"היה היה - האדם": קיצור תולדות האנושות - הגרסה לילדים

בסוף שנות השישים, היה אלבר בארייה מפיק טלוויזיה צרפתי עצמאי, נמרץ ומלא בתובנות על עתידה של התקשורת. רק כמה שנים קודם לכן הוקמה החברה הממשלתית לטלוויזיה ולרדיו בצרפת, ובארייה, שהצטיין בחיזוי העתיד באופן כללי ובזה של הטלוויזיה בפרט, הבין באיזה צד כדאי לו להיות. הוא הקים חברת הפקה עצמאית בשם "פוסידיס", שקיימת עד היום, ומכיוון שהוא התעניין בחינוך, הוא הפיק כמה סרטי ילדים, שאף אחד מהם לא העניק את הסיפוק לו קיווה.

לקראת סופו של העשור, בארייה נתקל בקולרגול. קולרגול היה גיבורה של סדרת סיפורים שכתבה הסופרת הפולניה אולגה פאוצ'ן בשנות ה-50. מלבד היותה סופרת, פאוצ'ן היתה גם אמא עייפה שהתקשתה להרדים את הילד שלה, ולכן המציאה עבורו את קולרגול - הדב שכל רצונו בחיים היה להסתובב בעולם ולשיר, והאמין שהוא עושה את זה מצוין (הוא לא). לא ברור אם הילד באמת נרדם, מה שבטוח הוא שהדמות המקסימה של קולרגול שבתה ילדים באשר הם ובהמשך גם כיכבה בסיפורים מוקלטים על גבי תקליטים. בארייה ראה את הפונטציאל הטלוויזיוני בדב שזימר בדו וסול, והציע לטלוויזיה הצרפתית לממן הפקה של סדרה מונפשת בכיכובו. הטלוויזיה לא זינקה על ההזדמנות ובארייה החליט להפיק את הסדרה בעצמו. כמו באגדות, זמן קצר אחרי ששודרה היא הפכה ללהיט ענק בקרב ילדים.

ההצלחה שיגרה את בארייה לחלום הבא שלו - מאז שהיה הילד הוא הבטיח לעצמו, כך סיפרה אישתו, הלן, שיום יבוא והוא יספר את סיפורה של האנושות. המדיום הטלוויזיוני צפן בחובו קשת אינסופית של אפשרויות ובארייה אמנם חסר את הרקע המדעי אבל השלים את החומר בקריאה והחליט להפיק סדרת אנימציה שתספר את תולדות האדם. בארייה היה מוכשר בתחומים רבים אבל איור לא היה אחד מהם, אז הוא חיפש את האדם שישלים אותו. באחד הסיורים שלו הוא פגש את ג'ון ברבאוד, מעצב צעיר שהרגע סיים את לימודיו. הם החלו לעבוד יחד על מה שהפך לספינת הדגל של בארייה - סדרת האנימציה "היה היה - האדם" (שבהמשך זכתה לעוד כמה הסתעפויות מקבילות, כולל "היה היה - החיים"). שיתוף הפעולה ביניהם החזיק 40 שנה.

המאסטרו. "היה היה - האדם"(צילום מסך)

מהמפץ הגדול לחורבן האנושות

בארייה הבין כבר אז שסיפור הוא הדרך הכי טובה להעביר אינפורמציה, במיוחד לקהל היעד שלו שהורכב מילדים. ולכן "היה היה - האדם", שעלתה בערוץ הצרפתי FR3, היא למעשה סיפורה של קבוצת אנשים אחת שחיה לאורך תקופה ארוכה מאוד, שתחילתה במפץ הגדול וסיומה במאה העשרים, עם גיחה עתידנית קצרה לשנת 2150. דרך הסיפור האישי ומלא ההומור של הקבוצה הזאת פרס בארייה, שקריין את הגרסה הצרפתית של הסדרה בעצמו, את תולדות המין האנושי בפני הצופים. המהלך השאפתני הזה עבר דרך כל ההיסטוריה האנושית, החל מהמצאות טכנולוגיות ועד מלחמות ומאבקים. עם הגישה הזאת התברג בארייה לחברה הטובה של חלוצי ז'אנר האדיוטיינמנט (Edutainment), שמשלב חינוך עם בידור והפך את הסדרה החינוכית שלו למגרש משחקים.

הגיבור הראשי היה מאסטרו, האיש החכם. הוא היה הממציא (סוג של לאונרדו דה-וינצ'י), תפקד על תקן הסמכות המוסרית וקול ההגיון ושיער הגוף שלו שימש כאמצעי אכסון בלתי נדלה. בארייה קרא לו מאסטרו כי הוא רצה מילה עם צליל בינלאומי, כחלק מהשאיפה שלו להגיע לעולם הרחב. למעשה מאסטרו היה האלטר אגו של בארייה עצמו, הוא הרבה להתרועע עם דמויות הילדים בסדרה וגילם את השאיפות של בארייה להיות מורה ומחנך.

סטריאוטיפים של דמויות אנושיות(צילום מסך)

שאר חברי הקבוצה גילמו באופן די סטריאוטיפי דמויות אנושיות שונות - פייר הוא האדם הממוצע. הוא אהוב ונבון ונשוי לפיירט. החבר הטוב שלו הוא לה גרוס, איש צעיר, חזק ואימפולסיבי (ולכן ג'ינג'י), שמעדיף תמיד לפתור בעיות באמצעות כוח או עוד יותר כח, למרות שהוא טוב מזג בסך הכל. כשפייר לא רואה ברירה אחרת הוא מאשר ללה גרוס לפתור את הסיטואציה בכח הזרוע ולהנחית את האגרוף.

עוד שידורים חוזרים:

• המלון של פולטי
• מלרוז פלייס
• רוזאן
  

האגרוף הונחת על פי רוב על ראשו של אחד משני הנבלים של ההיסטוריה האנושית, תפקיד כפוי טובה אבל הכרחי. הבריון הראשי, שלעתים קרובות גם ניחן בטפשות, כיאה לביריון, הוא ענק מרובע לסת שנוטה לדרוש נתחים מדברים שלא הגיעו לו או לכפות את הרעיונות שלו על החלשים יותר. בניגוד לחיים עצמם הוא בדרך כלל חוזר בו כשלה גרוס מזכיר לו את מערך הכוחות. הוא מלווה בנאבוט, או כמו שהוא ידוע בגרסה הישראלית - "המפקד, המפקד, בוא נרביץ לו!". נאבוט הוא נבל המשנה, הוא נחשב לאנטיתזה של מאסטרו. הוא תחמן, ערמומי, אוהב לחמם את הנבל הראשי ולמכור לו רעיונות אבל מקפיד להישאר מאחור כשהאגרופים עפים.

הדמויות הנשיות והילדים בקבוצה לא זכו לאפיון יוצא דופן - אחד מהאלמנטים שגררו ביקורת על הסדרה ברבות השנים, והדמות שסוגרת את הרשימה היא שעון הזמן - קופסא עם ידיים, עיניים ולפעמים גם פה, שמוקמה בפינת המסך. השעון מראה את השנה שבה מתרחשים המאורעות שבפרק אבל לוקח לעצמו את הרשות להביע את רגשותיו בנוגע אליהם. לפעמים הוא מופתע או עצוב ממה שהוא רואה, ולפעמים הוא מתקן את המאסטרו כשהרעיונות שלו מתקדמים מדי ביחס לתקופה.

שעון הזמן(צילום מסך)

את אירועי ההיסטוריה פרט בארייה להתרחשויות קטנות של יום יום, כדי להקל על קליטת האינפורמציה, והקפיד לשרבב פנימה לא מעט הומור. כמפיק הוא לקח הימור לא קטן - להשכיל ילדים תוך כדי שהוא מבדר אותם. הוא ראה בעיני רוחו את ההורים והילדים יושבים יחד מול המסך ורצה לעניין את שניהם. הוא הקפיד על דיוק בעובדות מצד אחד, ומצד שני על האנקדוטות שהפכו את הפרקים לעסיסיים יותר ואינפורמטיביים פחות. לילדים (ולמבוגרים) היו דמויות קבועות להזדהות איתן, והמסר שעבר הוא שאדם נשאר אדם, לא משנה באיזו תקופה הוא התקיים. המינון בין חומרים פדגוגיים לפאן היה מושלם והתקבע כציר יציב לסדרה.

בארייה עצמו שאף לנייטרליות והסאבטקסט של הסדרה הטיף לאחדות ולשיתוף פעולה. הוא סירב, למשל, להראות את דמותו של מוחמד בפרק שתיאר את היווסדות האיסלאם, כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמים - דמותו של מוחמד תמיד צוירה מהגב או שהוא נחבא תחת צילן של דמויות אחרות. למרות זאת בארייה סיפר שקיבל לא מעט מכתבים נזעמים ממוסלמים שלדבריו אכזבו אותו. הוא החליט להסיק של הלקח הפילוסופי מכל הסיפור - לא משנה איך אתה עושה משהו, אמר, תמיד יהיו אנשים שישארו לא מרוצים.

את הפתיח (וגם את רולר הסיום), שלנצח ישאר מזוהה עם הסדרה, בארייה הלביש על אדפטציה לטוקטה ופוגה ברה מינור של באך, שקוצרה לשתי דקות. הפתיח כולל תקציר של ההיסטוריה של הציוויליזציה האנושית, שמתחילה באיחוד אופטימי של גבר ואשה ומסתיימת, למרבה דאבונו של המין האנושי, בנציגים שלו בורחים מפני הפצצה הגרעינית אל חללית שלוקחת אותם הרחק מכדור הארץ. את התחזית הפסימית הזאת הרחיב בארייה בפרק האחרון מתוך 26 הפרקים של הסדרה "היה היה - האדם" והיה גם מי שלא בדיוק אהב את הרעיון. הערוץ הצרפתי "ג'ולי" חתך החוצה את השניות האחרונות בפתיח כדי לא להשחית את נפשו הרכה של הצופה הצעיר והאופטימי.

מתוך שיר הפתיחה(צילום מסך)

החתונה האדומה: גירסת הגיל הרך

"היה היה - האדם" (ואחריה גם סדרות ההמשך שעסקו בתחומי משנה כמו חלל, ממציאים, אמריקה וכו') הצליחה - ועדיין מצליחה - לקחת נושא כמו היסטוריה, שרבבות תלמידים נפלו קורבן לפוטנציאל המשמים שלה, ולהפוך אותו לפאן. התכונה הזאת שלה הפכה אותה לעל-זמנית מחד, ומצד שני חשפה אותה לביקורת שלא פעם מתעלמת מהעובדה שהיא נוצרה בשנות ה-70 על ידי יוצר אירופאי, שלא התקיים בוואקום אלא בתוך עמו הוא חי.

באופן טבעי, מאחר וקהל היעד של הסדרה הוא ילדים, אין להתפלא שהדמויות לא בדיוק עגולות או עמוקות. לא פעם ההומור הוא סלפסטיקי וגם האנימציה עצמה לא עומדת בסטנדרט של ימינו. אלא שגם מבחינת התוכן, צופים שמורגלים לתכנים של סדרות טלוויזיה עכשוויות יאלצו להתמודד עם לא מעט צרימות. האלימות בסדרה, למשל, גרפית מאוד ונוכחת כמעט בכל מקום. נכון שסקירת ההיסטוריה תהיה קצת קשה אם ננסה להעלים עין מזוועות המלחמה או המגיפות, אבל כמו שאבחן חבר סגל באוניברסיטת ניו יורק, המתמחה בהיסטוריה המודרנית של אירופה, "האם התיאור הגרפי של ערימות הפגרים של הזברות בפרק הראשון או ההתנקשות הברוטלית ביוליוס קיסר בפרק 7 היו באמת הכרחיים להעברת המסר?".

הסדרה מכילה גם דוגמאות מסוימות למקרי אונס או התעללות המוזכרות באופן כמעט מפורש. למשל אזכורה של "חתונה ספרטנית", שהיא למעשה שם קוד לאונס. בפרק השישי חבורת חיילים ספרטנים שמובלת על ידי הנבל הראשי חוטפת בחורה צעירה ואונסת אותה, מאלצת אותה על ידי כך להינשא לאחד מהם. התיאור מלווה בקריינות המתארת את ההתרחשות כ"מהתלות שנעשו בימים ההם". ואכן בשידור החוזר לפני כמה שנים בטלוויזיה החינוכית בישראל כבר התקבלו תלונות של הורים, שמן הסתם צפו בסדרה כשהם היו צעירים וסקרנים, על האלימות בפרקים - עריפות ראשים מכות וקללות.

