שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט: "רכבת קלה" - אמירה פוליטית מביכה בדלותה
    סרטו החדש של עמוס גיתאי מורכב מסדרת סצנות קומיות המתרחשות ברכבת הקלה בירושלים. למרות הליהוק המרשים, היצירה נדמית כבליל מחשבתי שהוצא מהתנור לפני שנאפה, והניסיון לשרטט מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית מסתכם בביקורת בוטה ודידקטית. האם זוהי קריצה נוספת לקהל האינטלקטואלי באירופה?


     

    כמו מודעת הפרסומת לסרט הקלאסי "נינוצ'קה" (1939) שהכריזה "גרבו צוחקת", כך אפשר למכור גם את "רכבת קלה" - "עמוס גיתאי מחייך". סרטו החדש של הבמאי הישראלי שהביקורת המקומית אוהבת לשנוא, מורכב מסדרה של אפיזודות קומיות ברובן, שמתרחשות ברכבת הקלה בירושלים.

     

     

     

    איני נמנה עם המבקרים שמגיבים בזלזול אוטומטי לסרטיו של גיתאי. סרטו "רבין, היום האחרון" (2015) הוא בעיניי אחד הסרטים החשובים שנוצרו פה בשנים האחרונות, וכמובן יש את סרטיו התיעודיים, שכמה מהם ("בית", "יומן שדה") הם מסות קולנועיות מצוינות. אבל, וחשוב להסתייג כאן - לא פעם סרטיו נדמים כיצירות שהוצאו מהתנור טרם נאפו כראוי. בליל מחשבתי שאינו זוכה לפיתוח תיאורטי ואסתטי מספק (והחיבור שבין מחשבה ואסתטיקה הוא מהותי לעבודתו הקולנועית של גיתאי).

     

    לעוד ביקורות קולנוע:

    ילד מחוק

    תמונה משפחתית

    לזרו השמח

     

    כזה הוא גם "רכבת קלה" (בחו"ל השם הוא "רכבת קלה בירושלים". יש מקום לתהות על השמטת שמה של העיר שחוברה לה יחדיו). כל אפיזודה בסרט מצולמת בשוט רציף אחד, והוא מבוסס על טקסטים הלקוחים מחנוך לוין, אסף ציפור, פייר פאולו פאזוליני, סייד קשוע, הבשורה על פי מתי, גוסטב פלובר, אלזה לסקר שילר וספר דברים - רשימה חלקית בלבד.

     

    בזה אחר זה עולים על הרכבת שחקנים מקומיים וזרים המרכיבים יחד ליהוק מרשים במיוחד: חנה לסלאו הנפלאה כיידישע-מאמא המאוכזבת מבנה (האפיזודה הטובה ביותר בסרט), מתייה אמלריק כתייר צרפתי המצטט ממכתבי פלובר בעת ביקורו בעיר הקדושה, רמי הויברגר ורותם אבוהב כזוג על סף התמוטטות, יעל אבקסיס ומשה פרסטר כזוג המשוכנע שיש לנו צבא נהדר, ערן סבאג בתחפושת של טרוצקי, וז'יל בן דוד כמאמן הזר החדש של בית"ר ירושלים, שאינו מצליח להשחיל מילה בראיון עיתונאי הנערך עמו.

     

     

    מתוך
    הליהוק דווקא מרשים. מתוך הסרט(צילום: אוליבייה פיטוסי)

    וישנם כמובן הנוסעים הפלסטינים שמאבטח הרכבת (לירון לבו) נוהג בהם בגסות ואלימות. הבעיה היא שהאפיזודות בהשתתפותם לוקות בוולגריות, ונדמה שהן מיועדות בעיקר לעין זרה - כזו שמזהה ישראליות עם כוח וגזענות באופן אוטומטי. אכן, ההגזמה היא בעוכרי "רכבת קלה", שרואה באמצעי התחבורה הזה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, רק כדי לנסח ביקורת בוטה ודידקטית. רוצה לומר: כל אימת שישראלי מבחין בפלסטיני - הוא מיד מדמיין מחבל פוטנציאלי. אשכרה ישנה אפיזודה כזו בסרט, והיא מביכה בדלותה.

     

    מתוך
    דיוקן של חברה בקונפליקט מתמשך. מתוך הסרט(צילום: אוליבייה פיטוסי)

     

    תנועתה של הרכבת הקלה החוצה את העיר ומגוון השפות בקרונותיה, מהווים מטפורה לעיר ולמתחים הפוליטיים והחברתיים שהיא כולאת בתוכה. אבל האם הדימוי הזה של הרכבת הנעה אומר משהו משמעותי שמצדיק סרט שלם? האם ניכרת התפתחות מחשבתית ורעיונית במהלך הזמן? חוששני שלא. יתר על כן: קשה להבין מהי מטרתה של האפיזודה שבה דנים בחורי ישיבה חרדים במצוות שילוח הקן, או מדוע הסרט נפתח בקלוז-אפ לא מחמיא של הזמרת אחינועם ניני השרה את "עץ חיים היא"?

     

    "רכבת קלה" נדמה יותר כמסכת תיאולוגית-פוליטית המבקשת לשרטט את דיוקנה של חברה הנתונה בקונפליקט מתמשך. כמה מסרטיו של גיתאי ("אסתר", "קדמה", "צילי") התאפיינו בסגנון מלאכותי זה, שאין בו פסול אלא אם הישגו היחיד הוא בריצוי דעת הקהל האינטלקטואלי באירופה. החיבור בין מצלמה המתעדת את ההתרחשויות בשוט רציף אחד (הצלם הוא אריק גוטייה) ותנועתה הבלתי מופרעת של הרכבת מייצר אמנם הרהור על זמן, מרחב ומקום - באופן אבסורדי ירושלים עצמה כמעט ואינה נראית בסרט - אבל התוצאה מעניינת יותר ברמת הקונספט מאשר בביצוע.

     

    מתוך
    נטייה להגזמה. מתוך הסרט(צילום: אוליבייה פיטוסי)

     

    האם תופעת גיתאי היא בבחינת "אין נביא בעירו"? האם ההתעלמות של הקהל הישראלי מסרטיו (בשני סרטים האחרונים "רבין, היום האחרון" ו"צילי", צפו כ-3,000 איש במצטבר) מעידה על חוסר הרלוונטיות שלו? לא כאן המקום לדון בכך. נוכחותו של גיתאי בקולנוע הישראלי היא, ללא ספק, מהותית, אבל "רכבת קלה" הוא עוד דוגמא לאופן שבו הצורה באה על חשבון המשמעות בסרטיו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים