שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "סגן הנשיא": מהומה רבה על לא דבר
    סרטו של אדם מקיי מתייחס לדיק צ'ייני, אחת הדמויות הפוליטיות המסוכנות שידעה אמריקה בעשורים האחרונים, בשטחיות רבה. "סגן הנשיא" היה אמור להעלות דיון רציני על הנעשה בנבכי הבית הלבן, ובמקום, הוא סוחט קריאות התפעלות הנוגעות בעבודה (המצוינת) של מחלקת האיפור


     

    אין דבר מעייף יותר מאשר סאטירה לא רצינית, שאומרת את המובן מאליו, מחניפה לציבור הליברלי, ונשענת על הישגי מחלקת האיפור ושחקנים-חקיינים. "סגן הנשיא" (Vice), שכתב וביים אדם מקיי ("מכונת הכסף"), הוא סרט כזה. מרוב להטוטי "תראו-כמה-שאני-מגניב" – הסרט הזה שוכח את העיקר.

     

    התזה של מקיי היא פשוטה: השטן התגלגל בדמותו של דיק צ'ייני, ומי שהיה סגן הנשיא בתקופת כהונתו של ג'ורג' וו. בוש, הוא זה שהכתיב וניהל את מדיניותה של ארה"ב בפועל. כן, אין דבר מעצבן יותר מאשר סאטירה שמזלזלת באינטליגנציה של הצופים. שוב הדימוי הזה של בוש-הבן כדרומי נבער, של חדרי הקונגרס כמושב ליצים – רק שהפעם נוספת דמותו של צ'ייני כמי שמתמרן בנקל את כולם.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הדבר המרגיז הראשון בסרט הוא הבחירה בהצגה לא-כרונולוגית של הביוגרפיה של צ'ייני. ממש כמו "מכונת הכסף", שזיכה אותו ואת שותפו לכתיבה, צ'רלס רנדולף, באוסקר, הסרט בוחן באור אירוני את האנשים בחליפות שנמצאים במוקדי הכוח – הכלכלה והפוליטיקה האמריקנית, בהתאמה. אך אם הלהטוטים החזותיים והתסריטאים ב"מכונת הכסף" העניקו לו מבנה של מסה קולנועית שנונה - אחרי הכל, בזכות מרגו רובי מרצה באמבט קצף הבנתי סוף סוף מהו משבר הסב-פריים – כאן, הם נדמים יותר כאמצעי להסוות את דלותו הרעיונית של הסרט.

     

     

    מתוך
    כריסטיאן בייל העלה 20 ק"ג בשביל התפקיד. מתוך "סגן הנשיא"

    "סגן הנשיא" נפתח בוויומינג של שנת 1963, כאשר צ'ייני (בגילומו של כריסטיאן בייל שהעלה 20 ק"ג במשקלו לצורך תפקידו) הוא צעיר אלכוהוליסט שנשר מאוניברסיטת ייל. אשתו, לין (איימי אדמס), היא זו שמשכנעת אותו לחזור למוטב ולמצוא עבודה ראויה. קאט לוושינגטון הבירה, שם צ'ייני עובד כמתלמד בקונגרס, ונהפך לעוזרו של דונלד רמספלד (סטיב קארל), יועצו הכלכלי של הנשיא ניקסון. מכאן מתחילה נסיקתו שתוביל אותו אל בית הנבחרים, אל החדר הסגלגל (צ'ייני היה ראש צוות הבית הלבן בממשל פורד), וכן לתפקיד שר ההגנה בממשל בוש האב.

     

    עוד ביקורות סרטים:

     

    שתי קדנציות נשיאותיות מאוחר יותר, פונה אליו ג'ורג' וו. בוש (סם רוקוול) ומציע לו לכהן כסגנו במרוץ שלו לבית הלבן. צ'ייני נעתר, אך מבטיח לעצמו סמכויות ששום סגן נשיא לפניו לא זכה להן בתחומי הכלכלה, החוץ והביטחון. על פי הסרט, הוא היה הנשיא בפועל בתקופה בה שימש בוש, לכאורה, בתפקיד הרם. כמו "מכונת הכסף" לפניו, גם סרטו זה של מקיי עוסק באנשים שדרדרו את אמריקה – מוסרית, כלכלית ופוליטית (המשמעות הנוספת של שם הסרט במקור היא מידה רעה). מבחינה זו, "סגן הנשיא" תורם את שלו, היות והוא מדרדר את השיח הקולנועי-סאטירי למחוזות מעשה הליצנות.


