שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השיבה לצ'ילה או שוב אני בסוף העולם
    13 שנים אחרי ש"התכלבה" שם עם תרמיל ושק שינה, חזרה עפרה פסדר לטיול אקסטרים-למפונקים בדרום צ'ילה, שטה בין קרחונים, טבלה במעיינות חוף חמים מול האוקיינוס הקר, ראתה פיורדים, מפלים והרים מושלגים, ולבסוף גם הבינה משהו על נוסטלגיה

    טיול בצ'ילה (צילום: עפרה פסדר)
    בצ'ילה הוא נחשב למפל קטן. הכתבת על רקע המפל הזקן בפארק אייקן (צילום: עפרה פסדר)
     

    בכביש המוביל מנמל התעופה בלמסדה אל וייה סרו קסטיו, אחרי טיסה מישראל לצ'ילה, נזכרתי בנסיעה אחרת שעשיתי ביבשת הזו, לפני 13 שנה. הייתי אז בת 22, והגעתי לדרום אמריקה עם חברה לטיול המפורסם אחרי הצבא. מצוידות בתרמילים, שקי שינה, בגדים חמים, סיר ומחבת, יצאנו לכבוש את צ'ילה עם עיקרון ברור: לראות ולחוות כמה שיותר, בכמה שפחות כסף. הנוהל היה קבוע: מגיעות לנקודה, מחפשות את אפשרות הלינה הזולה ביותר, ואז מבררות איך אפשר לטייל בלי לשלם, או בכמה שפחות כסף. מבשלות לבד, מכבסות מעט. או בעברית מדוברת – מתכלבות. את הדרך דרומה לפטגוניה, שעכשיו נשקפה במלוא הדרה מבעד לחלון הרכב, עשינו באוטובוס, שהנסיעה בו ארכה שנות דור.

     

    מדריך: איך להתכונן לטיול הגדול

     

    עכשיו נסעתי שוב לטיול נופים בצ'ילה, וההשוואה ל-2005 מתבקשת. שוב דצמבר, שוב אני בסוף העולם, הפעם לבד. הטיול הנוכחי תופס אותי בגיל 35, עם משפחה, אחריות, עבודה והרבה טרדות מבית. אבל הצרות הטובות שהשארתי בישראל איפשרו לי לקחת חופש אמיתי ולחוות את צ'ילה באופן מזוקק יותר. ישראלים בשנות ה-30 לחייהם מרגישים זכאים לחופשה ולמנוחה אמיתיות, הרבה יותר מצעירים מבולבלים שנוסעים למצוא את עצמם במזרח או באמריקה הדרומית. כמאמר השיר, אלה האחרונים אורזים את נפשם. אני ארזתי במזוודה בגדים חמים וספר טוב, ויצאתי לדרך.

     

    מפלי ויקטוריה: לגעת בקיר המים הגדול בעולם 

     

    להתענג על הקפה

    טיסה לצ'ילה ב-2018 היא חוויה נוחה ונגישה. החל מדצמבר מפעילה חברת לאטאם (latam) הדרום אמריקנית קו ישיר בין תל-אביב לסנטיאגו דה צ'ילה, עם עצירה בת שעתיים בסאו פאולו, ברזיל. הטיסה, שבעבר הייתה כרוכה בעצירת ביניים באירופה (עם בונוס של תיקים שהתעכבו שלושה ימים, אלוהים יודע איפה, ושק שינה שהלך לבלי שוב), אורכת כ-15 שעות בין תל אביב לסאו פאולו, וארבע שעות נוספות לסנטיאגו. המדינה, עם אינסוף אפשרויות למטיילים מנוסים ולבטטות כורסה כמוני, מוצעת עכשיו לישראלים מפונקים ועצלים במרחק נגיעה.

     

    צ'ילה היא מדינה ארוכה וצרה לחופה המערבי של יבשת אמריקה הדרומית, בין האוקיינוס להרי האנדים והמדבר. הגבולות הגיאוגרפיים שלה הפכו אותה למבודדת במשך שנים, ומכאן התגבשה גם הזהות הלאומית החזקה של תושביה. "כולנו צאצאים של ילידים ומהגרים. השורשים שלנו נטועים עמוק באדמה הזו ולכן גם האהבה שלנו למדינה", מספרת פטריסיה, מדריכת תיירים מקומית מסנטיאגו.

