ביקורת סרט - "תמונה משפחתית": כמו אינסטגרם, יפה וריק

הסמליות זועקת מכל סצינה בסרט "תמונה משפחתית" (Wildlife), עבודת הבימוי הראשונה של השחקן פול דאנו. סמליות בוטה. פשטנית. שתלטנית. זוהי קלישאה של סרט שעניינו משבר משפחתי – לא פחות מהשם העברי הלא רלוונטי שניתן לו ומתייחס לסצינה החותמת אותו.

אש (סמלית ולא סמלית) משתוללת ביערות במונטנה, סמוך לגבול הקנדי. אנחנו בראשית שנות ה-60, עידן שבקולנוע האמריקני הולך היטב עם עקרות בית חנוקות שמגלות לפתע את כוח השחרור. אבי המשפחה (ג'ייק ג'ילנהול) מפוטר מעבודתו במגרש גולף, ושוקע בדיכאון. הוא מסרב לחזור גם לאחר שהממונים עליו מציעים לו את עבודתו בחזרה. מבחינתו, הדרך היחידה להתמודד עם הפגיעה (וגם להרוויח כסף) היא לצאת ולהצטרף אל צוותי הכיבוי הנאבקים באש המסרבת לדעוך. הוא מותיר מאחור את אשתו (קארי מאליגן) ובנו בן ה-14 (אד אוקסנבולד), שמתחיל לעבוד באופן חלקי בחנות צילום מקומית שבה מעוצבים בחגיגיות – זהירות, הנה בא עוד סמל – דיוקנאות של משפחות מאושרות. האם, מצדה, מוצאת עבודה כמורה לשחייה, ומושכת את תשומת לבו של סוחר מכוניות אמיד ומבוגר ממנה בהרבה (ביל קאמפ), שהסיגר המשובח שבפיו, ובכן, הוא לא רק סיגר.

 לעוד ביקורות קולנוע:

לזרו השמח

שתיקה רועמת

• הולמס & ווטסון
• גאולה
  

דמותה של האם מוכרת לנו, כאמור, מאינספור סרטים שבהם גילוי עצמי והגשמה נשית היו מלווים בסצינה של השתכרות ומיניות גרוטסקית. כל זה קורה לנגד עיניו הנדהמות של הבן, וכן של הגבר החדש בחייה, איש דוחה למדיי שמגלה פטרונות אבהית כלפי האישה המשתטה. מאליגן, שאינה שחקנית מצטיינת במיוחד, מפגינה בעיקר את היבטיה הקריקטוריים של הדמות בגילומה, והרבה פחות מכך – רגשות. בכלל, "תמונה משפחתית" נדמה כמו אינסטנט-סרט. לפחות מהבחינה הזו, נראה ששמו העברי קולע. זהו פוטו-פרג' של משפחה כל-אמריקנית לבנה במשבר.

עוד משפחה לבנה במשבר

הריחוק והאיפוק שמפגין דאנו כבמאי הם עוד קלישאה של קולנוע עצמאי שכמו "מתבונן" במציאות – אחרי הכול, זוהי "תמונה" – ותובע מאיתנו להעריך זאת כהישג. העשן והאש שמאיימים על העיירה אמורים להוות מטאפורה להתרסקות של אמריקה הנאיבית שלוש שנים מאוחר יותר, עם ההתנקשות שגדעה את חייו של הנשיא קנדי. זהו דימוי יפה, אך קשה לומר שדאנו מנצל אותו באופן אפקטיבי, למעט בסצינה שבה נוסעים האם ובנה לבקר את האב באתר שבו משתוללות הלהבות.

קלישאות על קלישאות

דמויות בלי מוטיבציה

משום שהאב נעלם בשלב מוקדם יחסית בסרט, ונוכחותו של הבן אינה מעניינת במיוחד - אנו נותרים עם האם. זו מייצגת מיניות ונשיות מודחקת, והיא נהפכת באחת לשתיינית, מפתה ובעיקר פאתטית, באופן שמזכיר יפהפייה דרומית מתוסכלת ממחזה של טנסי וויליאמס. קשה לחוש הזדהות עם דמויות שהמוטיבציה שלהן נותרת מעורפלת.

האם זוהי רק תוצאה של היעדרות האב? האם היא לא מודעת להשלכות של ההתמודדות עם תסכולה על בנה הצעיר? ומדוע האב עצמו מעדיף לצאת להילחם בלהבות במקום לשוב אל עבודתו, ובתוך כך לנטוש ללא הסבר את משפחתו? ואם כבר להבות – ישנו רגע אלים אחד בסרט שבו אכן ניצתת אש בעיירה, אבל גם הוא נדמה שם בעיקר מטעמים סימבוליים. אש וגבריות, אלא מה.

"תמונה משפחתית" הוא סרט כתוב, עשוי ומשוחק בקפידה. אבל הקפידה הזו נעשית פשוט מייגעת. מזמן לא מצאתי את עצמי יושב בסרט, מחכה שכוחות הכיבוי ישלימו את עבודתם, או שגשם/שלג יירד כבר. קשה לומר שסרטו הראשון של דאנו כבמאי-תסריטאי מסמן אותו כהבטחה. זהו פרויקט שאינו מציע הרבה מעבר למה שיש בו. מין עוד סיפור שכזה שמתקשה להלהיב ולרגש. סרט על אש, ממשית וסמלית, שדבר אינו בוער בו מבפנים.