הרוקסטאר של התיאטרון: לין-מנואל מירנדה משגע את הצופים ומרתיח את דונלד טראמפ
הוא זכה בכל פרס אפשרי ובחברות עם אופרה וינפרי ומישל אובמה כשיצר את "המילטון", מחזמר שכבר הכניס יותר ממיליארד דולר. עכשיו הוא עושה את המעבר המתבקש לקולנוע ב"מרי פופינס חוזרת", ומספר למה לקח לו שנים לראות את הסרט המקורי עד סופו ומדוע לא יכתוב מחזמר על נשיא ארה"ב הנוכחי
הנה שלושה דברים שמעצבנים את לין-מנואל מירנדה, כוכב "מרי פופינס חוזרת", בסדר עולה: כשהתינוק שלו בוכה בלילה, כשאנשים אומרים לו שהם לא אוהבים מחזות זמר, דונלד טראמפ. בעוד נגד השניים הראשונים אין לו הרבה מה לעשות, עם האחרון דווקא יצא לו להתעמת. לאחר הבחירות בארה"ב ב-2016, סגן הנשיא הנבחר מייק פנס הלך לצפות במחזמר "המילטון" שיצר מירנדה, וזכה לפנייה אישית בסוף המופע מצוות השחקנים - ברובם אפרו-אמריקאים והיספנים - שאמרו לו: "אנחנו מייצגים את אמריקה המגוונת, ואנחנו מודאגים וחרדים שהממשל החדש שלך לא יגן עלינו, על העולם, על הילדים שלנו, על ההורים שלנו או על הזכויות הבסיסיות שלנו" וקראו לו, "לשמור על הערכים האמריקאיים הבסיסיים". פנס יצא מהאולם תוך כדי הדברים, לקול קריאות בוז מהקהל. לאחר האירוע צייץ הנשיא הנבחר טראמפ: "הטרידו אותו לעיני המצלמות, והצוות היה חצוף. התנצלו!".
מירנדה, שלא הסתיר את סלידתו מטראמפ ואף פירסם עליו כמה סרטוני פרודיה לפני הבחירות, לא רק שלא התנצל, אלא עמד מאחורי שחקניו ואף קרא לטראמפ להתפטר. בחודשים שחלפו לאחר מכן, מירנדה המשיך לבטא את התנגדותו לממשל הנוכחי, אבל אחרי שנשיא ארה"ב האשים את אזרחי פורטו-ריקו בכך שהם מגזימים בציפייה שלהם לסיוע ממשלתי בעקבות הוריקן מריה ב-2017, מירנדה, בן להורים ממוצא פורטוריקני, צייץ בתגובה: "אתה הולך ישר לגיהינום, דונלד טראמפ. בלי תורים ארוכים, יפנו לך את הדרך
נראה בקרוב מחזמר שלך על טראמפ?
"תתפלא, אתה לא הראשון שמציע לי את זה. אבל אני לא בטוח כמה טוב זה יישמע. אני לא יודע, הוא מייצר עכשיו כל כך הרבה רעש, וזה כל כך צורם באוזן, שקשה לחשוב על זה כמשהו מוזיקלי. זה לא מעורר השראה לשום דבר. חוץ מבחירות, כמובן".
גם אם רובכם לא מזהים אותו, בגיל 38 לין-מנואל מירנדה הוא אחד השמות הלוהטים היום בתעשיית הבידור. מכונת להיטים, משאבת פרסים, הרוקסטאר של מחזות הזמר, בעל מגע זהב שכל פרויקט שהוא מעורב בו הופך לשובר קופות היסטרי. המחזמר הראשון שלו היה In The Heights, מחזמר ראפ על שכונת ילדותו בניו-יורק, שזכה להצלחה גדולה וזיכה אותו ב־2008 בפרסי הטוני הראשונים שלו. אבל את תהילתו הוא קנה ב-2015 עם "המילטון", שכתב, הלחין וגם כיכב בו. המחזמר, שמורכב ברובו משירי ראפ והיפ-הופ, מספר את סיפורו של אלכסנדר המילטון, שר האוצר האמריקאי הראשון וההוא מהשטר של העשרה דולר - מהגעתו כמהגר עני מהקריביים למושבה הבריטית באמריקה, דרך המהפכה האמריקאית ועלייתו לגדולה ועד התרסקותו הפוליטית ומותו. מתוך עיקרון, התעקש מירנדה ללהק בכל אחת מהפקות המחזמר בעולם רוב מוחלט של שחקנים שאינם לבנים, גם אם התפקידים הם של האבות המייסדים של ארה"ב, חלקם בעלי עבדים.
ב"המילטון", הצליח מירנדה להדליק את הקהל על מהלכים צבאיים במלחמת העצמאות, להפוך עימות פוליטי על הקמת הבנק המרכזי של ארה"ב לראפ באטל ולחבר מוזיקה שחורה עם העידן ההיסטורי הכי לבן בהיסטוריה. ב-2009, כש"המילטון" עוד היה פרויקט בהתהוות, הוא השתתף בערב שירה בבית הלבן, עם שיר הפתיחה של המחזמר. כשהסביר לקהל שהוא מאמין ששר האוצר הראשון של ארצות הברית "מגלם בעיניו את מהות ההיפ-הופ", הקהל צחק. "אתם צוחקים, אבל זו האמת", הוא אמר להם. "הוא נולד ממזר יתום ועני בקריביים, נהיה יד ימינו של ג'ורג' וושינגטון ושר האוצר, הצליח לריב עם כל שאר האבות המייסדים – והכל בזכות הכתיבה שלו. אני באמת מאמין בכוח של מילים לשנות את המציאות".
וכמו המילטון האדם, גם "המילטון" המחזמר שינה את המציאות, גם אם בקנה מידה קטן יותר: למשל, הוא מקבל לא מעט קרדיט על ההצערה של הקהל שמגיע לתיאטרון, על שילובם של שחקנים שאינם לבנים וכשבארה"ב החלו דיונים על החלפת דמותו של המילטון מהשטר של 10 דולר, הפופולריות של המחזמר ולחץ המעריצים תרמו להחלטה להשאיר אותו במקומו.
מה שהתחיל בתור מחזמר אוף-ברודוויי, הפך תוך זמן קצר לאחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר בכל הזמנים; מי שמעוניין לקנות כרטיס להפקה בברודוויי יצטרך לעשות זאת חודשים ארוכים מראש, או להיפרד מלא מעט כסף. הכנסות המחזמר כבר עברו מזמן את המיליארד דולר ושברו את שיאי העלות לכרטיס בודד. כרטיס פרימיום רשמי בברודוויי, נמכר בתקופת השיא ביותר מאלף דולר.
הרבה מים זרמו מאז בין ההדסון לתמזה, והיום הוא כבר מסתחבק עם אופרה וינפרי, ג'יי זי ושֶר, וגם הפך ליקירם של בני הזוג אובמה, שהזמינו אותו פעמיים להופיע בבית הלבן. מישל אובמה אף אמרה על "המילטון" שזו יצירת האמנות הטובה ביותר שראתה בחייה. אחרי שכבש כל במת תיאטרון אפשרית, מירנדה הפך לאחד האנשים הכי עסוקים ומבוקשים בהוליווד - עם עשרות פרויקטים על הקנה, כולל גרסת לייב אקשן ל"בת הים הקטנה", תפקיד ראשי במיני־סדרה המצופה "חומריו האפלים" של HBO ו-BBC, וגם גרסה קולנועית למחזמר שלו In The Heights בבימוי ג'ון מ. צ'ו ("עשיר בהפתעה", "סטפ אפ 2"). בחודש שעבר אף קיבל כוכב משלו בשדרת הכוכבים בהוליווד.
את הפריצה שלו למסך הגדול עשה כשכתב והלחין את הפסקול לאחד הלהיטים הגדולים של דיסני מהשנים האחרונות – "מואנה" - שגם העניק לו מועמדות לאוסקר. עם 11 פרסי טוני, פרס גראמי, פרס אמי ואפילו פרס פוליצר, מירנדה נמצא במרחק פסלון אוסקר אחד ממועדון ה-EGOT הנחשק (אמי, גראמי, אוסקר, טוני) ששמור לכמה יחידי סגולה כמו אודרי הפבורן, וופי גולדברג וג'ון לג'נד.