     

    לפני הירידה דרומה מסנטיאגו, מומלץ להתעכב כמה ימים בעיר הבירה השוקקת, הלב הכלכלי והתרבותי של צ'ילה. החלק המרכזי של העיר מתנהג כמו אירופה עם אקלים ים-תיכוני וקו אופק הררי ומושלג. חובבי האוכל והיין ימצאו שלל אפשרויות קולינריות. גם הקפה איכותי, ומומלץ להתענג עליו לפני הירידה דרומה. ברחובות שומעים בעיקר את ה"צ'יליאנו" – הניב המקומי של השפה הספרדית. חוויה יוצאת דופן היא ביקור בשוק הירקות, שבו נפגשים עם מיני ירקות ופירות אקזוטיים, כמו תירס שחור, עלי בננה ומלון שעיר.

    טיול בצ'ילה (צילום: עפרה פסדר)
    אחרי 19 שעות טיסה תגיעו אליה. הקתדרלה בסנטיאגו(צילום: עפרה פסדר)
      

    מקומות עם חשיבות עליונה הם אלה ששרדו את רעידות האדמה הרבות שהתרחשו במדינה, ובהם הקתדרלה המרכזית בעיר. למרות שהעיר נמצאת על מסלול מהיר למערב, הקניות בסנטיאגו עדיין זולות בהרבה מאשר בבירות אירופה, גם בחנויות הבוטיק הקטנות.

     

    היי, דרומה

    עוד לא התאוששתי מנס הטיסה הישירה לצ'ילה, והנה עמדתי בפניו של נס נוסף: שעתיים טיסה בלבד מסנטיאגו דרומה לבלמסדה (Balamceda), ואני בלב פטגוניה. עכשיו קיץ בפטגוניה, אבל הכל יחסי. האוויר הקר, הרוח החזקה, השמיים המעוננים והרי האנדים המושלגים הזכירו לי דווקא את צפון הגולן ביום חורף קר. והפעם, בזחיחותי, לא הצטיידתי בלבוש המתאים למזג האוויר.

     

    בלמסדה הוא כפר קטן בליבו של מחוז אייסן (Aysén), השלישי בגודלו במדינה, ואחת התחנות ב"קארטרה אאוסטרל", כביש 7 החוצה את דרום צ'ילה ואורכו כ-1,200 ק"מ. יחסית לגודלו, האזור לא מיושב: הבתים המעטים שנגלים לאורך הדרך קטנים ופונקציונליים, ובתוכם שורר ריח עדין של קמין. לכל בית צבע משלו, זהות משלו. כלבים ידידותיים מסתובבים ברחובות, ובחצרות הבתים נתקלים, לצד פרות מדושנות, גם באלפקות שאותן מגדלים התושבים כחיות מחמד. עיר הבירה של המחוז היא קויהייקה (Coyhaique), ובה אפשר לקנות ציוד לטיולים ויש גם שוק מקומי עם עבודות יד במחירים הוגנים.

     

    מבלמסדה אני נוסעת לווייה סרו קסטיו (Villa Cerro Castillo), כפר קטן המונה בסך הכל 400 נפשות, אך ממוקם באזור אסטרטגי במיוחד למרגלות גבעת הטירה (Cerro Castillo) ומוכר להרבה ישראלים שמטיילים בקארטרה אוסטרל. הדרך לכפר עוברת דרך עמקים ירוקים, אגמים צלולים, מפלים קטנים ונופים פתוחים.

    טיול בצ'ילה (צילום: עפרה פסדר)
    ברקע בית הספר הישן בווייה סרו קסטיו(צילום: עפרה פסדר)
     

    המרחבים הירוקים והפסטורליים הם עבודתם של ראשוני המתיישבים באזור, ששרפו חלקים שלמים מהיערות כדי להכשיר שדות מרעה לבקר ולצאן. בצידי הדרך נראים שוב ושוב רוכבי אופניים שחוצים את כביש 7, ומדי פעם גם טרמפיסטים עם פנים צעירות, כמו שהיו פעם הפנים שלי. אני מביטה בהם מחלון הרכב המחומם, וקצת מקנאה. מה מצפה להם, מה כבר עשו, ואת מי יכירו. יהיה להם קר, וקשה, אבל חם בלב.

    טיול בצ'ילה (צילום: עפרה פסדר)
    וייה סרו קסטיו (צילום: עפרה פסדר)
     

    מווייה סרו קסטיו אפשר לצאת לטרק פחות מוכר לישראלים (טרק סרו קסטיו), שעל פי המקומיים נותן פייט רציני לטורס דל פיינה המפורסם (והדרומי יותר), רק הרבה פחות מטויל והרבה יותר שומם. בכפר עצמו אפשר למצוא בתי קפה קטנטנים, מסעדות ומוזיאון המתאר את ראשית ההתיישבות במקום. לא רחוק משם נמצאת מערת הידיים (Paredón Las Manos), אתר לאומי עם ציורי קיר בני 10,000 שנה. פרט מאלף במיוחד הוא היעדרה של תחנת דלק ברדיוס של 40 קילומטר מהכפר.

     

    הסמן המשמעותי ביותר להבדלים בין הטיול ההוא לחופשה הזו היה מקום הלינה שלי – מלון הנופש לובריאס דל סור (Loberias Del Sur), שכיית חמדה זוהרת בחושך ההוסטלים הזכורים לי מהסיבוב הקודם באזור. המלון משמש מוצא לביקור בכל האטרקציות המרכזיות באזור, ונמצא בקצהו של הכפר הקטן צ'קבוקו (Chacabuco). ממש מתחת למלון נמצא מיני נמל, שממנו הפלגתי פעמיים, אבל לא כדאי להקדים את המאוחר.

     

    בבעלות המלון פארק ובו יער גשם עם עצים בני מאות שנים ומאות סוגים של צמחים ופרחים אקזוטיים ומוזרים. אחרי הגשם, כשהשמש יוצאת ומלטפת את העצים, אפשר לשמוע ולראות את הציפורים, שחיות בשלווה בגן העדן הקטן והפרטי שלהן. בפארק ארבעה מסלולי טיול, כולם מסתיימים באגם רייסקו (Lago Riesco). אנחנו בחרנו את המסלול שעובר דרך "המפל הזקן" (La Vieja Cascada), שעל פי המדריך המקומי, הזרימה בו לא חזקה בתקופה זו של השנה. כמו הקיץ, גם ההגדרה הצ'יליאנית למפל קטן עם זרימה לא חזקה היא יחסית. המפל עצום, ורועש, וחזק. אחר כך, בסוף המסלול, אני קצת מתביישת לספר למדריך שהאגם הפרטי הקטן שלהם עוקף בגודלו את השלולית הלאומית (והאהובה) שלנו.

    טיול בצ'ילה (צילום: עפרה פסדר)
    כל המסלולים מובילים לאגם. פארק אייקן (צילום: עפרה פסדר)

     

    קסם על פיורד אייסן

    כאמור, בסמוך ללובריאס דל סור נמצא נמל צ'קבוקו, שממנו יוצאים להפלגות באזור. במרחק שעת הפלגה אחת נמצאים המעיינות החמים Ensenada Perez. בדרך אליהם מפליגים לאורך פיורד אייסן. דנאי, המדריכה המקומית, מפצירה בנוסעים להחליף לבגדי ים, במה שנראה לי כצעד חסר אחריות, בהתחשב בקור וברוח. הספינה עוגנת בחוף קטן עם שתי בריכות חמות ונוף בלתי נתפס. הטבילה מול הים מענגת במיוחד, לאור מזג האוויר. קשה להאמין, אבל בתוך כל הקור הזה אפשר להתחמם בכיף.

     

    אחרי הטבילה מפליגים בסירות זודיאק אל ה"חמש אחיות" (Monumento Natural Cinco Hermanas): אתר לאומי המורכב משישה (כן, למרות השם) איים קטנים. אגב שיחה על הרי געש ופעילות וולקנית, מספר המדריך פרננדו על הכוננות התמידית של הצ'יליאנים מפני רעידות אדמה וצונאמי. "לנו יש את הכוננות שלנו, לכם את שלכם", הוא אומר באחוות הנידונים־לאסונות. איתני הטבע תופסים מקום משמעותי בעיצוב הזהות והמורשת הצ'יליאנית.

     

    סוף העולם דרומה

    12 שעות הפלגה דרומה שמטרתן לראות קרחון ענק נראו לי כנצח, ואף על פי כן עליתי בשעת בוקר מוקדמת על סיפון הספינה בדרכי אל לגונה סן רפאל (Laguna San Rafael), אתר לאומי הממוקם על חוף האוקיינוס השקט בדרום צ'ילה. אני מתבוננת בקרחון הענק, ונזכרת בקרחון אחר, במקום אחר, שאליו הגעתי בלילה כדי לא לשלם כניסה. אז, סיפרנו לעצמנו שהחוויה הלילית בקרחון לא פחות עוצמתית. עד סוף הלילה, לא ראינו קרח ולא הרגשנו את האצבעות ברגליים. הפעם יש לי מקום, ואוכל בלי סוף, וקוקטיילים, ונוף משגע.

    טיול בצ'ילה (צילום: עפרה פסדר)
    לגעת בקרחון. לגונה סן רפאל (צילום: עפרה פסדר)
     

    סן רפאל הוא חלק משדה הקרח הפטגוני הצפוני. הקרחון מתפרק בגלל שינויי האקלים ויוצר איים קטנים של קרח צלול. אחרי ארבע שעות של הפלגה בספינת קטמראן, מזון, שתייה, ספר ונמנום, אנחנו נכנסים ללגונה בסערה: האוויר הופך קפוא, הגלים גבוהים והרוח חזקה. ואז, משום מקום, הם מתחילים לצוץ: איי קרח בוהקים בגדלים שונים משייטים לצד הספינה, וברקע קולה של דנאי שמכריז: "ברוכים הבאים לסן רפאל", עם ההמנון הלאומי ומחיאות כפיים.

     

    ויש על מה להריע: עד שלא רואים אותו, לא מבינים את הגודל והעוצמה של הקרחון. התמזל מזלנו, ובאותם רגעים פסקה הרוח, השמש יצאה ואיפשרה לנו ליהנות מהנוף ומהאווירה. על סירות זודיאק התקרבנו לקרחון, צילמנו והושטנו יד למים הקפואים כדי לגעת בקסם הפרה־היסטורי. מצידו השמאלי של הקרחון חרוטים קווים המסמנים את קו הגובה שלו בעשורים הקודמים. מיטיבי לכת, מטורפים או אמיצים במיוחד יכולים לעשות טרק רגלי, כולל לינת שטח, סמוך לקרחון. בסוף החוויה המופלאה הזו אנחנו עולים חזרה לספינה המחוממת ושותים וויסקי עם קרח מקורי, ומקומי.

    טיול בצ'ילה (צילום: עפרה פסדר)
    יעל, עפרה והגר על רקע טורוז דל פיינה ב-2005(צילום: עפרה פסדר)
     

    להפלגה כזו כנראה לא הייתי יוצאת בטיול הקודם. אבל עכשיו הפכה בשבילי צ'ילה ליעד אקסטרים לעצלנים. בתום המסע המחודש, אני מבינה שהטיול ההוא שמור אצלי כזיכרון מתוק עם קצת אידיאליזציה. שכחתי שבאישון לילה בטורס דל פיינה, צורחת ומקללת, החלפתי שקי שינה עם הגר, כי שלה היה חם יותר. ושכחתי את הדרך דרומה. 38 שעות בלתי נגמרות באוטובוס, עם נופים צחיחים המזמינים בדידות. חול וכולרה, כפי שהיטיבה להגדיר אחת הישראליות שעשו איתנו את הדרך דרומה. ושכחתי את הנסיעה הלילית חזרה לצפון, כשהגרסה הספרדית לצמד הדודאים בוקעת מהרמקולים באוטובוס במשך שעות, בלי אפשרות להנמיך או לכבות. ובכל זאת. זיכרונות הם דבר מתוק, ומחמם את הלב, במיוחד בקור הקיצי של צ'ילה.

     

    הכותבת הייתה אורחת של מועצת התיירות של צ'ילה, Chilean National Tourism Board

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים