שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אין טרור יהודי כי אין מדינה פלסטינית
    הדיון הטפל על "טרוריסטים או לא טרוריסטים" מפספס את העיקר במקרה הטוב, ומעניק לגיטימציה לפשעי שנאה ולסימטריה מלאכותית במקרה הרע

     

    טרור יהודי (צילום:  תקשורת שב״כ)
    .(צילום: תקשורת שב״כ)

    בימים אלו, כמו בימים דומים בעבר, עולה שאלת ההגדרה של פשעי האלימות הפוליטית שמבצעים אזרחים יהודים כנגד פלסטינים. ויכוח מחנאי שטחי מתרגם לשאלה - האם יש טרור יהודי שראוי ליחס דומה לטרור הפלסטיני, או שמא מדובר ברצח אזרחי "פשוט". מובן שבוויכוח כזה לרוב שוב נזנחים הקורבן ונסיבותיו לטובת הסכינאות הפנימית. הכותרות ואולפני הטלוויזיה מתמלאים בפוליטיקאים שמגַנים את השב"כ על הפרת זכויות החשודים ("מה פתאום למנוע זכויות מרוצח פשוט?!"), או שמגַנים את המגַנים ("מה פתאום לתת יחס מועדף לטרוריסטים רק כי הם יהודים?!"). האמת היא שהפעולות האלימות הללו, אינן "רצח פשוט", אבל גם אינן טרור. כל אחת מההגדרות עושה עוול לסיטואציה, ליחסי הכוחות, ולקורבנות.

     

     

    במשך שנים התקשתה המדינה לנסח הגדרות הקשורות לאלימות פוליטית, כלומר - לפשעי אלימות שלא מבוצעים על בסיס פרסונלי אישי. החל מ"חוק הפיצויים לנפגעי פעולות האיבה" שנחקק בשנות ה-70, וכלה בתיקונים שהועברו בחוק בשנות ה-2000 שהכניסו למעגל הפיצויים גם קורבנות של אלימות יהודית, לא ברור מה המשמעות של האיבה בשבילנו כחברה.

     

    הגדרת האיבה – בניגוד לטרור - נותרה קטגוריה גמישה תחת מחלוקת המכילה בתוכה מסרים סותרים, כאלו הממסגרים אירועים באופן אוניברסלי (כל מי שנפגע מאלימות לאומית בישראל/פלסטין) לצד מסגורים לאומיים (כל מי שנפגע כמייצג של העם היהודי על ידי אויביו). מושג "פעולות האיבה" מאפשר למדינה ולחברה האזרחית להרחיב ולצמצם את סוגי האלימות בהתאם לצרכים פוליטיים נסיבתיים.

     

    ובכל מקרה, היעדרה של הגדרה בחוק לגבי פשעי שנאה שאינם על רקע הסכסוך הישראלי פלסטיני (בניגוד לרוב מדינות העולם), מבהירה את מטרותיו האינסטרומנטליות של מושג האיבה. המדינה, אם כן, לא מוטרדת במיוחד מפשעי שנאה קולקטיביים כשלעצמם, אלא רק כאלו בעלי אופי לאומי. מסיבה זו, רוצחהּ של שירה בנקי במצעד הגאווה הורשע בגין רצח בדין הפלילי, ללא שום התייחסות להיבט הפוליטי-קולקטיבי שעמד כרקע לאירוע. סתם, עוד רצח של "משוגע".

     

    גם הנערים החשודים במעורבות ברצח עאישה ראבי אינם רוצחים פרטיים הראויים לדין פלילי, כזה המתעלם מהאיבה הקולקטיבית. מסגור שכזה מקל על ההתעלמות מזרמי עומק פוליטיים מסוכנים ועל פטירת העניין כ"עשבים שוטים".

    יעקוב ראבי בעלה של עאישה ראבי ()
    עאישה ראבי ובעלה יעקוב

    אבל גם הגדרת המעשים כטרור ("טרור הוא טרור הוא טרור"), מוטעית במקרה זה. מעבר להגדרות משפטיות משתנות וחילוקי דעות אקדמיים סביב ההגדרה, המונח טרור מוצמד לרוב בקונוטציה ציבורית לפעולות אזרחיות המנסות לחתור תחת משטר יציב וחזק לצורך השגת שינויים פוליטיים באמצעים של אלימות והפחדה. פשעים של אלימות קולקטיבית שיוצאים מתוך הקבוצה השולטת כנגד מיעוטים אתניים ולאומיים, לעומת זאת, מוגדרים לרוב כפשעי שנאה (וכאמור, זוכים לטיפול משפטי חריג ומובחן ברוב העולם הליברלי).

     

    במובן זה, הגדרת האלימות היהודית כטרור מניחה סימטריה לא רק במעשים עצמם, אלא גם ביחסי הכוחות הקולקטיביים. היא מציירת בדמיון הציבורי תמונת מצב לפיה הפעילות החבלנית נועדה לזרוע פחד וחוסר יציבות בשלטון פלסטיני הגמוני כלשהו, כשם שעושים הטרוריסטים הפלסטיניים כלפי השלטון הישראלי.

     

    אבל פשעי השנאה הרצחניים כנגד האחר הלאומי (במקרה זה רצח עאישה ראבי), מטרתם לעשות שינוי פוליטי (אם בכלל), "בבית", בחברת האם של התוקפים. וכאשר מדובר בפלסטינית תושבת הגדה שממילא נתונה לשלטון ישראלי יותר מלכל שלטון אחר, וכאשר מי שישפוט את הנערים הוא בית המשפט הישראלי, ברורה המגוחכוּת של הצמדת מושג הטרור לנערים.

     

    מכאן שאין סימטריה מחד ואין ואקום פוליטי מאידך. להגדרות הללו יש משמעות קונוטטיבית וחברתית: הן מסמנות את הדרך לדיונים הציבוריים ובמקביל מעצבות את השיח בעקבות אירועים אלימים. לכן, הדיון הטפל – טרוריסטים או לא טרוריסטים – מפספס את העיקר במקרה הטוב, ומעניק לגיטימציה לפשעי שנאה ולסימטריה מלאכותית במקרה הרע.

     

    • הכותב הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר אלימות פוליטית והשלכותיה בישראל

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים