מנתניה לבגדד: גם ערבים בוחרים ראשוֹת ערים
בעיראק, אלג'יריה ואפילו סעודיה נשים נבחרות לרשויות המקומיות, ובתוניסיה חמישית מראשי הערים הן בעצם ראשוֹת. מהפכה? הפמיניסטיות לא בטוחות
הבחירות לרשויות המקומיות בישראל בחודש שעבר בישרו על שינוי חשוב – עלייה בשיעור ייצוגן של נשים במועצות המקומיות ובחירתן של לפחות עשר נשים לתפקיד ראשות ערים.
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
במזרח התיכון ובאפריקה לא מדובר בתופעה חריגה. כך למשל הבחירות המקומיות באיראן בשנה שעברה הראו כי השלטון המקומי הוא ערוץ מרכזי להשתלבות נשים בתפקידים בכירים, בעוד ששילובן בפוליטיקה הארצית נתקל עדיין בהתנגדות. בעיראק מכהנת זה מספר שנים ראשת עיר בבגדד, טכנוקרטית שמונתה על ידי ראש הממשלה ונחשבת ל"בולדוזרית".
גם במישור הארצי חלו שינויים חשובים במדינות האזור בכל הקשור לייצוג נשים. במצרים למשל הורכבה בראשית השנה ממשלה שבה מספר הנשים הוא הגדול ביותר מאז שנות ה-60 (שמונה נשים מסך כל 34 השרים), ובאתיופיה אף הוקמה בחודש שעבר ממשלה שוויונית לחלוטין. שיפור משמעותי ניכר גם בשיעור הנשים בפרלמנטים של כמה מדינות, דוגמת ירדן ומרוקו. בשתי מדינות אלה שיעור הנשים בבתי המחוקקים היה לפני שלושה עשורים אפסי, אך בשנה שעברה הוא עמד על 15.4% ו-20.5% בהתאמה. הסיבה המרכזית לכך היא קביעת מכסות מראש ושריון מקומות לנשים (כמו גם לצעירים ולקבוצות מיעוטים).
עוד ניתוחים מרתקים על המזה"ת מבית "הפורום לחשיבה אזורית" תוכלו לקרוא כאן
מהמאמרים הקודמים בסדרה: החיג'אב הפמיניסטי , בוליווד גילתה את האיסלאם – ומעצבנת את כולם
השלטון המקומי נתפס במדינות שונות באזור כבמה מוצלחת במיוחד לנוכחות נשית במרחב הציבורי. חיי היום יום ותחומים כגון ניקיון, רווחה וחינוך הם חלק מעולמן של נשים בחברות שמרניות. בסעודיה למשל לא מתקיימות בחירות כלליות והיא עדיין מדינה שמרנית בכלל וביחס לנשים בפרט, אך גם בה חלו בשנים האחרונות שינויים חשובים במעמד הנשים, ובין השאר ב-2015 הותר להן לראשונה להתמודד בבחירות למועצות המקומיות.
יש גם דוגמאות הפוכות. באלג'יריה, שבהשפעת האליטה העירונית היא אחת המדינות המתקדמות במזרח התיכון בכל הנוגע לייצוג נשים ברמה הארצית, נשים מתקשות להיבחר במישור המקומי, בעיקר בפריפריה הכפרית. בבחירות בשנת 2017 נבחרו נשים לראשות ארבע ערים בלבד, כשבמדינה יש 1,541 רשויות מקומיות, ומפלגות איסלאמיות נמנעו מהצגת תמונות פנים של נשים בחומרי התעמולה שלהן במחוזות שונים.
השייחית של העיר
בתוניסיה השכנה הקפידה מפלגת "א-נהדה" האיסלאמית, המבקשת לחזק את תדמיתה המתונה, על ייצוג שוויוני של נשים בבחירות שהתקיימו בחודש מאי. היא אף הבליטה את נציגותיה בעלות החזות החילונית, אלה שאינן עוטות רעלה. לעומת זאת, דווקא מפלגות חילוניות שונות הציגו ברשימותיהן נשים רבות ברעלה כדי להפגין את סובלנותן כלפי הציבור הדתי. יש בכך כדי להעיד על מרכזיותה ומורכבותה של סוגיית מעמד האישה בשיח הפוליטי של מדינה זו.
תוניסיה – חלוצת "האביב הערבי" והמדינה היחידה שהפכה לדמוקרטיה בעקבות הטלטלה האזורית – היא גם המדינה המתקדמת באזור בתחום מעמד האישה. חוקתה מ-2014, המחייבת שוויון מגדרי במוסדות הנבחרים, הובילה לכך שנשים היו מלכתחילה כחצי מן המועמדות בבחירות האחרונות. התוצאה הייתה היסטורית: כמעט 70 נשים נבחרו לראשות ערים ויישובים. מדובר בכ-20% מכלל ראשי הערים – יותר מאשר בצרפת, למשל. כ-60% מראשות הערים הן חברות "א-נהדה", ובהן ראשת העיר של הבירה תוניס, סועאד עבד אל-רחים, בת 53 ורוקחת במקצועה. היא האישה הראשונה שנבחרה אי פעם לתפקיד זה.
מעניין כי דווקא דובר מפלגת השלטון החילונית טען כי אישה אינה יכולה לכהן כראשת העיר תוניס ולשאת את התואר "שייח העיר", שכן לדבריו היא לא תוכל למלא את הנוהג המסורתי ולשמש אימאם במסגד ב"לילת אלקדר", בסוף הרמדאן. מנהיג "א-נהדה" טען מצדו כי תפקיד ראשת הבירה סולל בפניה את הדרך לראשות הממשלה ולנשיאות, ובכיר אחר במפלגה אף רמז כי נשקלת מועמדותה של עבד אל-רחים לנשיאות ב-2019.
הבחירה באישה לראשת העיר תוניס היא הישג חשוב במישור הסמלי והייצוגי. האם אפשר לומר בוודאות שעבד אל-רחים תפעל למען זכויות נשים? התבטאויותיה מלמדות שלא בהכרח. כך למשל הכריזה בעבר כי נשים שילדו מחוץ לנישואין הן "בושה" ואינן זכאיות להגנה מצד החוק. יתרה מכך, עד כה היא לא התייחסה לסוגיה המגדרית המרכזית הניצבת כעת בראש סדר היום הפוליטי של תוניסיה: היוזמה לשינוי החקיקה המפלה נשים בתחום הירושה. רבים במפלגתה הביעו התנגדות חריפה ליוזמה ואלפי גברים ונשים יצאו לרחובות להפגין נגדה.
הכסף הפמיניסטי
העלייה היחסית בשיעור הייצוג של נשים במוסדות המדינה במזרח התיכון הערבי, ובתוך כך בשלטון המקומי, נתפסת בדרך כלל כמבורכת בשיח הציבורי, אך היא סופגת גם ביקורת. בספרות המחקרית, וגם בקרב פעילות למען שוויון לנשים, מקובלת הטענה כי הצבת נשים בקדמת הבמה היא במידה רבה בבחינת "עלה תאנה" של ממסדים ותנועות שמרניים, שאינם חותרים בהכרח לשיפור מעמד האישה. במדינות אוטוריטריות רבות השלטון המקומי סובל מלכתחילה מסמכויות מעטות והשפעה מוגבלת, כך שלהשתלבות נשים בו אין יותר מידי משמעות.
מדיניות המכסות ושריון המקומות לנשים נתקלת אף היא בביקורת, בטענה שהיא מעודדת בחירה של נשים בלתי מתאימות, מה שלא מסייע בניפוץ סטריאוטיפים שליליים על נשים בחברות שמרניות. מעבר לכך תהליך קידומן של נשים בדרך זו, במיוחד במדינות שאינן דמוקרטיות, נתפש כאמצעי נוסף של הממסד לשלוט בתהליך הבחירות ולקדם את אנשי שלומו או נשות שלומו. כל זאת, לא אחת, במסווה של פתיחוּת, כאשר המטרה המרכזית היא לזכות בסיוע כלכלי מטעם ארגונים בינלאומיים ומדינות מערביות, הנחשבים בעיני רבים למי שכופים ערכים "פמיניסטיים" ו"זרים" על מדינות באזור.
חשוב לזכור, ששינויים רבים במעמד הנשים באזור בשנים האחרונות, כגון ביטול האיסור על נהיגת נשים בסעודיה וביטול חוקים המקלים על אנסים בירדן ובלבנון, לא הגיעו בהכרח מן המערכות הפוליטיות הממוסדות, אלא כתוצאה מלחץ של ארגוני נשים, באמצעות מחאות רחוב או מחאות מקוונות.
שיפור במצבן הכולל של נשים במזרח התיכון, אם כן, הוא תהליך מורכב והדרגתי, ועלייה בשיעור הייצוג הנשי היא רק חלק קטן ממנו.
אילת לוי היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