כמובן שלמרות הרצון של בארייה להתייחס באופן שוויוני לכל הדתות והמינים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסדרה היא פרו-אירופאית ועל הדרך גם קצת נוצרית. בארייה עצמו מרמז על קיומה של תודעה אירופאית, כנראה דרכו להלל את המגמה של מדינות אירופה להתאחד. גם החלוקה שלו לגיבורים המנצחים והלוזרים המנוצחים זכתה לביקורת לא פעם - למרות שהסדרה נוצרה בתקופת המלחמה הקרה, היא לא לחלוטין אנטי-קומוניסטית, כמעט ואינה מזכירה את הפשעים של סטלין ומעניקה יחס סימפטי למדי למהפיכה הרוסית או לדמויות שהרוסים החשיבו לאבן דרך באג'נדה הקומוניסטית, למשל רובספייר, המהפכן הצרפתי שטרור היה אחד מהתחביבים המוצהרים שלו.

ממלחמת העולם השנייה, לעומת זאת, היוצר כפי הנראה התקשה להתאושש, ול"היה היה - האדם" מתגנבות לא פעם אמוציות אנטי-גרמניות: בפרק השביעי, למשל, שעוסק ברומא העתיקה, מתקיימת הקבלה ברורה בין הגאלים הנהנתנים לצרפתים מצד אחד, ומנגד לא תוכלו לפספס את הדמיון בין חיילי הכיבוש הרומי האגרסיביים של יוליוס קיסר והגרמנים. בסצנה אחרת בפרק, חיילי הליגיון מובלים על ידי הביריון תוך כדי הזדמזמות הפזמון "א-פני אנד א-דיים", זמר שיכורים מהמאה ה-19 שמזוהה עם הרייך השלישי. הניצחון הספרדי על המוסלמים בשנת 1492, לעומת זאת (פרק 15) מתואר כאירוע חיובי וללידת ישו היתה "השפעה ללא תחרות על ההיסטוריה של המין האנושי" (בפרק 7).

אלו החיים, שבזכותם אנו קיימים

הפרק האחרון בסדרה "היה היה - האדם", משקף אולי יותר מכל את בארייה והמורשת שביקש להשאיר אחריו. בפרק הזה הוא נוטש את הראייה ההיסטורית האובייקטיבית ומרשה לעצמו להשתעשע בקצת אפוקליפסה, אם כי אולי הבחירה במילה "להשתעשע" לוקה בחוסר דיוק. שנות ה-70 הביאו איתן את ניצני האקטיביזם שהזהיר מפני מגמות כמו התפוצצות אוכלוסין, זיהום כדור הארץ, תיעוש יתר וצרכנות אובססיבית.

"החיים". אחת מסדרות ההמשך(צילום מסך)

בפרק הזה, שמתרחש בשנת 2150, בארייה פורס את התחזית הפסימית שלו - חברה משועבדת לתיעוש, כדור ארץ מזוהם ורמוס, מאגרים מרוקנים ומנהיגים שמשתמשים במלחמה כספין כדי להסיח את דעת הציבור מהמצב המתדרדר (כן, הוא חזה גם את זה). הפצצה הגרעינית משמידה את הכדור ומי שנותר בחיים הם רק בני האנוש שנכחו בחלל באותו הזמן, ומנסים להציל את המין האנושי על ידי שיתוף פעולה. בדקותיים האחרונות בפרק מתברר שהמצב עוד לא אבוד - כל הסדרה התרחשה למעשה במוחו של מורה שסיפר אותה לתלמידים שלו, כדי שיפנימו את העקרונות החשובים ויעשו כל מה שאפשר כדי להציל את הכדור ואת האנושות כולה מגורל אכזר ומלא טינופת.

כאמור, באריה גייס את הדמויות שלו גם לסדרות המשך, אחת מהן, "היה היה - החיים" שודרה גם בארץ. כאן הפכו הדמויות הטובות למגיני הגוף - תאי הדם הלבנים והאדומים, ואילו הדמויות הרעות - לבקטריות ולחיידקים שניסו לפגוע בו. איש חכם היה כמובן המוח. בגרסה הצרפתית, אגב, ביצעה את שיר הפתיחה של הסדרה סנדרה קים, זוכת האירויזיון לשנת 1986.

בארייה נפטר בשנת 2009, בגיל 88. הוא עוד זכה לראות חלק מהחזון האפוקליפטי שלו מתגשם, למרבה הצער. חברת ההפקה שהקים, "פוסידיס" המשיכה וממשיכה לייצר תכנים, אבל אף אחד מהם לא שחזר את ההצלחה של "היה היה", סדרה שהיה לה האומץ לפנות לילדים ולמבוגרים בו זמנית, שהאמינה שהשכלה לא חייבת להיות משעממת ודידקטית ושהאמירה שלה רק הפכה יותר ויותר רלוונטית עם השנים.