"הזכויות שלי הן אנשים סביבי, לא סעיפי חוק"
"לאדם שחושיו מגורים עד צעקה, חנות מכולת נראית כמבוך חסר סיכוי שממנו מזנקים היישר לפרצוף צבעים, צורות ותוויות. אבל מה אפשר לעשות? אדם זקוק למוצרי מזון כדי לא לרעוב". איל שחל, נער על הרצף האוטיסטי-תקשורתי, בטור אישי על חמלה פרקטית. לרגל היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות
שמי איל שחל. אני בן 16. אני נמצא על הרצף האוטיסטי-תקשורתי. אני לא רוצה להתפאר, אבל יש לי בעיות שרובכם לא חולמים עליהן. אני דיספרקטי בכל הגוף, ופירושו של דבר שאני מתקשה לתכנן פעולות. אני צריך ללמוד ולתרגל כל פעולה וכל צירוף של פעולות עשרות ואולי אף מאות פעמים, עד שאני מצליח לבצע אותן.
תוכלו להכיר אותי קצת יותר אם תקראו את הטור הראשון שלי.
היום, יום שני 3.12.2018, אנו מציינים את היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות. אנחנו בדרך כלל חושבים על "זכות" בראש ובראשונה במובן המשפטי, וזכויות חוקיות הן אכן דבר חשוב מאוד, אבל אני רוצה לכתוב כאן על "זכות" במובן של ברכה שאדם מתברך בה. מבחינה זו אני אדם מבורך, ואני מאמין שלא רק אני. די לו, לאדם עם מוגבלות, להביט סביבו בשביל לדעת שיש ברכה בחייו.
לטורים הקודמים של איל:
לאחת מהברכות שלי קוראים ל' (לא אסגיר את שמו המלא), והוא בעל חנות המכולת שבה אנו עורכים קניות. קנייה במכולת קשה לאדם על הרצף האוטיסטי כקריעת ים סוף. ליתר דיוק, הייתי מעדיף לחצות את ים סוף במקום לערוך קניות. לאדם שחושיו מגורים עד צעקה, חנות מכולת נראית כמבוך חסר סיכוי שממנו מזנקים היישר לפרצוף צבעים, צורות ותוויות. אבל מה אפשר לעשות? אדם זקוק למוצרי מזון כדי לא לרעוב.
הגעתי לחנות של ל' לאחר טירונות קשה בסופרמרקטים למיניהם. מגיל צעיר אני מנסה לערוך קניות יחד עם אמא וסבתא כחלק מרכישת כישורי חיים. הנושא הזה מופיע ברשימת ה"חייבים!", אבל אני תמיד מרגיש כמו גיבור מיתולוגי ודי טרגי לנוכח המדפים שעליהם מסתתר המזון שלי.
גם במכולת של ל' קיבלתי רשימה קטנה של מטלות, עזרתי בדחיפת עגלת הקניות ובעיקר כיסיתי את פניי בסלולרי, ולכן גם התנגשתי פה ושם במדפים ובקונים אחרים.
לאחר פעמיים-שלוש, ל' שם לב שאני משתדל אך סובל. הוא לא שאל למה, ולא ביקש לדעת מה האבחון הרפואי. הוא פשוט השתמש בהיגיון בריא בשביל להגדיר את הבעיה: "למה אתם באים למכולת?", שאל את סבתא, "זה קשה לו ולא נעים לו. את יכולה לשלוח לי רשימה בוואטסאפ ואני כבר אאסוף הכל ואשלח לכם הביתה".
סבתא אמרה מיד: "לא, מה פתאום. זו טרחה גדולה בשבילך, זו הפרעה בעבודה". ל' הבטיח לה בהן צדקו שלא. לאחר מכן היא עברה שלב אבל קצר על כך שלא היא תבחר את הירקות. ל' גבר גם על ההתנגדות הזו בהבטחה שיבחר לה כאילו הייתה משפחה. סבתא התבצרה מאחורי המתרס האחרון: "ומה אם משהו יחסר?" - ל' ענה שהוא יטלפן ויודיע, והם יחשבו יחד על חלופות.
אין לכם מושג איזו הקלה זו
בהמשך הוא שכלל את הסידור והחל מצלם לה מוצרים ספציפיים, וגם מדפים שלמים, והיא בחרה בעצמה לפי התמונה. בגמר התהליך יוצא המשלוח דחוף ובהול לביתנו, ולפעמים סבתא פשוט מבקשת שיגיע בשעה מסוימת, והוא מגיע.
אין לכם מושג איזו הקלה זו, לא לצאת לויה דולורוזה שאנשים אחרים מכנים: קנייה במכולת. כך אני יכול לבחור את הקרבות האחרים שאין מהם מנוס: ביקור בסניף הדואר, אצל רופא, בבנק.
ל' הוא הזכות שזכיתי בה, ששום חוק לא היה מקנה לי. מעולם לא שוחחנו על כך. הוא באמת עסוק בענייני המכולת, וגם לא נראה לי שהוא חושב שמעשיו מיוחדים במינם. אבל הם כן, והם מעניקים לי איכות חיים אחרת. ל' לא "מגלה התחשבות" או "מפגין אמפתיה". הוא לא "שופע חמלה". ל' הוא אדם מאוד מתחשב, אמפתי וחומל במובן הכי פרקטי. אני מדמיין אותו כילד, מגיש ספל תה חם לסבתא שגרה בבית הוריו.
לקראת סיום, אגלה לכם של' הוא ערבי נוצרי. הוא מה שמכונה "מיעוט" בארצנו. אני מאחל לכולנו, אנשים עם מוגבלות וגם בלי, לזכות בזכות הגדולה של שכנים ונותני שירותים כמו ל'. או לחלופין: להיות כאלה. כן ירבו אנשים שבאים לעזרת זולתם באופן הכי טבעי בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