בימים אלה מככב מירנדה ב"מרי פופינס חוזרת", סרט ההמשך לקלאסיקה העל-זמנית של דיסני מ-1964. את מקומה של ג'ולי אנדרוז בתור האומנת המעופפת ממלאת בהצלחה רבה אמילי בלאנט שצונחת מהשמיים, הפעם עם עפיפון, 25 שנה אחרי עלילת הסרט המקורי. פופינס מגיעה כדי לסייע לג'יין ומייקל (אמילי מורטימר ובן וישו), שני ילדי משפחת בנקס שכבר גדלו, להתמודד עם מות אשתו של מייקל, שכעת יש לו שלושה ילדים משלו. האומנת המדופלמת לא שכחה את התיק המפורסם שלה, שגם הפעם מלא בפינגווינים מרקדים, יצורים מצוירים ונאמברים מרשימים, שמשחררים את הילדים מהאפרוריות הרגילה של חייהם למסע בדמיון עם שלל אפקטים מרהיבים.
בסרט, שביים רוב מרשל ("שיקגו", "אל תוך היער") מופיעים גם קולין פירת', ג'ולי וולטרס, מריל סטריפ ואפילו דיק ואן דייק - ששיחק את ברט מנקה הארובות בסרט המקורי - מגיח בגיל 93 להופעת אורח קצרה. מירנדה מגלם את ג'ק, שבתור ילד היה השוליה של ברט, ועכשיו שודרג לתפקיד של שַמש (מדליק מנורות רחוב, פעם היה דבר כזה) ברחובות לונדון, והסייד-קיק החדש של פופינס.
"אתה יודע מה, אני לא חושב שיש היום פתרון פוליטי טוב יותר ממרי פופינס. היא הרי לא באה כשמשפחת בנקס בסדר, היא מגיעה כשהם בצרה. מייקל איבד את אשתו, הבנק ממרר את חייו, ובכלל, עלילת הסרט מתרחשת בימים די קשים".
מירנדה מתייחס לכך שבשונה מהסרט המקורי, שעלילתו מתארת את ימי הזוהר התמימים של 1910, מרי פופינס חוזרת לעולם מעט עצוב יותר, בין שתי מלחמות העולם ובזמן השפל הגדול בארה"ב ובבריטניה, שגם בא לידי ביטוי בעלילה - כשמשפחת בנקס מתמודדת עם מצוקה כלכלית ועומדת בפני עיקול הבית.
"התקופה הזאת לא מאוד שונה משלנו. המשיכה שיש עכשיו למחזות זמר כמו "מאמא מיה 2", "לה לה לנד" ועכשיו "מרי פופינס חוזרת", היא לא מקרית. העולם נמצא בנקודה מסוימת, והמצב לא קל. בתקופת הצילומים כשגרתי פה בלונדון קרו כל כך הרבה דברים - טראמפ נבחר, ההצבעה על הברקזיט אושרה. ובכל יום הייתי קורא בעיתון איזו כותרת איומה, ואז הולך לעבודה ואומר לעצמי, "טוב, אנחנו עושים את מרי פופינס". היה סיפוק בלהיות חלק ממשהו שעוצב כדי להביא לאנשים אופטימיות ושמחה, בתקופה שזקוקים להן יותר מאי-פעם. נראה לי שכולנו היינו שמחים לאיזו מרי פופינס שתבוא עכשיו ותסדר את העניינים, לא?"
אחת הסיבות שמירנדה לוהק לשחק בסרט הזה היא, כמובן, המוזיקה. "מרי פופינס" המקורי ידוע בין השאר בזכות הפסקול שגדוש בקלאסיקות כמו, "סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס", "צ'ימצ'ימני" ו"כפית של סוכר". הסרט החדש ממשיך בהצלחה גם את המרכיב הזה של הסרט המקורי, עם שירים חדשים לחלוטין שיש להם פוטנציאל חזק להפוך לקלאסיקות עכשוויות. למרות הרזומה שלו, מירנדה לא היה מעורב בכתיבת השירים: את המלאכה עשו בהצלחה מרובה מארק שיימן וסקוט ויטמן (שכתבו יחד את המוזיקה ל'היירספריי'), שלא התעלמו מהכישרון של מירנדה לראפ והקדישו לו בית שלם באחד השירים, כדי שיוכל להפגין את יכולותיו ("לא לתת לו קטע ראפ, זה כמו ללהק את פרד אסטר לסרט בלי קטע ריקוד", אמר שיימן).
זאת פעם ראשונה שאתה מבצע שירים שלא אתה כתבת. זה לא היה קשה? לא חשבת לעצמך תוך כדי, "אני הייתי עושה את זה אחרת?"
"אלוהים, לא, זאת הייתה הקלה עצומה. סוף־סוף! קודם כל השירים בסרט הם פנטסטיים, אז ברור שזה לא באמת היה עניין. אבל כל השירים שכתבתי במשך השנים, כל העבודה הקשה הזאת - הרי קרעתי את התחת שנים כדי שאוכל להרוויח את הזכות לשיר שירים שלא אני כתבתי. אתה יודע, הסיבה העיקרית שהתחלתי לכתוב בעצמי מחזות זמר הייתה בגלל שהייתי צריך כרטיס כניסה, כי פשוט לא הצלחתי להשתלב בתעשייה הזאת בשום דרך אחרת".
בגלל שזִירת מחזות הזמר בארה"ב היא לבנה ברובה?
"אני אוהב מחזות זמר ורציתי באופן נואש חיים בעסק הזה, וידעתי שאלא אם כן יש לי הכשרת בלט כדי לשחק את ברנרדו ב'סיפור הפרברים', זה פחות או יותר האופציה היחידה עבורי בתור בחור פורטוריקני. אז התחלתי לכתוב את המחזמר הראשון שלי, מתוך הבנה שאין לי ברירה אלא ליצור לעצמי הזדמנויות. אז מ-In The Heights ו"המילטון" שיצרתי בעצמי, להמשיך לתפקיד כזה - זה לקצור את הפירות של כל העבודה הקשה הזאת".
בעבר אמרת שאתה רוצה לשנות את הנוף של מחזות הזמר האמריקאיים. הכוונה שלך הייתה גם במונחים כאלה של גיוון גזעי?
"כן, בהחלט. כתבתי את זה בטופס בקשה למלגת תיאטרון שהגשתי בשנת 2004. אגב, לא קיבלתי את המלגה ההיא. היו לי עוד כמה שנים שבהן עבדתי בתור מורה מחליף ועשיתי כל מה שצריך כדי לשלם את החשבונות".
אתה מרגיש שהצלחת במשימה שלך? הנוף השתנה?
"אני חושב שיש שינוי מסוים, לא רק במחזות הזמר אלא בכלל בתעשיית הבידור, אבל שינויים כאלה לוקחים זמן, שנים".
והנה, גם ב'מרי פופינס', הפורטוריקני היחיד מגלם פועל פשוט בסרט שכל שאר השחקנים בו לבנים.
"יש שם גם בנקאי שחור!" הוא אומר בחיוך, "תראה, העלילה היא בשנות ה-30 ככה שיש לזה תירוץ, אבל כן, יש לנו עוד דרך להתקדם, אין פה שאלה".
איך אתה מתמודד עם ביקורות, בין השאר מצד אנשים מתעשיית ההיפ-הופ, על זה ש'המילטון' זה מחזמר ראפ ללבנים עשירים?
"תראה לי אדם אחד שלא אהב את המילטון!" הוא אומר בטון דרמטי ומניף אצבע מאיימת, "אחד!"
אם אתה מתעקש, יש לי דוגמה מהזמן האחרון – בתוכנית 'שיחות סלון' של לברון ג'יימס, קראו למחזמר שלך "תיאטרון קהילתי" ואמרו שזה הראפ הגרוע ביותר שהם שמעו בחייהם.
"טוב, ברור שאין להם מושג על מה הם מדברים!" הוא צוחק, "סתם, כן, קיבלתי גם ביקורת, אפילו כתבו מאמר ב'האובזרבר', שהיה בעצם רשימה של משפטים מעצבנים מ'המילטון'. דברים כאלה מצחיקים אותי, אני אוהב שזה מעורר תגובות חזקות אצל אנשים, גם אם הן שליליות. קיבלתי גם הרבה תגובות נלהבות מהראפרים האהובים עליי. אי-אפשר לרצות את כולם. אבל סך הכל אני חושב ש"המילטון" זה מחזמר לא רע", הוא אומר בחיוך.
מירנדה גדל בניו-יורק בשכונת וושינגטון הייטס שליד הארלם, להורים מהגרים מפורטו-ריקו. היום הוא מתגורר לא רחוק משם, עם אשתו ונסה ושני בניהם הצעירים, בשכונה "קצת נחמדה יותר", כפי שהוא קורא לזה. אבל למרות שמפתה לייצר ממנו סיפור סינדרלה מעורר השראה, על הילד העני מהשיכון שהפך לסנסציה, מירנדה מבהיר שזה ממש לא המצב. "גדלתי בבית יפה, לאמא פסיכולוגית ואבא יועץ פוליטי שעבד עם ראש עיריית ניו-יורק. הייתי ילד מפונק, למדתי בתיכון טוב, איפשרו לי מגיל צעיר להתעסק בדברים שעניינו אותי, בלי לחץ לרכוש מקצוע, כמו אצל הרבה ילדים של מהגרים".
מאז שהיה ילד הוא התאבסס על מוזיקה ובעיקר על מחזות זמר, שר במקהלה, וכבר בכיתה ב' כתב והלחין שירים להצגות מדומיינות. אבל מבחינתו, פסגת שאיפה תמיד הייתה סרטים של דיסני. "אני מרגיש כזה בר-מזל שגדלתי בזמן עידן הזהב השני של הסרטים המצוירים המוזיקליים של דיסני. אני זוכר שהברזתי מבית הספר ביום שבו "בת הים הקטנה" יצא בווידיאו, רק כדי שלא אצטרך לחכות לצהריים כדי לצפות בזה. הסיבה שאני יושב פה ומדבר איתך בכלל זה בגלל שכשהייתי בן תשע, סבסטיאן שר לאריאל את "בתוך הים", והדבר הזה פוצץ לי את המוח". היום מירנדה הוא המפיק של גרסת הלייב אקשן ל"בת הים הקטנה" שצפויה לצאת ב-2020, ובנוסף לכתיבת הפסקול לסרט, הוא מגדיר את עצמו גם כ"נשיא ועדת ה'אל תדפקו את זה'. כי אין בעולם אף אחד שזה חשוב לו יותר ממני".
דווקא עם "מרי פופינס" הייתה לו מערכת יחסים מורכבת בתור ילד. "הייתה לנו את קלטת הווידיאו של הסרט בבית, אבל אף פעם לא הצלחתי לצפות בו עד הסוף. תמיד נתקעתי ב'האכילו את הציפורים'", הוא אומר. זה השיר שג'ולי אנדרוז שרה, אחד הרגעים העצובים בסרט המקורי, על אישה זקנה וענייה שיושבת על מדרגות כנסיית סנט פול ומוכרת גרגירים לילדים, בשביל שיאכילו את הציפורים. "אני רגיש למוזיקה כזאת, שקטה, בסולם מינורי, וזה קרע לי את הלב, פשוט הייתי פורץ בבכי. עד היום ההורים שלי צוחקים עליי שבכל פעם ש־I Just Called To Say I Love You של סטיבי וונדר היה מתנגן, הם היו חייבים להעביר תחנה אחרת הייתי מתחיל לבכות. הייתה לי תגובה דומה ל"מרי פופינס". אהבתי את הסרט, אהבתי את השירים, אהבתי את ג'ולי אנדרוז ואת דיק ואן דייק, אבל לא הצלחתי לשרוד את השיר הזה. אני חושב שצלחתי את הסרט המקורי עד סופו רק כשהייתי מבוגר".
אפרופו אתגרים, בוא נדבר רגע על המבטא שלך בסרט.
"אוי, לא".
התגובה של מירנדה לא מפתיעה, בהתחשב בכך שהתקשורת באנגליה הסתלבטה בשבועות האחרונים על המבטא הבריטי המשונה שלו בסרט, כשעיתונאי 'הגרדיאן' כינה אותו "מצער מאוד".
אני מבין שאני לא הראשון ששואל אותך על זה.
"אתה יודע מה, אני מקווה שבעוד 50 שנה אנשים עדיין ידברו על המבטא שלי, כמו שעד היום יש אנגלים שלא סולחים לדיק ואן דייק על המבטא שלו בסרט המקורי. האמת היא שבמובן מסוים זה היה מצב של ווין־ווין מבחינתי, כי אם המבטא שלי היה איום, כמו של ואן דייק, אז אנשים יחשבו שעשיתי לו מחווה, ואם זה יישמע אפילו קצת אנגלי, אנשים יחשבו ששיחקתי אותה. מה אתה חשבת על המבטא?"
אני חושב שאני לא מוסמך לענות על זה בתור לא-בריטי.
"כל הכבוד, מצאת דרך אלגנטית להתחמק. אני באופן אישי חושב שעשיתי מבטא מעולה והבריטים פשוט מקנאים שהצלחתי כל כך", הוא קורץ.
