שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "משוכפלים": אפילו לא למעריצי קיאנו ריבס
    הפקה דלה, תסריט נטול כל שמץ של הגיון, ושחקן אחד גרוע במיוחד - אין ב"משוכפלים" של ג'רמי נחמנוף ולו נקודת אור אחת עבור חובבי מד"ב מושבעים. ואם לרגע חשבתם שזה "כל-כך גרוע שזה בעצם טוב", הרשו לנו לנפץ לכם את האשליה. זה לא


     

    כמעט 20 שנה אחרי "מטריקס", אפשר לומר בוודאות שזו הייתה נקודת שיא שממנה קיאנו ריבס רק הולך ומתרחק. טווח הבעות הפנים המצומצם מקשה עליו בגילום תפקידים רומנטיים, בעיה שמחריפה כשהוא מתקרב לאמצע העשור השישי בחייו. את החיבה הידועה שלו לאמנויות לחימה אסייתיות הוא ניסה לממש על מסך הקולנוע אך האסון הכלכלי של "47 רונין" (2013) הבטיח שהדבר לא יקרה שוב. בין סרטים זניחים ומיותרים ("סיביר"), ותפקיד אורח קטנים ("דוגמניות ושדים"), הדבר היחידי שמונע ממנו להיעלם לתהום הנשייה של סרטי-הישר-לווידאו/VOD הוא ההצלחה של שני הפרקים בסדרת מותחני האקשן בתקציב בינוני "ג'ון וויק".

     

    אבל הוא מנסה. ו"משוכפלים" (Replicas) הוא ניסיון לשמר את נוכחותו בז'אנר המד"ב שהביא לו את הגדולה שבהצלחותיו. הסרט עוסק, לכאורה, בנושאים רבי חשיבות שלבשו ופשטו צורה במד"ב מאז הרומן "פרנקנשטיין" (1818) של מרי שלי. שאלות לגבי המדען התובע לעצמו, בכוח התבונה, כוחות אלוהיים של שליטה על חיים ומוות, ומה שנגזר מכך אודות אחריותו על יצירי כפיו. שאלות שזוכות למשמעות חדשה בעידן הנוכחי שבו התודעה האנושית ואופן פעולתה נחקרים באמצעות טכנולוגיות חדשות, והדיונים הפילוסופיים על ביאת הטרנס-אנושיות והסינגולריות הטכנולוגית מתייחסים ברצינות למה שפעם היו לא יותר מרעיונות מד"ב פרועים. לא בכדי סרטי מד"ב ("התעלות", "בלייד ראנר 2046") וסדרות טלוויזיה ("פחמן משודרג", "מראה שחורה") מנסים לעסוק בדיגיטציה של תודעה ושכפולי גוף.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אז אחרי שיצאנו ידי חובה במיקום של "משוכפלים" בתוך רצף בעל ערך וחשיבות יש לומר מפורשות - כל זה לא חשוב. הדיון הפילוסופי היחידי שיכול לעלות בעקבות הצפייה בסרט שייך לתחום הפילוסופיה של האמנות: האם סרט יכול להיות כל כך גרוע עד שהוא סוג של "טוב"? האם העובדה שכל צופה עם מוח מתפקד לא יוכל שלא לגחך, להשתעמם, ולהשתנק תוך כדי הצפייה ב"משוכפלים", יכולה להצדיק צפייה בו בנסיבות מסוימות?

     

    מתוך
    אפילו לא למעריצים המשובעים של קיאנו ריבס. "משוכפלים"
    חודש ינואר הנורא, תקופת ניקוי המדפים באולפנים ההוליוודיים, כבר הביא לנו את "הולמס & ווטסון". "משוכפלים" אמנם קצת פחות רע ממנו, אבל פשוט איום ונורא. ורק למען הסר ספק - הוא לא "כל כך רע שזה סוג של טוב". בכל היבט של עשייתו – הפקה דלה, תסריט נטול שמץ הגיון, משחק ברמה תת-חובבנית, ובימוי שמתייחס ברצינות לכל המרכיבים הרעועים מהם נבנה הסרט. אין ל"משוכפלים" דבר להציע לחובבי מד"ב, ויש לקוות שאין בנמצא מעריצי קיאנו ריבס שהם כה נואשים עד שילכו לראותו רק כי אין להם סבלנות לחכות ארבעה חודשים עד יציאתו של "ג'ון וויק 3".

     

    עוד ביקורות סרטים:

     

    אז קודם כל דלות ההפקה. מאוד לא קל לעשות מד"ב דל תקציב. אבל יש יצירות מופת ("המזח" של כריס מרקר), ודוגמאות מאתגרות כמו סרטיו של שיין קארות' ("פרימר", "אפסטרים קולור"). הגיבור של "משוכפלים", מדען בשם וויליאם פוסטר (ריבס), מנסה להעתיק תודעה לתוך גוף רובוטי, פעולה שהצלחתה תאפשר להתגבר על המוות. טכנולוגיות מרחיקות לכת אלו צריכות להיות מעוצבות באופן אמין וממוקמות בעולם משוכלל מספיק כדי להצדיק את הקפיצה הנחשונית ביחס להווה. אבל הסרט, הדל באתרי צילום ונטול כל עיצוב ייחודי, מתקיים בהווה הנראה מוכר להפליא. וויליאם עוסק בהורדת תודעות למחשב ומשם לגוף חלופי, אך בה בעת טוען מכשירים סלולאריים מדגמים של השנה שעברה, ומשתמש במטענים מהסוג שיש לכל אחד בבית. זה לא ממש עובד. זו דרגת אמינות המזכירה את הטסות של גלגלי רכב שמתפקדות כצלחות מעופפות ב"תוכנית 9 מהחלל החיצון" (1959) של אד ווד.


    מתוך
    הפקה דלה ולא אמינה

    פוסטר עומד לאבד את פרויקט חייו לאחר שהתודעה אותה הוא מנסה לשתול בגוף רובוטי נדחית על ידי הגוף. ג'ונס (ג'ון אורטיז), מנהל המכון שבו הוא עובד, הוא דמות שקיימת רק כדי להגיח כל כמה דקות ולהביע הנאה תמוהה ומופגנת מסופו הקרב של פרויקט הדגל. הוא ימשיך לעשות זאת עד המערכה השלישית שתביא עימה תגליות מופרכות לגבי דמות זו. זו דוגמא בודדת לסוג הטרלול שבגללו צופים מתחכמים עשויים לחשוב שמדובר בסרט פולחן בהתהוות.

     

    לפוסטר יש משפחה מושלמת – אשתו מונה (אליס איב), ושלושה ילדים. חרף המשבר בעבודה הוא יוצא איתם לחופשה משפחתית, שבאחריתה תאונת דרכים שקוטלת את כולם למעט אבי המשפחה. זהו האירוע המחולל, המניע את הניסיון לשמור את תודעתם ולשתול אותו מחדש בגוף אנושי שייווצר מחדש בשיטות של הנדסה גנטית. אבל רגע, העתקת דיגיטלית של תודעה ושתילתה בגוף מכאני היא דבר די מורכב בפני עצמו, שלא לומר ההישג המדעי המרשים ביותר בהיסטוריה האנושית. אז מאיפה מגיע שיכפול של גוף אנושי?


    מתוך
    עשר דקות של זיוף הודעות ווטסאפ

    טוב ששאלתם. באותו מכון מסתורי עובד גם אד (תומס מידלצ'רץ), חברו הטוב של וויליאם וסוג של כפוף לו מבחינה מקצועית. לגמרי במקרה גם אד עובד על ההמצאה המדעית הגדולה האחרת בהיסטוריה של האנושות – הנבטת גופים אנושים בתוך אינקובטורים מיוחדים על בסיס חומר גנטי משוכפל, וזאת תוך 17 ימים בדיוק. בין אם מדובר בגוף של אישה בוגרת או בזה של הילד במשפחה. בנוסף, מתברר שאת כל האופרציה שקשורה לדיגיטציה של תודעה ניתן לבצע על גדת נהר ליד הגופות הטריות של בני המשפחה, וכל פעולת הגידול של הגוף האנושי החלופי ושתילת תודעה בתוכו, היא דבר שניתן לעשותו במרתף של בית אמריקאי ממוצע.

     

    ניתן לפרט עוד כהנה וכהנה אירועים עלילתיים מטופשים, כמו הסצנה בת עשר דקות(!) שבה וויליאם מזייף הודעות ווטסאפ במכשירים של בני המשפחה, כולל ההתכתבויות של בתו המתבגרת, וזאת כדי לתרץ את היעלמותם (בזמן שהגוף החלופי שלהם נבנה אט אט במרתף). מוטב שלא לפרט יותר מדי מהעלילה כי זה עלול ליצור רושם שלסרט יש פוטנציאל צחוקים משמעותי מכפי שיש בו בפועל.

     

    מתוך
    סרט מופרך שלא משכיל לעשות מעצמו צחוק
     

    הסיטואציה הביזארית של החייאת המשפחה מזגזגת בין אימה, מד"ב, קונספירציה וסיטקום, ולא עושה אף אחד מהם באופן שעומד בסטנדרטים מינימליים של הז'אנר. עם קצת תעוזה היה אפשר ללכת עם הטמטמת עד הסוף ולייצר צחוק מכוון. בקומדיית האימה המופרעת של סטיוארט גורדון "רי-אנימייטור" (1985) יש סצנה בלתי נשכחת שבה ראש כרות שהוקם לתחייה מבצע תקיפה מינית אוראלית. כך נראה סרט שמבין את המופרכות שלו. אבל לג'רמי נחמנוף, הבמאי של "משוכפלים", נדמה שהוא מביים סרט מד"ב רציני. אולי זו הבדיחה המצחיקה היחידה של הסרט.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים