שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צבע אדום אחרי צבע אדום, בלי לקבל משכורת
    בטח לא שמעתם על השביתה המשעממת של מרצי המכללות הציבוריות. אבל קבוצת הוואטסאפ "שביתה בספיר" הזכירה לי את מלחמת המרכז בפריפריה

     

    תיעוד יירוט כיפת ברזל (צילום: רויטרס)
    יירוט של כיפת ברזל(צילום: רויטרס)

    שביתת המרצים בתשע מכללות ציבוריות, שרוב הסיכויים שלא שמעתם עליה בכלל כי היא "משעממת", גרמה לי למצוא את עצמי, מרצה במכללת ספיר בשדרות, בקבוצת הוואטסאפ "שביתה בספיר". חושבים שהקבוצות שלכם חופרות? נסו לתאר לעצמכם 100 ומשהו דוקטורים דנים בשאלות כמו פנינו לאן.

     

     

    ואז זה קרה. בשעה 21:52 בדיוק. אחת החברות הודיעה: "רק שתדעו שכרגע חיל האוויר תוקף בעזה ויש מטוסים כל הזמן ובומים חזקים. עוד משהו קטן בנוסף לשביתה". מאותו רגע השיחה משתנה לחלוטין. על השביתה כבר לא מדברים. "תחזיקו מעמד", כותב אחד ומוסיף אימוג'י של לב. "שיהיה לילה שקט" מוסיפה אחרת. ההודעות נמשכות. פה אזעקה, שם הודעה מפיקוד העורף.

     

    ו"אנחנו", אלה שנמצאים כרגע מחוץ לעוטף, לבנו יוצא אל החברים שלנו, האנשים שאנחנו עובדים איתם יום-יום, אנחנו דואגים וחוששים להם. כולנו, בתור מרצים בספיר, עברנו ימים ארוכים שבהם לימדנו בין צבע אדום לצבע אדום. "אנחנו" יודעים איזו זוועה זאת. "אנחנו" יכולים רק לנחש איך זה מרגיש כשזה קורה בלילה, ועם הילדים לידך.

     

    ו"הם"? אלה מחברינו שנאלצים לשאת את המצב הבלתי נסבל בעוטף עזה לא רק בזמן העבודה, אלא כל היום, כל יום? ובכן, לא רק שהם צריכים להתמודד עם זה, הם צריכים לעשות זאת במצב שבו הם כבר חודש לא מקבלים משכורת, בגלל השביתה שעליה לא שמעתם.

     

     

    אפשר לרדת לפרטים השונים, אבל בפשטות, השביתה הזו עוסקת בשני דברים: הראשון, ביכולת של מרצים ממכללות שונות להתאגד יחד תחת איגוד ארצי ולקיים מו"מ משותף מול הגוף הרשמי שעימו אנחנו אמורים לדון (ועד ראשי המכללות - ור"מ). הם לא מסכימים להיפגש איתנו כדי לא לתת גושפנקא לכך שאנחנו איגוד מאוחד. הם רוצים לפורר אותנו ולשלוח כל סגל לדבר עם ההנהלה שלו בלבד. השני הוא הסירוב שלנו לקבל את הדרישה שלהם כי עלינו להתחייב ל"שקט תעשייתי מלא ומוחלט" (מלים שלהם) לשמונה שנים.

     

    ולמה, תשאלו אותי, שווה להפסיד חודש משכורת (ואולי יותר) בשביל משהו כל כך כללי, שלא יכניס לי עוד שקל למשכורת? התשובה היא שבכלל לא מדובר כאן במשכורת שלי. מדובר פה באמא של המלחמות בין הפריפריה למרכז. המלחמה על ההשכלה הגבוהה שהיא, לפי כל המחקרים, הדבר הכי משמעותי שיכול לדחוף בן אדם כלפי מעלה מבחינת מעמד, הכנסה, כבוד מהסביבה וכדומה.

     

    התביעות הקטנות שלנו כרגע הן הבסיס שבלעדיו לא נוכל לצאת למלחמה האמיתית – המלחמה של המכללות בפריפריה, אלה שמלמדות את הסטודנטים בפריפריה, נגד המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה), שרואה במכללות מוסדות סוג ב' לעומת האוניברסיטאות שמקבלות את כל ה"כופתאות". אתם בטח לא באמת תתפלאו לשמוע שהמל"ג נשלטת על ידי האוניברסיטאות.

     

    כדי להילחם נגד כוח גדול כזה, להבטיח שסטודנטים בפריפריה יקבלו לפחות כמו סטודנטים באוניברסיטאות (אף שאם תשאלו אותי מגיע להם יותר), כדי להבטיח שיהיו בהן מרצים מעולים, וכדי להבטיח שהתואר של מכללה יפתח לסטודנטים אותם אופקים שפותחות האוניברסיטאות לבוגרים שלהן, צריך להתארגן ולעבוד קשה.

     

    צעד ראשון בהתארגנות כזו היא שימור האיגוד הארצי של מרצי המכללות, משום שאנחנו מבטיחים – לסטודנטים, להורים שלהם ולכל תושבי הפריפריה – שנשתמש בכוח הזה כדי להיות חלק מהמלחמה הזאת. אנחנו מקווים שוועד ראשי המכללות יצטרף אלינו, אבל לצערנו נראה שגם שם משומרת תפיסה שזה בסדר לייבש את הפריפריה, העיקר שזה ייצא זול ולא יביא לחריגה מהתקציב.

     

    אגב, האוניברסיטה העברית, שנכנסה לחובות, קיבלה מהמל"ג 700 מיליון שקל לכיסוי הגירעון. ועוד אגב: כל המכללות הציבוריות בישראל יחד עולות כמו אוניברסיטה בינונית אחת.

     

    רק שיהיה שקט.

     

    • ד"ר הגר להב היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים