לא אבידה גדולה

שר הביטחון אביגדור ליברמן צודק בטענתו שהחלטת הקבינט אתמול (יום ג') הייתה "כניעה לטרור". זאת, אף שליברמן מודע לאותם עניינים "נסתרים" שראש הממשלה התייחס אליהם כשניסה להסביר את ההחלטה שליברמן כינה "רופסת". ליברמן פשוט לא מייחס להם אותה מידת חשיבות.

מלבד זאת, עצם ההתפטרות - וליברמן יודע זאת - אינה מועילה. היא מעניקה בחינם נכס תודעתי חשוב מאוד לחמאס, שיעודד אותו לא פחות מהחלטת הקבינט. בארגון הציעו אתמול לנתניהו לפטר את שר הביטחון, "שבגללו החל הסבב". הם אפילו לא חלמו שההצעה תהפוך למציאות בתוך 24 שעות.

ליברמן מודיע על התפטרותו. הישג בחינם לחמאס(צילום: אוהד צויגנברג)

אולם במבט כולל, התפטרות ליברמן לא ממש מחבלת בביטחון הלאומי. שר ביטחון במדינת ישראל אינו צריך - בוודאי שאינו חייב - להיות גנרל, ואפילו לא מ"פ, כדי להצליח בתפקידו. הכשרה וניסיון צבאיים רצויים, אבל אינם הכרחיים להצלחה. עם זאת, המחזיק במשרה, שהיא שנייה בחשיבותה רק לתפקיד ראש הממשלה, חייב להיות בעל כמה תכונות:

• הוא חייב להיות פוליטיקאי מיומן ובעל השפעה, כדי שיהיה מסוגל להעביר בקואליציה ובקבינט את ההחלטות הרצויות לו ולמערכת הביטחון.

• הוא חייב להיות בעל שכל ישר וביטחון עצמי, כדי שיוכל להציג את השאלות הקשות לאלופי צה"ל ולבכירי מערכת הביטחון מבלי לנסות להתחנף אליהם ולרצותם.

• הוא חייב להיות מנהיג כדי לדרוש תשובות לשאלות שהוא שואל, ואת ביצוע ההוראות שהוא נותן כדי שלא "ימרחו" אותו.

• צריך להיות לו חוט שדרה ערכי וחזון, כדי שלא להיגרר אחרי נהמת ההמון ולקבל החלטות פופוליסטיות בנושאים שמשפיעים על חיי אדם וקיומה של אומה. בעניין זה לא יישכחו העמדה וההתנהלות של ליברמן בפרשת אלאור אזריה.

מכל הכישורים הללו היו לליברמן רק שניים: שכל ישר ומיומנות פוליטית. כל השאר לא היו לו, ולכן הוא כמעט שלא השאיר את רישומו ולא השפיע על סדר היום האסטרטגי ועל הביטחון הלאומי. גם השפעתו על התנהלות, מבנה, ארגון וציוד צה"ל לא הייתה רבה – בלשון המעטה.

גם במערכת הפוליטית, כלומר בקבינט, הוא היה אחד מבין שווים ולא גורם חשוב ומשפיע כפי שצריך היה להיות בנושאי מלחמה ושלום.

זה לא מקרה. ליברמן מראש, ובכוונה תחילה, בא להיות שר ביטחון כמקפצה לתפקיד ראש הממשלה שאליו הוא נושא את עיניו. תפקוד סביר כשר ביטחון בלי תקלות גדולות היה אמור לתת לו את הלגיטימציה להיכנס ללשכת ראש הממשלה ביום מן הימים, בקונסטלציה המתאימה.

לכן נתן ליברמן לרמטכ"ל ולאלופי המטכ"ל חופש החלטה ופעולה כמעט מוחלטים בכל מה שנוגע לתפעול ובניין צה"ל. בתחום הביטחון השוטף, האימונים ומבצעי המב"ם (המערכה שבין המלחמות) הוא כמעט שלא התערב, אך הבטיח שראש הממשלה נתניהו יהיה ב"לופ" בכל ההחלטות שהייתה להן משמעות מדינית ואסטרטגית.

בענייני משרד הביטחון הוא היה הרבה יותר פעיל, בעיקר בנושאים שבהם הוא מבין לא רע, כמו למשל עניין המיגון של יישובי העימות ועסקי התעשיות הביטחוניות. תוכנית המיגון וההיערכות לחירום שמופעלת כעת היא בעצם ההישג העיקרי של תקופת ליברמן במשרד הביטחון.

ליברמן עם איזנקוט. הרמטכ"ל ידע איך לא לוותר בלי להביך את השר(צילום : אריאל חרמוני, משרד הביטחון )

צה"ל, ובעיקר הרמטכ"ל, הקפידו לעשות לו כבוד אבל אפשרו לו להשפיע רק בשוליים. בנושאים חשובים באמת, צה"ל ידע לשכנע את ליברמן, בנימוקים כבדי משקל, לקבל את מה שהרמטכ"ל ואלופי המטכ"ל החליטו מראש ואחרי דיונים ארוכים. הם לא רימו את ליברמן ולא הסתירו ממנו מידע, אבל ידעו לגייס אותו לצידם והוא – שידע כי הצלחתם הצלחתו – שמח להשתכנע.

כך למשל בעניין חיל טילי הקרקע-קרקע שליברמן רצה להקים, שלא היה אפילו קרוב לקרום עור וגידים, אבל צה"ל בהחלט הגדיל במידה ניכרת את מרכיב טילי הקרקע-קרקע המדויקים בתמהיל החימושים שהוא מחזיק בארסנל שלו, והפעלתם מתבצעת, כפי שהיה בעבר, במסגרת חיל התותחנים וגורמים נוספים.

איזנקוט ידע איך לא לוותר בנושאים שחשובים לו באמת מבלי להביך את שר הביטחון בתקשורת, וליברמן הבין זאת והיה אסיר תודה. כך יכול היה ליברמן לצפות בשקט לסיום טוב ומוצלח של כהונתו שכאמור, ישים אותו על כן השיגור ללשכת ראש הממשלה. אבל היה מוקש אחד, עיקרי, שאותו הביא איווט באמתחתו למשרד הביטחון – הצהרותיו בנושא העזתי, כולל אמירתו הוויראלית בעניין 48 השעות שהוא נותן להנייה. אלו חזרו אליו כבומרנג שוב ושוב.

בסופו של דבר, המוקש העזתי הוא שהתפוצץ לו בפנים וגרם לעזיבתו בטרם עת. הסיבה העיקרית לכך היא שליברמן התנהג כפוליטיקאי, ולא כמי שחוק יסוד הממשלה מפקיד בידיו את הפיקוח והניהול של ענייני הביטחון של מדינת ישראל. הפרסומים החוזרים ונשנים שנועדו לתת לו יוקרה ב"בייס" הפוליטי שלו גרמו לו, לבסוף, להיראות פתטי במקרה הטוב, ונלעג במקרה הרע. שר ביטחון שמצהיר שוב ושוב שהצבא והקבינט לא מקבלים את עמדותיו והתגוששויות הבוץ שלו עם בנט הפכו אותו ממקבל החלטות לחבר במועדון ויכוחים לא מעניין במיוחד. ליברמן לא ידע, כמו משה ארנס בשעתו, להיעשות מאזרח ופוליטיקאי למקבל החלטות בעל עמדה וחזון.