאשר צעירה מבולבלת (קלואי גרייס מורץ) מבית הספר למחול צצה בקליניקה של הפסיכיאטר שלה (לוץ אברסדורף), וטוענת כי היא נרדפת על ידי מכשפות. זמן קצר לאחר מכן היא נעלמת, לא לפני שהיא מותירה בחזקתו תיק ובו מחברת שדפיה עמוסים שרטוטים ושמות מוזרים. עתה אנו עוברים אל הגיבורה של הסרט – רקדנית אמריקנית מתחילה (דקוטה ג'ונסון) שמגיעה אל האקדמיה הקודרת השוכנת במערב ברלין, חלונותיה משקיפים אל החומה. מהר מאוד היא הופכת לחביבתה של מנהלת המוסד (טילדה סווינטון), שבחזותה נדמית יותר כמלכת האופל, ותופסת את מקומה של הפרימה-בלרינה בהעלאה של יצירה תובענית בשם "פולק" (מילה טעונה בהקשר של ההיסטוריה הגרמנית).

במקביל יוצא הפסיכיאטר לחקור את צפונותיו של בית הספר למחול, וההתמקדות בו, כמו גם בנסיעותיו הקבועות אל הדאצ'ה (בית קיט) שלו בחלקה המזרחי של העיר, מאפשרות לגואדנינו ולתסריטאי דיוויד קאיגניץ' (שכבר שיתף פעולה עם גואדנינו ב"גלים גבוהים") לשרבב אל העלילה את זיכרון השואה – דרך סיפורה הטראגי של אשתו היהודייה של הפסיכיאטר (הופעת אורח של ג'סיקה הרפר, כוכבת "סוספיריה" המקורי) שנספתה בטרזינשטט.

בית הספר לבלט כמפלט מהאלימות הגברית

"סוספיריה" אינו מסתפק בזה, וגורר פנימה גם שתי אייקונות של הקולנוע הגרמני החדש, שיוצריו – בהם וים ונדרס, ורנר הרצוג וריינר ורנר פסבינדר – ייצגו את הטראומה של בני הדור הפוסט-מלחמתי. שתי האייקונות הללו הן אנגלה וינקלר שהופיעה בסרטיו של פולקר שלנדורף ("הכבוד האבוד של קתרינה בלום", "תוף הפח") ואינגריד קאוון הזכורה מרבים מסרטי פסבינדר ("אלוהי המגפה", "סוחר ארבע העונות").

ההכרעות הללו אינן מקריות, כמובן, והן יוצרות את הרושם ש"סוספיריה" מבקש להתייחס אל הרגע ההיסטורי בו נוצר הסרט המקורי (שנדמה היה מנותק לחלוטין מכל הקשר), ובעשותו כן כמו לקרוא אותו מחדש. זוהי, במילים אחרות, לא גרסה מחודשת אלא יותר מחשבה מחדש על סרטו של ארג'נטו – מחשבה שמטרתה לפענח אותו מבחינה תמטית ואסתטית.

"סוספיריה" שקוע במיתולוגיה שיצר ארג'נטו עצמו בדבר "שלוש אמהות": אם הדמעות, אם האפלה ואם האנחות (סוספיריורום). שלוש ישויות אלו היוו בסיס לטרילוגיה של סרטים שכללה גם את "גיהינום" (1980) ו"אם הדמעות" (2007) – שלושתם עוסקים במכשפות קדומות המאיימות על צעירות אמריקניות. סרטו של גואדנינו, באחד מרבדיו, אכן עוסק באמהוּת, וליתר דיוק – בהפיכה לאם (אחד מסיפורי המשנה בסרט עוסק באמהּ הגוועת של הגיבורה, שכאילו כדי לסבך עוד את העניינים היא גם בת לקהילה הסגפנית של הנוצרים-מנוניטים במדינת אוהיו).

החיבור שמייצר הסרט בין אמהוּת וכוח הוא מעניין, גם אם נדמה מופשט יתר על המידה, אך הוא מתערער כאשר אל הדיון נגררים גם כאוס פוליטי, אשמת העבר, הטראומה של שורדי השואה ושובו של הפשיזם. לא לגמרי בטוח שהחיבור בין כוח ופמיניזם, היסטוריה ואמנות וקולנוע ומחול אכן מתגבש לכדי אמירה מוצקה – אך גואדנינו אינו נרתע מהעומס הזה, ועל כך ראוי סרטו להערכה. כסרט המציג את האקדמיה למחול כמפלט (אך גם כגיהינום בפני עצמו) מפני "ההיסטוריה", האלימות הפוליטית הגברית שמשתוללת מחוץ לכותליה – "סוספיריה" הוא יצירה הראויה לדיון מורכב.

כמה מהסצנות בסרט נושאות אופי אקספרימנטלי מובהק, והדברים אמורים במיוחד בחלקו החותם. המוזיקה שהלחין תום יורק מ"רדיוהד" המשלבת שיר נושא מלנכולי, סינתיסייזרים ושירת מקהלה תורמת אף היא לאווירה המסויטת והמטרידה (בסרטו של ארג'נטו סיפקה את הפסקול להקת הרוק הפסיכדלי גובלין). כן, "סוספיריה" מודל 2018 הוא בהחלט סרט שכדאי לנסות אותו.

וגם זו טילדה סווינטון

ועוד דבר: השחקן לוץ אברסדורף המגלם את הפסיכיאטר אולי ייראה לכם מוכר, אבל אל תנסו לאתר אותו במנועי החיפוש. כל שידוע עליו הוא שמדובר בשחקן בן 82, יליד מינכן, שבשנת 1938, בהיותו בן שנתיים, נמלטה משפחתו מגרמניה הנאצית לשווייץ ומשם ללונדון. עם שובו למינכן כעשור לאחר תום המלחמה, למד אברסדורף פילוסופיה וייסד את להקת התיאטרון האקספרימנטלי פיפקה ורסוס. כפי שכמה מכם כבר ודאי יודעים, כל הביוגרפיה הזו היא מומצאת ואברסדורף אינו אלא טילדה סווינטון באיפור כבד. גואדנינו, אגב, הקפיד להכחיש זאת עד שסווינטון עצמה פיזרה את המסתורין (זהו לא התפקיד הנוסף היחיד שהיא מגלמת בסרט) – והנה עוד נדבך שמוסיף לחידתיות הלא בלתי מרתקת של "סוספיריה".