    מתוך
    שיכנעה אותו למצוא עבודה "ראויה". דיק ולין
     

    ואומנם, צ'ייני בסרט מתואר כמי שמוקף בחבורה של מוקיונים. בהקשר זה, אנו מתבקשים להעריך את פועלה של מחלקת האיפור והתוספות המלאכותיות יותר מאשר את מה שיש לסרט להגיד. וואו! טיילר פרי ממש נראה כמו קולין פאוול. והנה קונדוליסה רייס, לא, זו ליסגיי המילטון. וג'רלד פורד (ביל קאמפ)! כחרצופים מעוטרי חלקי סיליקון, צועדים השחקנים המגלמים פוליטיקאים אמריקנים בסיפור צבירת הכוח הפוליטי של האיש המסוכן – וכמו קורצים אל המצלמה. זוהי חגיגת תחפושות, לא סאטירה אפקטיבית באמת.

     

    מתוך
    עבודת איפור מעולה. "סגן הנשיא"

    וכאמור, אין דבר משעמם יותר מסאטירה שלא אומרת משהו משמעותי. כן, המלחמה בעיראק הייתה מזימה של צ'ייני בשירות איילי הנפט (הוא עצמו כיהן כמנכ"ל תאגיד הנפט הליברטון בתקופת נשיאותו של קלינטון). תובנותיו של הסרט בהקשר זה אינן מפתיעות במיוחד, וכך גם האזכור האגבי לפרשת פליים שבה נחשפה זהותה של סוכנת ה-CIA ולרי פליים, במטרה להתנקם בבעלה העיתונאי שביקר נחרצות את המלחמה בעיראק (הפרשה זכתה להתייחסות קולנועית בסרט "משחק הוגן" בכיכובם של נעמי ווטס ושון פן).

     

    כל ההיבטים הללו נידונים בסרטו של מקיי ברמה שאינה מניחה צופה אינטיליגנטי. כדי לחפות על דלות הדיון הזה, מבהירה כתובית בתחילת הסרט שהקושי נובע משום שמדובר באחד המנהיגים החשאיים בהיסטוריה של אמריקה, אבל "פאקינג ניסינו". במילים אחרות, אנחנו חומקים מכל דיון רציני, אבל לפחות מודים בכך.


    מתוך
    אז מי היה הנשיא בפועל?
     

    הסרט מלווה בקריינות מפי דמות מסתורית (ג'סי פלמונס), שהתובנות שהיא מספקת לגבי צ'ייני מעוררות געגוע לתזות הפרנואידיות של מייקל מור. זהותה של הדמות הזו מתבררת בהמשך, והגילוי הזה רק מדגיש את היותו של "סגן הנשיא" סרט המעמיד פנים כאילו הוא מיועד לקהל גבה-מצח. סיפור היציאה מהארון של בתו של צ'ייני (אליסון פיל), שעה שבתו האחרת, שרצה לסנאט, מכריזה על התנגדותה לנישואים חד-מיניים, היה יכול לשמש ציר רגשי אלטרנטיבי לסרט המתרחש בחללים הציניים של הממשל (צ'ייני עצמו דיבר בפתיחות על נטיותיה של בתו) – אך גם זה לא ממש קורה פה. צ'ייני של מקיי ובייל הוא לא יותר מפניווייז, הליצן השטני מ"זה" של סטיבן קינג. מכונה פוליטית שהסרט מתקשה לזהות בה אנושיות ועומק, מה שהיה עוזר לסאטירה להיות אפקטיבית הרבה יותר.

     

    מתוך
    אחת הדמויות הפוליטיות המסוכנות באמריקה

    אז כן, דיק ולין בסצינת מיטה פסאודו-שקספירית, דרכי לוחמה בטרור בעידן של פוסט 11.9 המוצגים בצורת מנות מומלצות במסעדה יוקרתית, וסצינת כותרות סיום המגיעה במפתיע – כל אלה (ועוד) מספקים כמה רגעי הנאה. אבל זו גם בעייתו הגדולה של הסרט – הוא נדרש לאינספור גימיקים ותחבולות כדי לומר את מה שכל צופה משכיל יודע. יש משהו כמעט לא מוסרי ברדוקציה שהסרט עושה לאחת הדמויות הפוליטיות המסוכנות שידעה אמריקה בעשורים האחרונים (בייל, בנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב, הודה לשטן על ההשראה). סאטירה, אחרי הכל, היא ממש לא בדיחה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים