אונס זה עניין פוליטי: הרבנים שמשתיקים ושותקים
משמעון ולוי, דרך בת חשמונאי - ועד לפרשת הרב אלון שלא תמה: מעגל קסמים של אונס, חוסר אונים והלכה שמשתיקה את הכאב. הרבנים שתמכו ברב אלון שקועים בתרבות האונס הפוליטי, ומאמינים כי הקשבה לתלונות נגדו היא כניעה וויתור על בעלותם על העם היהודי
נס לא קרה לנו
נרות החנוכה דולקים וכותרות העיתונים זועקות ידיעות סמוכות: מחאה המונית על רפיסות הטיפול באלימות נגד נשים, וגילויים חדשים במעלליו של עבריין המין הרב מוטי אלון. שתי הידיעות מתארות התמודדות קשה ופוצעת עם אלימות שמקורה בעליונות מגדרית, עם העיוות החברתי ולפיו יש כאלה שמותר להם לרמוס אחרות ואחרים, וכאלה שמותר להן.ם... לשתוק.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אם היה הרב אלון מואשם באכילת חזיר או בהבערת מדורה בשבת, אני בטוחה שהרב דרוקמן היה מוקיעו, ובוודאי שלא היה מזמין אותו ללמד שיעורי תורה בישיבתו. תמיכתו של הרב דרוקמן מלמדת כמה קשה לפריווילגים לוותר על הזכות לאלימות מינית. לשיטתם, מי שמוקיע אלימות מינית מצטרף לגרועות שבאויבי הפטריארכיה, לנשים הדורשות חירות ושוויון.
אלימות מינית היא הפגנת בעלות אולטימטיבית, היא ביטוי לשליטת ההגמון על נתינותיו ונתיניו, ולכן היא זוכה פעם אחר פעם לגיבוי רבני (חלקי, ועם זאת משמעותי ובכיר). סילחו לי על המילים הבוטות, אבל לא מצאתי דרך אחרת להבין מנהיגות שמשדרת הקפדה על פרטי הלכה לצד תמיכה פומבית בעברייני מין.
תיבעל להגמון תחילה
אגדת חנוכה שזכתה לפופולריות לאורך הדורות מספרת שמרד החשמונאים לא פרץ בגלל הציווי לעבוד עבודה זרה, אלא בגלל התנגדותה של בת חשמונאי לשתף פעולה עם הדרישה "תיבעל להגמון תחילה" ובגלל האופן שבו המרידה את אחיה נגד תקנה זו.
בעילה נעשית פעמים רבות כאקט פוליטי, וייתכן שמכאן נולדו מסורות רבות, בישראל ובעמים, לפיהן שליטים ציוו להעניק להם את "זכות הלילה הראשון" עם כלות.
"בימי מלכות יוון הרשעה גזרו על ישראל... שכל מי שנושא אישה תיבעל להגמון תחילה ואחר כך תחזור לבעלה. ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חדשים עד שנישאת בתו של יוחנן כהן גדול. כיוון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון, פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם. מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו: הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות, שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה.
"אז אמרה לו, היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו... ונכנס יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו" ("אגדת חנוכה" בתוך: אוצר המדרשים של אייזנשטיין. לאגדה עוד גרסאות).
ממה להיבהל תחילה?
במשך שלוש שנים ושמונה חודשים הסתיימה כל חתונה יהודית בהובלת הכלה לביתו של ההגמון ואין מי שיפצה פה, ואין מי שימצא דרך מתוחכמת לעקוף חוק זה. יכלו היהודים לנסות להסוות את קיומן של החתונות. יכלו אפילו לגזור על שעת שמד ולא לקיים חתונות כלל. אבל הקהילה הסתגלה לחוק האונס וקיימה אותו.
חרב הפיפיות של הלכות אונס
במאמר מרתק קושרת פרופ' חנה קהת בין האדישות המופגנת בראשית אגדה זו, לדין "תיבעל להגמון תחילה" המופיע בתלמוד הבבלי. חשובה וראויה פסיקת החכמים שאישה שנאנסה, ובמקרה שלנו "נבעלה להגמון תחילה", לא נחשבת לנואפת ועל כן נישואיה שרירים. אלא שהצד השני של הלכה זו חמור.
התלמוד מספר על נשים שהתאבדו משום שנדרשו "להיבעל להגמון", וקובע שיש להניא אותם מלעשות זאת בטענה (כתובות ג ע"ב) "שאונס מותר" (כלומר, לא אוסר אישה על בעלה). זו קביעה מצמררת, בלתי ניתנת לעיכול שזוכה לפירוש הזה של רש"י: "שנבעלת באונס אינה נאסרת על בעלה... ולא ימסרו נפשן למיתה". לא סבלן של הנשים נשקל כאן, אלא החומרה ההלכתית של המעשה.
הכול שאלה של פרספקטיבה
החמלה ההלכתית נמצאת במקום שבו ההלכה מתבוננת על מצוקת הנאנסת, וקובעת נוכח כל העדה: את לא אשמה, אין לך חלק במעשה, את שרדת פשע וביכולתך לשוב לביתך ולהתנחם בזרועות משפחתך.
שרירות הלב ההלכתית נמצאת במקום שבו משתמשים פוסקי הלכה בקביעה הנ"ל על מנת לומר: כיוון שאונס של אישה הוא אירוע הלכתי שניתן להסתדר אתו, נעכל אותו גם מבחינה קהילתית-תרבותית.
אגדת חנוכה נוצרה בוודאי שנים רבות מאוד לאחר תקופת החשמונאים, ועל כן יכולה פרופ' קהת לקשור את תרבות הקבלה הפאסיבית של האונס באגדה לזו של התלמוד. אנחנו, עם נכבש וכנוע, מרכינים ראש ומבינים שהגשת נשותינו לידי השליט היא מחיר נדרש. אנו גם מוצאים דרך תרבותית / הלכתית להקל על עצמנו את תודעת המחיר.
האונס והדימוי היהודי
שנים רבות אחר כך, בשנת 1903, כחלק מניסיונו לתעד את העדויות שגבה על פרעות קישינב, כותב ביאליק את המסמך המטלטל "בעיר ההרגה". בשיר זה הוא מעניק מקום נרחב לתיאור התמודדות הגברים היהודיים עם אונס נשותיהם, ולמקומה המביך של ההלכה בהתמודדות זו (מתוך פרויקט בן יהודה):
וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,
מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,
....
שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים
בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,
... שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,
וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ –
....
וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים
וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
"רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?" –
וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה....
שנים רבות מפרידות בין המסורות והתמונה נותרת אחת: אישה נאנסת, גבר חסר אונים והלכה שמשתיקה את הכאב הנשי ומקטינה את מקומו.
זו לא תהיה מהפכה אלימה
מספר פעמים התבקשתי על ידי גופים פמיניסטיים שונים, לסייע בהפצת סיפור "בת חשמונאי" ולתמוך בציון גבורתה בחג החנוכה. בכל הפעמים סירבתי. בת חשמונאי זועקת את זעקתה הצודקת וגורמת לגברים היהודיים לראות את העוול ולהפסיק להבליג, אלא שהפתרון שהם מציעים הוא הפתרון הפטריארכלי השגרתי – נהרוג אותם. זו אגדה פטריארכלית שמשמיעה קולות "כמו" נשיים, והפתרון שלה רחוק ממני.
אונס תחת אונס?
מי המודל של בת חשמונאי? שמעון ולוי, שני האחים שטבחו עיר בגלל אונס אחותם. טבחו במקום לטפל בפצעים של אחותם, או בניסיון להציע פתרון לפשיעה המינית.
יתר על כן, שמעון ולוי תמכו בתרבות האונס, והם בזזו בעצמם את נשות העיר ואת הילדים. מנקודת המבט של סיפור דינה ושל "אגדת חנוכה", אונס הוא פגיעה בכבודם של בני משפחת הנאנסת. תיקון האונס הוא ברצח או באונס כפול ומכופל של הצד השני. תסלחו לי, אבל לא בשמי.
המהפכה הפמיניסטית חייבת לשנות לא רק את היררכית השליטה של הקהילה, אלא גם את תרבות השליטה ומנגנוני הבקרה על בעלות ובעלי הכוח. אלימות לא נפתרת באלימות, אלא בהתחקות אחר שורשיה ותיקון יסודי. בהגבלת כוחו של השלטון ובפיקוח קהילתי צמוד על שליטות ושליטים.
ובחזרה אל הרב אלון ופטרונו הרב דרוקמן
הרבנים שתמכו ברב אלון שקועים עד צוואר בתרבות האונס הפוליטי, לפיה שליטים לעיתים בועלים את נתיניהם, מה לעשות, זה באמת לא כל כך נורא. לדידם, הקשבה לתלונות ולמחאה נגד הרב אלון היא כניעה וויתור על בעלותם על העם היהודי. לא פחות.
החשיפה הנוכחית נעשתה בזכות נשים צדקניות וגברים צדיקים שלא הרכינו ראש מול השליט, ולא הרפו ובמאבקם חיזקו את המתלוננים. והלוואי שלא נדע עוד צער.
ובבית המדרש של הטוקבקים
השנה, בערב שביתת הנשים, בחרתי בתגובה יהודית מסורתית-מתחדשת לאלימות נגד נשים. לצד נר החנוכה הדלקתי נר זיכרון לאחיות שלנו, וקראתי קדיש שחיברתי לזכרן הברוך והאמיץ. והכול בסרטון המצורף.
אני מזמינה גם אתכן.ם לקיים מנהג זה. העלו תמונות לפייסבוק, תייגו אותי או שלחו לפייסבוק של הערוץ .
נעלה כאן את התמונות ונחדש מסורת יהודית משלנו. לזיכרן של אימהות.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום וחנוכה שמח!
